גלזגו של מטה: מחשבות עם סיום ועידת האקלים הבינלאומית

ועידת גלזגו. במסיבות קוקטייל הוגשו בכלי פלסטיק חד פעמיים מגוון נתחי בשר עסיסיים (AP Photo/Alastair Grant)

קל להיות ציניים כלפי ועידת האקלים שנסתיימה בגלזגו. מנהיגי המדינות יחד עם אנשי האלפיון העליון העולמי שהשתתפו בה סיפקו סיבות רבות לפקפק בכנות כוונותיהם והמסמך המסכם אכן לא עמד בציפיות העולם. כבר דובר רבות על המטוסים הפרטיים והמזהמים שהביאו אותם לסקוטלנד; ניתן היה גם לראות בנקל שהמנהיגים הציגו בנאומיהם הנמלצים יותר יעדים עתידיים ופחות הצלחות של ממש בקיצוץ פליטות הפחמן המאיצות את ההתחממות הגלובלית.

במבט מקרוב אפשר לראות טוב עוד יותר את הפער בין העטיפה הנוצצת למציאות. הפער הזה התבטא לא רק בקשיי הנגישות לוועידה שחוותה השרה אלהרר, אלא הומחש עד כאב במסיבות קוקטייל שנערכו עבור חלק מהמשתתפים, בהם הוגשו בכלי פלסטיק חד פעמיים מגוון נתחי בשר עסיסיים. זאת, על אף שתעשיית המזון מן החי היא, כידוע לכל מי שקרא את הדוח האחרון של האו"ם, אחת התעשיות המזהמות ביותר שיש כיום בעולם. אם מארגני הוועידה לא טרחו לקרוא את הדוח של עצמם ולפעול על פיו, אז מי כן?

מפגינים מול ועידת האקלים בגלזגו (צילום: AP Photo/Scott Heppell)

כך שמפתה לבטל את הישגי הוועידה, ולטעון שאינם אלא "גרין-ווש", כפי שפעילים רבים ובולטים עושים. מפתה, אבל לא לגמרי נכון. ההסכמים שהושגו במהלך הוועידה בין ראשי מדינות לא היו קיימים אלמלא הייתה מתרחשת. הביקורת על כך שההסכם להפסקת בירוא יערות הגשם בברזיל ייכנס לתוקף רק ב-2030 היא מוצדקת, אבל אסור להתעלם מכך שסוף סוף הוצב יעד להפסקת הרס היערות. כך גם לגבי ההסכם לקיצוץ פליטות מתאן – זה אמנם מעט מדי ומאוחר מדי, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

כך גם בכל הנוגע למדיניותה של ישראל. ישראל הרשמית עברה מסירוב מוחלט להציב יעדים שאפתניים להורדת פליטות הפחמן להכרזה של ראש הממשלה על איפוס פליטות עד 2050. יש יאמרו שהדבר קשור לחילופי השלטון, אבל קשה לראות כיצד תהליך כה דרמטי היה מתרחש במהירות שכזו אלמלא הכינוס הבינלאומי המרשים בגלזגו.

אבל מה שיותר חשוב מההסכמים של גלזגו, מההצהרות של המדינאים והפוליטיקאים, הוא מה שהביא אותנו עד לנקודה זו. הרי מה גרם לכל כך הרבה מנהיגים להתחרות זה בזה בתיאור משבר האקלים, נזקיו ודחיפות הצורך למצוא לו פתרון?

התשובה לכך טמונה בהתפתחותה של תנועה סביבתית וחברתית גדולה ומרשימה, אשר הבשילה בשנים האחרונות ויצרה את תחילתו של שינוי תודעתי עמוק בחברה האנושית.

היענותם של הפוליטיקאים, המונעים על ידי יצרי הישרדות פוליטית קצרת טווח, לרעיונות של תנועה זו מעידה על כך שלא ניתן להתעלם ממנה. לא מהעובדות והתחזיות שמציגים המדענים, ולא מהדרישות שמציגים אירגוני החברה האזרחית, ומהפתרונות שבאמתחתם.

נקודת הזמן הנוכחית מדגישה את התפקיד החיוני של ארגוני החברה האזרחית בהביאנו עד הלום, תפקיד שחשיבותו הולכת וגדלה.

העניין הוא כזה: השיטה הכלכלית והחברתית הנוכחית אינה בת-קיימא. מאז מרקס, הוגי דעות עורכים חישובים מתי בדיוק יקרוס הקפיטליזם אל תוך עצמו. כנגדם, נביאי השוק החופשי טוענים שצמיחה כלכלית מתמדת תוכל לשאת את עצמה לעד. ובכן, נראה שהעולם החליט להכריע עבורנו בוויכוח הגורלי הזה. כל מי שעיניו בראשו רואה כי הצטברות הנזקים מהייצור האנושי וצבירת העושר הפרטי גורמים לנזקים אדירים שאינם ניתנים להכלה. התגברות אירועי מזג האוויר הקיצוניים, שהם תוצאה של ההתחממות הגלובלית, משכנעת בימים אלה גם את גדולי הספקנים, שמשהו בכל זאת צריך להשתנות.

השינויים שמשבר האקלים יביא עמו לא יהיו סביבתיים בלבד. השיטה הכלכלית והחברתית הנוכחית צפויה להיות מוחלפת באחרת. אבל איזו שיטה זו תהיה? האם תיטיב עם המעטים, העשירים והחזקים, בעודה מפקירה את הרבים לסבול את נזקי משבר האקלים שיצרה השיטה הקודמת? או שתהיה זו שיטה חברתית, כלכלית וסביבתית שמיטיבה עם הרבים?

ראש הממשלה נפתלי בנט בוועידת האקלים בגלזגו (חיים צח /לע"מ)

המסר שישראל הרשמית הביאה לוועידה היה – "אנחנו הסטארט-אפ ניישן, ובכוונתנו להתייצב בחזית הפתרון למשבר". האופטימיזם הטכנולוגי הזה הוא שטחי ונאיבי. האתגר שישראל ושאר המדינות ניצבות בפניו הוא רחב וגדול בהרבה, והוא כולל שאלות כאלו: איך נראית כלכלה מקיימת? איך נראית כלכלה שלא מבוססת בהכרח על תחרות מתמדת? איך נראית כלכלת מדינה שאינה מבוססת על צמיחה מתמדת בתמ"ג, אלא על צמיחה מסוג אחר, צמיחה אנושית? כיצד ממומנים השירותים הציבוריים בכלכלה כזו? איך נראית העבודה בעולם שכזה והאם נצטרך כולנו לעבוד כל הזמן? מה נעשה עם הזמן הפנוי? כיצד נראות הערים שלנו במציאות שכזו? בתי הספר שלנו? הקהילות שלנו? הדמוקרטיה שלנו?

למרות שישראל זכתה עם הממשלה הנוכחית בלפחות ארבע שרות המחויבות לנושא הסביבתי, אין לצפות שהפוליטיקאים שלנו ישיבו לשאלות סבוכות אלו. התווית כיוון חברתי חדש, אנושי יותר, נעשית כיום בקרב אירגוני החברה האזרחית. תפקידם – או תפקידנו – הוא ליצור אפשרויות חדשות, ותוך כדי כך להשמיע כל העת את קולם של המוחלשים והמוחלשות, אלו שקולם לא נספר במהלך שינויים דרמטיים.

אירגוני החברה האזרחית והתנועות החברתיות צריכים לשנס עתה מותניים, ולהמשיך להציע פתרונות חדשניים לאתגרים שלפנינו, פתרונות שהולכים הלאה ומעבר ל"בשורה הטכנולוגית". שימוש בכלים המקצועיים של החברה האזרחית, לרבות מחקר קפדני, המשולב בתהליכים רב מגזריים ומשתפי ציבור, יאפשר לנו לקחת את ההישגים המועטים שהושגו בגלזגו ולהמשיך ולהניע את השינוי.

_________________

הכותבת היא מנכ"לית-משותפת של מרכז השל לקיימות

דבר היום
כל בוקר אצלך במייל

הרשמה

על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

תגיות:

כתיבת תגובה

שם *
אימייל *
אתר