הניתוח הצליח, מה עם החולה? בעקבות הפסיקות לטובת עובדי 'נטו' ו'קפה נואר'

בית הדין הארצי לעבודה, דחה לאחרונה את ערעוריהם של שני מעסיקים שפגעו בהתארגנות עובדיהם – מסעדת קפה נואר וענקית המזון נטו-מלינדה. שתי החברות ישלמו את הסכומים שנפסקו נגדם בבתי הדין האיזוריים על הפגיעה בהתארגנות: 300 אלף ש"ח, ו-500 אלף שקלים בהתאמה. טוב לדעת שלפגיעה בהתארגנות יש מחיר, אבל מריחת ההליכים בבתי הדין לעבודה, כך נקבע בפסקי הדין – היא בחינם.

ערעור על פסק דין שניתן בערכאה נמוכה, הוא על פי רוב הימור. כל אחד מהצדדים מעריך מה יש לו להרוויח, ומה יש לו להפסיד. השיקולים מגוונים – כמה זמן יערך הליך הערעור? לטובת מי משחק הזמן? האם אני די משוכנע בטענותי? אולי עשויה ערכאת הערעור לבטל גם את מעט ההישגים אליהם הגעתי? להחמיר את מצבי? האם כדאי לי לערער לכתחילה? או להגיש רק ערעור-שכנגד במידה והצד השני יערער?

בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. צילום: מתוך ויקיפדיה

בשני המקרים, לצד ערעור המעסיקים על פסק הדין, ערערה מנגד ההסתדרות על גובה הפיצויים, אך בית הדין לעבודה בחר להשאיר את גובה הפיצויים על כנם. "ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בקביעת שיעור הפיצוי" הסביר. גם הוצאות משפט, כנהוג בסכסוכים קיבוציים, לא נקבעו. אם כך, כשהמעסיק עושה את החשבון אם לערער או שלא לערער, איזו סיבה בעצם יש לו להעדיף לחזור לשולחן המו"מ במקום להמשיך בעימות המשפטי? את מה הוא מסכן?

לעודד את המשך השיח?

הגדילו שופטי בית הדין הארצי וציינו בפסק דין נטו, שהם סבורים שתקרת הפיצוי המירבית עומדת על 779 אלף שקלים – אך "על מנת לעודד את המשך השיח בין הצדדים ולא להחריף את העימות, ולאפשר להם להניח את הסכסוך הזה מאחוריהם", העדיפו שלא להגדיל את הפיצויים שפסק בית הדין האזורי.

קשה שלא לתמוהה. הרי, לו הייתה ההנהלה מעוניינת להניח את הסכסוך מאחור, מדוע העדיפה להגיש ערעור ולהתנהל בבית המשפט, במקום לנהל משא ומתן ולחתום על הסכם קיבוצי – במסגרתו יכלו הצדדים להסכים גם על הקטנת שיעור הפיצויים המשולמים.

חניכי הנוער העובד והלומד נפגשים עם שלום רוחם, יו"ר ועד העובדים, ותומכים בעובדי נטו (צילום: ניצן צבי כהן)

כך למשל קרה כשבית הדין האזורי פסק מיליון שקלים פיצויים כנגד חברת הוט מובייל שפגעה בהתארגנות עובדיה. ההנהלה אמנם עתרה לבית הדין הארצי, אך במקביל נכנסה למשא ומתן קיבוצי אשר במסגרתו הוסכם על הפחתת הקנס ל-300 אלף שקלים.

פסקי הדין הנוכחיים מוסרים מסר הפוך לגמרי – ההנהלות הרוויחו חודשים ארוכים נוספים בהם הצדק כלפי העובדים לא נעשה. נציגות העובדים ועורכי דינו של ארגון העובדים מטורטרים לבתי המשפט, וההתאגדות בשטח ממשיכה להיחלש בתחושה שאין דין ואין דיין, שבית הדין אינו נותן לה גב.

משמרת המחאה מול קפה נואר, מרץ 2017 (צילום: דבר).

בעבר, מתח נשיא בית הדין הארצי לעבודה בדימוס, השופט סטיב אדלר, ביקורת חריפה על נציגי הציבור בתיק הפגיעה בהתארגנות בנואר, שלדבריו צריכים היו לומר לשופטים שהשלכות המריחה המשפטית בתיקים אלו תהיינה חיסול ההתאגדות. חבל שבזו הפעם, בתיק נטו, לא הקשיבו שופטי בית הדין לעמדת נציגי הציבור שבאופן חריג אף כתבו דעת מיעוט בפסק הדין כנגד עמדת שלושת השופטים המקצועיים. נציגי הציבור קבעו כי בלא הגדלה של סכומי הפיצויים – ימשיך להשתלם למעסיקים לפגוע בזכות ההתארגנות של עובדיהם במקום לחתור למשא ומתן ולהסכמים קיבוציים.

בנימה זאת נזכיר, כי עוד תיק משמעותי נוסף, מונח עדיין בפני בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע – התאגדות העובדים בסודהסטרים. התאגדות נוספת שבה לכאורה ננקטה אלימות פיזית כנגד נציגי העובדים וההסתדרות, ושורה נוספת של פעולות חריגות בחומרתן. גם תיק זה מתנהל כבר למעלה משנתיים וחצי. יש לקוות כי הפעם, ידע בית הדין להצמיד תג מחיר ראוי להנהלות אגרסיביות, ולהתייצב לימין העובד החלש, המבקש להגן על זכויותיו, כפי שעשו בעבר בתי הדין לעבודה לא פעם.

כתיבת תגובה

שם *
אימייל *
אתר