הפרדיגמה החולה וההיגיון הבריא: האם הקורונה תשנה את הסדר הכלכלי העולמי?

בראשית המאה ה-20 שלטה בכלכלת העולם אקסיומה אחת – סטנדרט הזהב. יתכן שלא שמעתם עליה, אחרי הכול היום לא נשאר ממנה זכר, אבל במשך עשרות שנים האמונה שמלאי מטילי הזהב שמחזיקה מדינה צריכה לקבוע את היקף מחזור הכסף שלה הייתה מובנית מאליה כל כך, שעצם הפקפוק בה נתפס כדבר מגונה ואפילו חתרני. המדיניות הכלכלית כולה – היכולת להלוות, לקבוע תקציב – כל לירה, דולר או פרנק – היו מוצמדים ביחס קבוע למטיל זהב שנמצא עמוק באדמה, והסחר בקוביות המתכת הצהובות היה מרכיב מרכזי במערכת היחסים בין מעצמות העולם.

בספרו "אדוני הכסף", המתחקה אחר נגידי הבנקים המרכזיים שעיצבו את כלכלת העולם בראשית המאה, מתאר ליאקת אחמד את האופן בו נקבע גורל העולם: בגלל משקלו הרב והקושי בהובלתו – הזהב לא גמע מרחקים גדולים. העסקאות שעיצבו את יחסי הכוחות בעולם התבצעו על ידי "ירידתם של אנשים למרתפי הבנק אוף אינגלנד, הטענתם של מטילי זהב אחדים למריצה נמוכה עשויה עץ ולה צמיגי גומי, הובלתם למרחק עשרה מטר לעבר הקיר השני בחדר הסמוך, ופריקתם. המטילים צוידו בתגים לבנים המציינים כי הזהב שייך מעתה לבנק דה פרנס או לפדרל ריזרב בנק". מריצה ופתקים לבנים בחדרים תת קרקעיים קבעו את עתיד העולם.

פתקים לבנים ועתיד העולם. איור של מחסני הזהב של ארצות הברית בפורט נוקס (קרדיט: pxfuel.com)

היו גם מי שראו את האבסורד. הכלכלן הבריטי הגדול ג'ון מיינרד קיינס עשה כל שביכולתו כדי לשכנע את ווינסטון צ'רצ'יל, מנהיגה המיתולוגי של בריטניה במלחמת העלם השנייה ושר האוצר באמצע שנות ה-20, לזנוח את השיטה אותה כינה "שריד ברברי". צ'רצ'יל נטה להסכים עמו, אבל בלחץ האליטה הכלכלית החזיר את בריטניה לשיטה, שאכן דחפה את בריטניה למיתון. מאוחר יותר הודה צ'רצ'יל שזו הייתה אחת ההחלטות הגרועות שקיבל בחייו. מנהיג גדול אחר, פרנקלין רוזוולט, הצליח לעמוד מול יועציו ולהכריז על עזיבת ארה"ב את התקן לאחר המשבר הכלכלי הגדול, החלטה שהייתה אחת מתנאי היסוד לסדרת המהלכים שזכתה לכינוי "ניו דיל". בסופו של דיון מכריע בנושא אמר אחד מיועציו הכלכליים השמרניים שהתנגד להחלטה "אם כן, זהו קיצה של הציביליזציה המערבית".
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

צר המקום מלהכיל את הביקורת שנמתחה על שיטה זו. מלבד גורמי שוליים, לא תמצאו תומכים היום ברעיון שפעם היה מוסכמה מוחלטת, "אורתודוקסית" במילותיו של קיינס. את מקומו המרכזי אפשר היה לפטור כאנקדוטה היסטורית חביבה, אלמלא התפקיד המרכזי שמילא בדרדור העולם לכאוס מוחלט. במרוצת העשורים הראשונים למאה הקודמת הפכו מטילי הזהב למשקולת על יכולתן של מדינות לקיים מדיניות כלכליות עצמאית ורציונלית, ויחד עם גורמים נוספים – כמו הסכם הפיצויים של גרמניה ובועת המניות בארה"ב – דחפו את העולם למשבר כלכלי הגדול, שתוצאותיו עיצבו את המאה ה-20 כולה.

ההיגיון שלכם צודק

סטנדרט הזהב חלף מן העולם, אבל רוחו עדיין כאן. את משקולת הזהב החליפו בעשורים האחרונים משקולות אחרות: הגרעון התקציבי, איסור הדפסת כסף להרחבה תקציבית (לצד הדפסתו הסיטונאית לטובת שוק ההון), הקטנת המגזר הציבורי ועוד. כמו סטנדרט הזהב, ממלאים רעיונות אלה תפקיד רחב בהרבה מההיבט הכלכלי הצר שלהם. הם מבטאים עקרון מוסרי: הכלכלה איננה בידינו. עקרונותיה נקבעים על ידי מיעוט בעל ידע אקסלוסיבי, והיא אינה נענית להגיון ולחוקים האנושיים המוכרים לנו.

הגיון הגרעון לא עבר והשירות חזר. תלמידים בלמידה מרחוק, מרץ 2020 (צילום: יוסי אלוני/פלאש90)

לדוגמה? באמצע המגפה הגדולה ביותר שידעה האנושות במאה השנים האחרונות, התבשרו בשבוע שעבר הורי ישראל שבשביל לחסוך כמה שקלים, לילדים שלהם לא יהיו מורים יותר. האם הייתם חושבים, בתסריט כלשהו, שהפסקת שגרת הלימודים לילדים בזמן חירום, וקטיעת המפגש שלהם עם דמות מבוגר משמעותי בחייהם, היא דבר הגיוני? האם יש דרך לספור את ה"גרעון" של ילדים שיבלו חודשים ארוכים ללא מסגרת? האם יכול להיות מצב סביר שבו חברה מפסיקה לספק לעצמה שירות חיוני זה בתקופה מכרעת כל כך?

במקרה הזה ההיגיון של השוק החופשי לא עבר, ובלחץ ההורים – הלמידה מרחוק חזרה. כך גם העובדים הסוציאליים –שגם אותם ניסה הגיון הגרעון להשאיר בבית במקום לטפל במשבר הרווחתי הגדול ביותר בימי חיינו – עד שסוכם להגדירם כעובדים חיוניים. בנושאים אחרים, גם עכשיו כשמדובר בדיני נפשות, מתעקש האוצר, בהנהגת ראש הממשלה בנימין נתניהו, לנהל מלחמת חפירות נגד הרחבת ההוצאה. ראש הממשלה אמר בצורה כמעט מפורשת – המטרה שלו היא להוציא כמה שפחות, וחבילות הסיוע במדינות אחרות מוגזמות. תמחקו את המילים גרעון, תקציב, סטנדרט הזהב והיפר אינפלציה מהמשוואה: נתניהו אמר שהמדינות נותנות לאזרחים שלהן יותר מידי.

סמן ימני קיצוני

בשנים האחרונות הולך ונשחק הקונצנזוס העולמי סביב "חוקי הטבע" של הכלכלה, שיותר ויותר ברור כי אינם מספקים את הסחורה. מאז המשבר הכלכלי של 2008 נסמכת התאוששות העולם על הרחבה מוניטרית. בעולם בו הריבית אפסית כבר יותר מעשור, עצם המושג חוב כבר שינה את מהותו. גופים עולמיים כמו ה-OECD וקרן המטבע כבר לא מתייחסים להרחבה תקציבית כקו אדום, ולהפך. ובישראל?

גודל חבילות התמיכה עליהן הכריזו ממשלות העולם, כאחוז מהתמ"ג (הנתונים מתבססים על הצהרות המנהיגים בתקשורת. גרפיקה: אידאה)

השבוע פרסם מבקר המדינה דו"ח שסיים את אחד הדיונים הכלכליים הטפלים והמיותרים ביותר שידעה ישראל – על המניפולציות שעשה או לא עשה כחלון כדי לעמוד ביעד הגרעון של 2018. העיתונות הכלכלית והשיח הציבורי עברו מעיסוק בשאלה טפלה זו לשאלה טפלה אחרת – חריגה מזערית של ישראל מיעד הגרעון של 2019. אפילו שוטרי האשראי של העולם – סוכנויות דירוג האשראי – לא התרגשו מהחוב הזה. למעשה אחרי כל זה, יחס החוב תוצר של ישראל עוד ירד. אבל בעבור הקונצנזוס הכלכלי הישראלי מדובר היה בסכנת נפשות של ממש.

על רקע כזה, קשה להיות מופתעים מכך שישראל הפכה לסמן הכלכלי הימני הקיצוני להתמודדות עם המשבר: חבילת הסיוע הישראלית היא הקטנה ביותר, והאוצר מקיים קרבי מאסף על הקטנתה כמה שיותר. האם כמו במקרה הלמידה מרחוק, ידע הציבור הישראלי לעמוד ממול?

רה"מ נתניהו ושר האוצר כחלון במסיבת עיתונאים בצל משבר הקורונה. 11 במרץ 2020 (צילום: אוליבר פיטוסי/פלאש90)

סוף הסיפור

העולם של סטנדרט הזהב והשוק נטול הרגולציה (לסה פר) נחרב במלחמת העולם השנייה. העולם שהחליף אותה נברא בהסכמי ברטון וודס, שקבעו את הסדר העולמי הכלכלי החדש. הניו דיל של סוף המשבר הכלכלי – תיאום ציפיות חדש בין האזרח למדינה – הבשיל לצורת קיום אנושית חדשה – מדינת הרווחה. במסגרתה ידע החברה האנושית את תקופת השגשוג הארוכה והיציבה ביותר, שנמשכה עד סוף שנות ה-70.

אחרי המשבר הכלכלי של 2008, לא זכה העולם לניו דיל של ממש – אלא לאוסף פתרונות חלקיים שעדיין לא ברור מה תהיה השפעתם. ובכל זאת, הרעיון הניאו ליברלי ששלט בעולם בעשורים האחרונים הולך ונסדק. האם גם אנחנו נקבל עסקה חדשה?​

כתיבת תגובה

שם *
אימייל *
אתר