אולי תרדו שם?

יום ראשון בערב. הדי פיצוצים רחוקים נשמעים באזור עוטף ישראל. אל הפיצוצים מצטרף זמזום כלי טיס. משהו קורה.

שעה אחר כך, דיווחים על תקרית מסתורית ברצועת עזה. המסר לאזרחי מדינת ישראל החיים בעוטף: הישמרו על נפשותיכם והיצמדו למרחב המוגן. מאוחר יותר, מתקבלת הנחיה גורפת לבטל את הלימודים במערכת החינוך מאשקלון ועד באר שבע.

ולמחרת? דממת אלחוט מקפיאת דם. הרגשה מהסוג שכל מי שגר באזור הזה בארץ מכיר. חבר אומר לי: "אני מעדיף את הוודאות של הצבע אדום מאשר את חוסר הוודאות של לחכות לו שיגיע". אני מזדהה.

היום מתקרב לקיצו, שעת דמדומים. השרירים נרפים קצת, אולי עברנו את זה? אולי זה מאחורינו?

ואז, אחר הצהריים זה מתחיל. ירי בלתי פוסק ובכמות חסרת תקדים. אזעקה, עוד אזעקה, צבע אדום, עוד צבע אדום. טיל נ"ט פוגע באוטובוס, חייל פצוע קשה. ובלילה? רקטה פוגעת בבניין באשקלון, הורגת אדם אחד ופוצעת אחרים. ועוד צבע אדום ועוד אזעקה.

ואנחנו, תושבי הדרום, שועלי הקרבות הוותיקים שאנחנו, הורים, סבתות וסבים, ילדים, עוברים למצב לחימה: החושים מתחדדים, המוח רוקם אסטרטגיות הישרדות, להתקלח עכשיו או לחכות לאחרי הצבע אדום? ללכת לעשות קניות? להשאיר את הילדים בבית וללכת לעבודה? אולי לעזוב את העיר? והאפליקציה של הצבע אדום, היא תעבוד הפעם?

ובינתיים, על הר אולימפוס, מתכנסים שרי הקבינט המדיני-בטחוני ודנים במשך שבע שעות בכוח ההרתעה של ישראל. ובלב טווים גם הם אסטרטגיות שונות ומשונות ומודדים בינם לבין עצמם את כוח ההרתעה שלהם עצמם.

שר הביטחון אביגדור ליברמן בעת ביקורו במפעל 'אלסק' בשדרות. על הר האולימפוס התכנס הקבינט המדיני בטחוני (קרדיט: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)

בסיום הדיון שהתארך לאין שיעור, מצפים בני התמותה, כאן למטה, לבשורה. בין ריצה לממ"ד לאסטרטגיית ההישרדות הצנועה שלנו, גם אנחנו רוצים לטעום קצת מההרתעה הזאת שכולם מדברים עליה. איך זה מרגיש כשיש לך כוח הרתעה? זה גורם לך להרגיש חזק יותר? בטוח יותר? כמו לישון בממ"ד?

הדיון הסתיים. והשרים? מתקוטטים. והימין היום ימין מאד. והשמאל היום, ימין מאד. והודעות לעיתונות, וקטעי פרוטוקולים, וניחוח בחירות באוויר

לפני שבוע, במהלך סיור שערכתי לקבוצה שהגיעה לשדרות, סיפרה לי אחת המשתתפות שגרה בקיבוץ בצפון על אמא שלה, ניצולת שואה, שבזמן מלחמת יום הכיפורים, בכל פעם שהיו מתחילות אזעקות, הייתה הולכת למקלט לאיטה. כששאלו אותה למה, ענתה: "אני מתענגת על ההרגשה שיש מי ששומר עלי, רוצה למשוך אותה עד כמה שאפשר".

הדיון הסתיים. והשרים? מתקוטטים. וחברי הכנסת? מתקוטטים. והימין היום ימין מאד. והשמאל היום, ימין מאד. והודעות לעיתונות, וקטעי פרוטוקולים, וניחוח בחירות באוויר, הכינו את המופלטות – אנחנו באים!

וכוח ההרתעה? עף עם הרוח הקרירה שמגיעה ממערב…

ולמטה, על פני האדמה, עומדים בני הנוער המתגוררים בעוטף, בני תמותה לתפארת, והם לא עוסקים בטוויית אסטרטגיות, והם לא צועקים ססמאות מפוצצות. יש להם רק בקשה אחת קטנה, שמבטאת בדיוק רב את הטירוף המתחולל ביממה האחרונה בין פסגת האולימפוס למה שקורה כאן על הארץ, ואת משאת נפשו של כל אזרח במדינת ישראל בעצם: "אנחנו רוצים שלא יתעלמו מאיתנו יותר".

זה הכל.

צעדת בני הנוער מעוטף ישראל לירושלים, במחאה על המצב הבטחוני. נובמבר 2018. (צילום: אלון לוי)

כתיבת תגובה

שם *
אימייל *
אתר