“ה-משימה של החינוך היא לאהוב את התלמידים”

עופר כהן | 32 | מחנך בבית הספר "השלום" במצפה רמון | גר במצפה רמון | נשוי + 1

עופר כהן הוא מורה לתנ"ך ומחנך בבית הספר "השלום" מזה ארבע שנים. את שנת הלימודים יתחיל עם כיתה י"ב אותה הוא מחנך זו השנה השנייה. במקביל הוא רכז טיולים ומעורבות חברתית בבית הספר.

איך הגעת להיות מורה, ועוד במצפה רמון?
"אני נהרייני במקור והגעתי ליישוב יחד עם אשתי שסבה היה ממקימי המקום. הגענו למצפה רמון כי זה מקום עם אנרגיה טובה, אוויר טוב ושקט. במקור אני מדריך טיולים, גדלתי בחוגי סיירות של הקק"ל מאז כיתה ג’. אחרי הצבא הייתי מורה דרך. הדרכתי במסע ישראלי ואחרי זה הלכתי ללמוד חינוך באוניברסיטה העברית בירושלים, בתכנית ‘רביבים’ להכשרת מורים מצטיינים ללימודי יהדות."

למה מורה ליהדות?
"כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה הנושא נורא משך אותי, יותר מהכיוון ההיסטורי תרבותי. נורא חיפשתי להתחבר לזהות היהודית ממקום תרבותי, משהו שהיה חסר לי בבית מהילדות. הרגשתי שהחיבור להיסטוריה ולסיפור התרבותי של עם ישראל חשוב לי. אני אומר לתלמידים: אני לא יודע אם זה באמת קרה. הייתה יציאת מצרים או לא, היו ניסים או לא – בעיניי זו לא שאלה כל כך חשובה. השאלה החשובה היא האם חשוב ללמוד ולהבין סיפור שבמשך 2,500 שנה סיפרו אותו – בעיניי כן. זה המיתוס המכונן ולכן מסקרן לבחון אותו, להעמיק ולנסות להבין את הדי.אן.איי הישראלי והיהודי."

תלמידים בבית ספר תיכון, אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: רוי אלימה / פלאש 90).

בבית הספר יש תלמידים חילונים ודתיים?
"בבית הספר יש חילונים גמורים, שממש אפילו מנופפים בזה, יש מסורתיים ויש תלמידים מבתים דתיים. השיעור הראשון שהעברתי בתיכון היה לכיתה י’ וזה היה מרתק, כי ישבו שם חבר’ה דתיים, מסורתיים וחילונים וישר החילונים החלו לעשות פרובוקציות: ‘זה הכל המצאות’ וכו’. אבל בסוף השנה הם באו אליי ואמרו: ‘גרמת לי לאהוב תנ"ך’. אני חושב שהמפתח הוא גישה רב תרבותית, ואנחנו מנסים לעשות את זה בתיכון בכל מקום. לתת לכל צד את המקום להשמיע ובמה להיאחז. אני כמורה חילוני, כל ספר שאני מלמד אני מספר מי לפי המסורת כתב אותו. אפילו הדתיים לפעמים לא יודעים שהמסורת אומרת שאת ספר איכה כתב הנביא ירמיהו בזמן שהוא הביט על חורבן ירושלים. אבל אז אני בא ואומר שבתפיסה המחקרית המודרנית חוקרים אומרים שזה מקבץ כתבים מזמן כזה וכזה, בסופו של דבר, לכל אחד יש את זכות הבחירה להאמין במה שהוא רוצה."

יש התעניינות בשיעורי מקרא ותנ"ך בקרב הציבור החילוני?
"אני מאמין שכן. זה מה שבאתי לעשות בכל מקרה. אני מאמין שאם הציבור החילוני ייקח אחריות ויציע, כציבור, את טובי אנשיו לחינוך יהודי-תרבותי ישראלי, אנחנו נוכל ליצור זהות ולא להיסחף אחרי ההתפרקות לגורמים – מה שהמודרניזציה, הגלובליזציה והתאגידים מנסים לעשות כל הזמן. אני חושב שאנשים, וגם בני נוער, מחפשים להתחבר לאתוס, לסיפור שלהם, מאיפה הם באו ולאן הם הולכים."

ממי מורכבת הכיתה שלך?
"הם 22 תלמידים. בנות ובנים. כולם ממצפה רמון חוץ משלושה תלמידים בפנימייה ביישוב. הכיתה מגוונת; יש בני עולים של עולי חבר העמים שהגיעו לפה בשנות ה-90, יש צאצאי המשפחות המרוקאיות הוותיקות שהגיעו בשנות ה-50, יש ילדים למשפחות של אנשי קבע שעובדים כאן בבסיסים ובבתי הכלא הקרובים ויש גם את ילדי קהילות העבריים שלומדים אתנו."

אילו תהליכים חשוב לך להעביר את התלמידים שלך בשנה הקרובה?
"חשוב לי ממש שהם ידעו להעריך את מה שהם קיבלו. שהם ידעו שכל צוות החינוך נתן מעצמו בשבילם ושיוקירו תודה על זה. שיאהבו את המקום שהם גדלו בו, זה מאוד לא מובן מאליו. לי"בניקים יש הרבה פעילויות להיות בהן לאורך השנה. זה מאוד, מאוד קשה לגרום להם להיות אקטיביים. הכי קל לבוא לתלמידים ולהגיד: אתה תעשה ככה ואת תעשי ככה, אבל הקושי הגדול הוא לגרום להם ליזום, שירגישו שאכפת להם ושזה שלהם – שיחלקו את עבודת הצוות ביניהם, שידעו לנער ולהזיז את אלו שפחות זזים – זו ההכנה האמתית לחיים. קראתי לאחרונה על כך שהייטקיסטים אמרו שהדבר שהכי מקדם אותם בעבודה זו עבודת צוות. בית הספר צריך לצאת מהתפישה של פעם, שאנחנו רק מעבירי ידע. יש הרבה ביקורת על שי פירון אבל לדעתי כל מערך ההערכה החלופית שיש היום, וזה שליש מחומר הלימוד בכל כיתה, ברגע שמורה ייקח את האפשרות הזו וינצל אותה לעבודת חקר צוותית – זו תהיה בעיניי למידה הרבה יותר רצינית שתאפשר לתלמידים לרכוש מיומנויות שבאמת צריכים במאה ה-21."

תלמידים מסתכלים על לוח הציונים. ארכיון. צילום: פלאש 90.

כמורה אתה מצליח ליישם את החלומות האלו?
"המסר הראשון שצריך להעביר למורים חדשים הוא: "אתם צריכים ללמוד להיות סבלניים." אני גם מרשה לעצמי להגיד, ממרום ארבע שנותיי בהוראה, שזה משתפר משנה לשנה פלאים. היום אני מוצא את עצמי מצליח לעשות המון למידה שהיא אחרת משינון ומבחנים, והמון עבודת צוות."

מה האתגר הכי קשה בלהיות מורה?
"האתגר הכי קשה הוא לבנות לעצמי ‘אני חינוכי’ בתוך מערכת שהיא גדולה ממני. אתה מגיע, יש מורים ותיקים, יש מנהלת שמכתיבה את הטון. תוך כדי זה אתה מנסה גם להביע את עצמך, את איך שאתה הגעת לבית הספר, על הסיבות שהביאו אותך לשם. אתה מנסה לזכור למה באת בכל בוקר ובכל פעם שיש משבר, וכמובן שאתה מנסה תוך כדי עבודה לבנות לך זהות חינוכית. תלמיד עכשיו קילל בכיתה שלי, איך אני חושב שצריך להתמודד עם זה? יש משהו מאוד סוחף עם ללכת עם המערכת או להסתכל על איזה מורה ותיק וחזק ולחקות את הצורה שבה הוא פועל, והאתגר הוא למצוא את ההפסקות, לנשום רגע, ולהגיד על מה שהיה לי היום – איך עופר רוצה להתמודד עם הדבר הזה."

מה דעתך על בני הנוער של היום?
"בני הנוער מאוד עומדים על שלהם, חותרים להשיג את מה שהם רוצים בלי להתפשר ומשמיעים את קולם. מהצד השני הם בדרך כלל מצפים שדברים יבואו בקלות, שיעבדו בשבילם, שיעשו להם, שילעסו בשבילם. האתגר פה הוא לנסות לרתק אותם, לסקרן אותם, שהפיתיון הזה של הלמידה או הידע ימשוך אותם מספיק כדי להתאמץ. אתן לך דוגמה מהמקצוע שאני מלמד: נורא קל למצוא בבראשית סיפורים על יחסי הורים וילדים ויחסי אחים, בקהלת יש שאלות קיומיות על החיים ובספר מלכים יש דילמות פוליטיות שרלוונטיות גם להיום כמו מה זה מנהיג ראוי ולא ראוי. בעיניי התנ"ך הוא דווקא מאוד אקטואלי ורלוונטי."

איך זה עבורך לחנך בפריפריה?
"לשמחתי מצפה רמון היא מקום הרבה יותר שוויוני משאר הארץ. אין פה עדיין אף שכונת יוקרה והכל די פשוט. בכיתה אני לא מרגיש שהצלחה של תלמיד כזה או אחר תלויה בשאלה מאיזה בית הוא מגיע. כמובן שיש לזה השפעה אבל אני חושב שדווקא בגלל קוטנו של היישוב, אנחנו מצליחים להגיע לכל תלמיד ולהצמיח אותו ולהביא אותו להישגים – זה יתרון עצום. אני מסתכל על קולגות שלי בתל אביב או בירושלים שם בכל כיתה יש 40 ילדים. עם זאת, יש לנו עדין אחוזים לא מבוטלים של תלמידים לא מכווני למידה עם קשיים מאובחנים וזה מאתגר מאוד.

"לצערי הרב יש פה הרבה משפחות שמשדרות לילדים שהם לא כאן מבחירה. הרבה פעמים אני מוצא את עצמי שואל מי היה עובר לגור כאן או רוצה להמשיך לגור פה אחרי הצבא ולצערי לא מספיק רוצים. למה? כי רחוק, כי אין מה לעשות. קשה להם להבין עד כמה הם גדלים במקום מיוחד, קטן וקהילתי כי הם לא מכירים משהו אחר. מבחינתם זה שהם מכירים את האיש בסופר, בבנק ובמכולת זה דבר ברור מאליו אבל זה דבר שכמעט ואינו קיים יותר בארץ.

קשת בענן במצפה רמון (צילום: ארז רביב)

"יש פה אתגר חינוכי כפול; אני צריך לגרום להם לרצות לחזור לפה לגדל משפחות וגם שלא יראו בעצמם פחות מוכשרים מחבריהם שגדלו בתל אביב וידעו להגיד שהם יכולים להגיע לכל עבודה ומקום שהם רוצים.

"הייתי רוצה לראות יותר השקעה של המדינה בחינוך בפריפריה. כל קיץ אנחנו צריכים לגייס צוות הוראה וזה קשה. לכן חייבת להיות מעורבות של משרד החינוך בתמריצים – זה היה קיים פעם, קיבלו דירה ותוספת שכר בשביל למשוך עובדי הוראה איכותיים אבל היום זה לא קורה. מצפה רמון קצת נשכחה."

איך מקרי הפגיעה והאלימות המינית שקרו במהלך הקיץ פגשו אותך כמחנך?
"אנשי חינוך צריכים להפסיק לפחד ולהתחיל לגעת בנושא הזה. באופן כללי, כלל המבוגרים בארץ – קשה להם לדבר על יחסי מין. ולא רק על זה, אלא על כל הנושא של מערכות היחסים. נערים לא מבינים איך לדבר עם בחורה באופן מכבד ולהאמין בעצמם שהם יכולים לנהל מערכת יחסים בריאה ואיך היא נראית בכלל – זה לא משהו חדש, אבל מה שצריך להשתנות זו המדיה. לפי כל המחקרים רוב בני הנוער צורכים פורנו על בסיס יומיומי וזו הדוגמה שלהם. כשאנחנו המבוגרים לא מעזים לפתוח את הנושא הזה איתם כי זה מביך אותנו, אז אין ואקום. בני הנוער מקבלים דוגמה מדברים לא ראויים ולא בריאים. בשנה שעברה, יחד עם היועצת, התנדבתי להעביר שיחות פתוחות על מערכות יחסים ויחסי מין בכל הכיתות בהן אני מלמד. זה היה מרתק, גם לשמוע אותם, גם להשמיע את עמדתי. זה מדהים, למרות שהחבר’ה רואים כל היום פורנוגרפיה, הם לא מבינים את רוב הדברים. לא בתקשורת ובנורמות ואפילו לא פיזיולוגית. יש המון, המון בורות."

איך הגיבו התלמידים שלך להרג של סלומון טקה ז"ל?
"קשה לי לדעת כמה האירועים שקרו סביב ההרג של סלומון טקה נגעו פה בבני הנוער. אחד היתרונות של מצפה זו היכולת שלה להיות חברה מגוונת ומכילה. המשטרה פה לא נתפסת כגורם מרתיע ובכללי יש פה שוטר אחד שנמצא פה. אחת מהפעולות החינוכיות שבחרנו לעשות בבית הספר היא שהרכז החברתי יביא ביום הראשון ללימודים מופע של מוזיקה אתיופית וכחלק מההכנה והעיבוד של המופע בכיתות אנחנו ניגע במקרה ובמחאה."

מה אתה הכי אוהב בלהיות מורה?
"אני הכי אוהב את התלמידים. את ההזדמנות שלי להיות דמות משמעותית בשבילם ואני חושב שזו ה-משימה של החינוך; לאהוב את התלמידים. זה לא חייב להיות ליטוף וחיבוק כל היום אבל חשוב לבוא ממקום שבאמת אכפת לך מהם, שבאמת רוצה לפגוש את הנער כפי שהוא ולתת לו את המענה הכי טוב שמתאים לו. להיות מורה זה להיות על הבמה, להביע את עצמך ואת מי שאתה. להיות הדמות שמובילה אותם, שיכולה לדבר איתם ולעצב אותם באופן יומיומי."

Leave a Reply

Name *
Email *
Website