זהבי נגד שטייף: פסק הדין שעלול למנוע פרסום של אירועי פגיעה מינית

בפסק דין מבהיל במיוחד, קיבל אתמול בית משפט השלום בתל אביב את תביעת לשון הרע של השדרן נתן זהבי נגד עיתונאית גל"צ הדס שטייף. פסק הדין מבטל את עדויותיהן של שבע נשים שהתלוננו על אלימות מינית מצד זהבי, שתיים מהן בהיותן קטינות – ולא מפחד להפוך את לשון העדויות על פיהן בעודו עושה כך.

העיתונאים נתן זהבי והדס שטייף (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

תביעת לשון הרע הוגשה על ידי זהבי לאחר סדרת פרסומים של שטייף בנובמבר 2017, בהם השמיעה את עדויותיהן של שבע נשים שטענו כי זהבי פגע בהן מינית בעבר. זהבי תבע, וטען כי "מדובר בלשון הרע לצרכי רייטינג צהוב", שגרם לו נזק מקצועי ואישי רב.

חשוב להבהיר – תביעה כזאת מגיעה לבית המשפט כתביעת לשון הרע, ולא כאשר בית המשפט נדרש לבחון את העדויות על עבירת מין כתלונות פליליות. מה גם שחלק מעדויות אלה, עוסקות באירועים שקרו לפני עשרים ושלושים שנים – אירועים עליהם לא ניתן להעמיד לדין בחלוף זמן רב כל כך. בכל זאת, כשתביעת לשון הרע נגד עיתונאית מגיעה לבית המשפט, העיתונאית יכולה, וכך עשתה שטייף, לטעון להגנת "אמת דיברתי". לפי חוק איסור לשון הרע, הגנה זו תעמוד ככל שהדבר שפורסם הוא אמת, והיה בפרסומו עניין ציבורי. לכן, למרות שהשופטת אושרי פרנקל-פרוסט לא קיבלה לידיה תיקי עבירות מין לדון בהם, היא עדיין נדרשה לקבוע האם היה אמת בפרסומיה של שטייף.

השופטת פרנקל-פרוסט קבעה קביעה חד משמעית בשאלה זאת: לא. עדויותיהן של שבעת המתלוננות שפנו לשטייף וטענו כי נפגעו מינית על ידי זהבי, שתיים מהן בהיותן קטינות, ועדויותיהן הוצגו בפני בית המשפט – אינן הוכחה לכך שפגיעה כזו אכן נעשתה.

בעיני השופטת עדותן של שבע נשים אינה קבילה, אך עדויות של שני בעלי פאבים דווקא כן

העדות הראשונה אותה פרסמה שטייף היא של המתלוננת המכונה בפסק הדין ק.ש, שסיפרה כי לפני 15 שנים יצאה לבר עם אחותה וחברתה, בו נתן זהבי ניגש אליה, התנפל עליה, וניסה לנשקה בכוח, אקט לו היא התנגדה. זהבי טען כי לא היו דברים מעולם, וכי הוא אינו יודע מי הן הנשים המדוברות.

השופטת אמרה כי אמנם שטייף שוחחה עם המתלוננת, ועם אחותה שגיבתה את עדותה, אך חסרה "עדות חיצונית אובייקטיבית שאינה תלויה", וביקרה את שטייף על כך שלא שוחחה גם עם חברתן של האחיות. שטייף אגב טענה ששוחחה עמה ושהיא גיבתה את העדות, אך השופטת ביטלה טענה זו. השופטת הסתמכה גם על עדותו של בעליו של הפאב, שהוזמן להעיד במשפט על ידי זהבי – וטען שאירוע מעין זה לא מוכר לו ומעולם לא דווח לפניו.

על בסיס דברים אלה, השתכנעה השופטת כי לא נתין לקבוע כי האירוע התרחש. על כך אמרה השופטת כי "לא עומדת לנתבעת אף הגנת אמת דיברתי, שכן אין בראיות שלפני עדות שהמקרה אכן ארע".

לא זו אף זו, השופטת אף ביקרה את מהירות הפרסום, ואמרה: "לא יכולה להיות מחלוקת שלא הייתה כל דחיפות בפרסום ולא היה עניין ציבורי שהצריך פרסום מידי ודחוף ללא בדיקה. אדגיש שאין מדובר בעבריין מין סדרתי המהלך חופשי ברחובות ומהווה סכנה לציבור, אלא בשלב הפרסום היו אלו שמועות בלבד וממילא השמועות דיברו על אירועים מלפני שנים רבות ולא הייתה כל דחיפות בפרסום, ובפועל לחלק מהטענות לא הובאו כלל עדויות כפי שיפורט בהרחבה".

זהבי: בחורה בת 20, שמגיעה בשעת לילה מאוחרת למועדון מהסוג הזה, היא לא באה לקרוא פרקי תהילים

לאחר מכן, בחנה השופטת את עדותה של מתלוננת שנייה, מ.א, שהביאה בפני בית המשפט עדות גרפית וקשה לשמיעה, שלא תובא כאן במלואה, ולפיה – לאחר שפגשה בזהבי בפאב, מצאה את עצמה עירומה במיטתו מבלי שזכרה שהתפשטה או רצתה להתפשט. לפי עדותה: "אני זוכרת שנפגשתי איתו בפאב ומצאתי את עצמי עם כוס ויסקי ביד. אני זוכרת שנתן זהבי הביא לי שלוק ממנו. אני פשוט זוכרת את הערב הזה די בפלאשבקים. אני זוכרת שהוא הוציא אותי מהפאב, נכנסנו לתוך האוטו שלו לאיזושהי טרנטה ישנה. הגענו לבית שלו כאשר אני פשוט הייתי די מעולפת כשעלינו למעלה. אני זוכרת את עצמי פשוט עירומה אצלו במיטה, אני לא זוכרת בכלל שאני התפשטתי או שרציתי להתפשט. התעלפתי באותם רגעים ולא הייתי שם בעצם בהכרה מלאה ופשוט הוא עשה את מה שעשה. זה כמו פשוט להיות עם גופה מבחינתי".

זהבי טען שהאירוע לא התרחש, והוסיף וביקר את עדותה של המתלוננת כשאמר: "בחורה בת 20, שמגיעה בשעת לילה מאוחרת למועדון מהסוג הזה, היא לא באה לקרוא פרקי תהילים… היא אומרת שהיא שתתה כמה בירות. ואחר כך היא אומרת שהיא לקחה מהוויסקי שלי ושתתה, ואחרי זה היא אומרת שהיא לא זכרה… אני רוצה להזכיר לך את המושג התנ"כי היהודי הלא ידוע, 'עד לא ידע'. כשאנשים שותים, הם משתכרים… אני לא יודע מי זאת".

השופטת התייחסה לעדות זאת באופן שונה לחלוטין מהאופן בו תיארה מ.א את הדברים, ואמרה: "מעדות העדה עולה, כי לאחר ששתתה בבר משקאות חריפים, ולא העידה מה שתתה טרם שלטענתה לגמה מכוסו של התובע, עלתה לרכבו של התובע, עלתה לביתו והשניים קיימו יחסי מין. אין כל עדות לכך שלא הסכימה לעלות לרכבו ו/או התנגדה להגיע לדירתו ואין כל עדות שלא הסכימה לקיים עמו יחסים, כיוון שאינה זוכרת דבר מהאירוע". זאת, למרות שבעדותה סיפרה מ.א שלא הייתה בהכרה מלאה בעת ביצוע המעשים, ולא זכרה שהסכימה להם.

השופטת המשיכה וכתבה: "גם מעדותה עולה, שלא הייתה מצידה כל התנגדות ו/או אי הסכמה לחבור עם התובע בנסיעה אל ביתו ולקיים עמו יחסים. משכך, גם בפרסום זה לא הרימה הנתבעת את הנטל להוכיח אמת דיברתי… בנוסף, לא הובאה כל עדות שהעדה סיפרה על האירוע הנטען לאדם כלשהו מיד לאחר מכן". כך, מה שהמתלוננת מתארת כערב בו לא הייתה בהכרה מלאה, ובו היא אינה זוכרת שנתנה את הסכמתה לאף אקט מיני, הופך בלשונה של השופטת ל"קיום יחסי מין", בתיאור בו נרמזת אחריותה של המתלוננת, על כך ששתתה אלכוהול.

השופטת: איני מוצאת שהמילים… "אצליף בך" שנאמרו במסגרת השיחות ביניהם מהוות הטרדה מינית

בהמשך, הובאו בפני השופטת שתי עדויות של נשים שהתלוננו על אלימות מינית לכאורה מצד זהבי בעודן קטינות. הראשונה הינה של נערה שראיינה את זהבי כתלמידה בת 17, שסיפרה כי לאחר הראיון המשיכו השניים להתכתב בפייסבוק, אז הוא כתב לה רמיזות מיניות שונות. בין היתר, כתב זהבי: "אחטוף אותך למלון הילטון ושם אספר לך סיפור על כיפה אדומה", "תיזהרי המורה תמיד היו לי חלומות אירוטיים על המורות שלי", "חכי תראי איזה הצלפות תקבלי כשאראה אותך", "אחטוף אותך בדרכך מבית הספר אל פנטהאוז במלון הילטון ושם, שלוש נקודות. אספר לך סיפור על כיפה אדומה והזהבי".

בעוד אין חולק על כך שזהבי אכן כתב לנערה אמירות אלה, השופטת כתבה בפסק הדין כי אין בהן משום רמיזות מיניות או כל הטרדה מינית. כך כתבה השופטת: "עברתי בעיון רב על תמלול השיחות הארוכות בין התובע לעדה, שהייתה אז בת 17. לא מצאתי כל רמיזות מיניות משמעותיות בהחלפת ההודעות ביניהן". עוד כתבה: "איני מוצאת שהמילים… "אצליף בך" שנאמרו במסגרת השיחות ביניהם מהוות הטרדה מינית… חלק מהביטויים הם וולגריים, ציניים, ומלווים בהומור שייתכן שאינו בהיר והמשמעויות ממנו יכולות להתפרש לכאן ולכאן. עם זאת, לטעמי, רחוקה הדרך מלטעון כי יש בהתכתבויות אלו הטרדה מינית".

השופטת: היה לו ברור שהיא קטינה, אך הוא לא השתמש בכוח

המתלוננת ד.ת העידה אף היא על אירוע שהתרחש כאשר הייתה בת 17. אז, הלכה לישון בביתו של זהבי. השופטת מציגה את עדותה בפסק הדין באופן הבא: "לאחר שהלכה לישון, התובע, מבלי לאמר דבר, קיים עמה יחסים כשהיה לו ברור שהיא קטינה, אך הוא לא השתמש בכוח". כך לשון השופטת בפסק הדין. גם באירוע זה, לא מצאה השופטת כי התקיים "גוון פלילי כפי שמייחסת לו הנתבעת".

לאחר סקירת כלל הנשים שהעידו, כמו גם עדות הגנה נוספת שהעידו מטעם שטייף, שמעה השופטת את עדויותיהם של שני בעלי ברים, אותם הביא זהבי להעיד לטובתו. על עדויות אלה אמרה השופטת: "לא ניתן להתעלם מעדות עדי התובע, בעלים ומנהלי אותם ברים בהם לכאורה אירעו האירועים החמורים, אשר העידו על התובע כמי שלא השתכר, שלא נהג באלימות מילולית או חוסר נימוס כלפי נשים ושלהבנתם, האירועים הנטענים לא אירעו באותם פאבים שהיו בבעלותם. עדותם מחזקת טענת התובע ומחלישה בצורה ניכרת טענות הנתבעת בקשר לאירועים שהתרחשו באותם מקומות".

לבסוף, סיכמה השופטת את התרשמותה כאשר אמרה: "לפני עדויות סותרות לגבי התנהלות התובע, ובמיוחד כלפי נשים, כאשר שני העדים מטעמו, מנהלי ובעלי הברים אליהם התייחסו בעדויות, טוענים שאילו היה אירוע כמתואר, הוא היה מובא לידיעתם. לא הוכח לפני שאכן אירעו המקרים הנטענים בברים/פאבים, כאשר העדויות סותרות את עדות הבעלים. עדויותיהם של מר טבת ומר ברנר היו סדורות ועקביות, והשכל הישר מלמד כי ככל שהיה ממש באירועים הנטענים, ולאור מעמדו של התובע כאיש תקשורת מפורסם, סביר שהאירועים היו זוכים לחשיפה ולהד תקשורתי, דבר שלא קרה בזמן אמת". בכך, מייחסת השופטת משקל רב מאוד לעדויותיהם של השניים, משקל שלא ייחסה לעדויותיהן של שבעת הנשים שהתלוננו בגוף ראשון על האירועים. עוד היא מייחסת משקל רב לעובדה שהאירועים לא פורסמו בזמן אמת – על אך המידע הרב שיש לנו כיום על הקושי להעיד בזמן אמת על אלימות מינית.

כאמור, הגנת 'אמת דיברתי', דורשת את ההוכחה כי האירועים המפורסמים אכן התרחשו, וכי יש בהם עניין ציבורי. השופטת התייחסה לכך בסיכום פסק הדין, ואמרה כי במקרה שלפנינו – היא לא מצאה עניין ציבורי לפרסומים. "איני מקבלת את טענת הנתבעת שהתקיים במקרה דנן עניין ציבורי שהצדיק את הפרסום", כתבה השופטת. "האינטרס הציבורי מצריך להימנע מהכפשה כה חמורה ולא מידתית של אדם טרם עריכת בדיקה ראויה. אין מדובר באדם המהווה סכנה לציבור, ו/או שהוכח שהורשע בעבירות מין, ואין הצדקה לפרסום כה דחוף ואף לא מידתי".

פסק דין שמתעלם מכל מה שעולם המשפט למד על פגיעות מיניות

פסק הדין הזה מציף שורה של בעיות. החל בכך ששבע עדויות נפרדות, של נשים שונות, חלקן היו קטינות בעת האירועים עליהן התלוננו, בוטלו בקלות רבה כל כך על ידי השופטת. לעומתם, עדויותיהם של שני בעלי ברים, שקשרם לאירועים בוודאי אינו ראשוני, נלקחו ברצינות רבה כל כך ויוחס להם מקום רב כל כך בביטול האירועים.

שנית, בקלות בה מבוטלות עדויותיהן של הנשים, ומוחלפות בגרסה שונה לגמרי בידי השופטת. כך, אישה שמספרת כי "לא הייתי שם בעצם בהכרה מלאה ופשוט הוא עשה את מה שעשה", הופכת בידי השופטת ל"השניים קיימו יחסי מין". עדותה של בת ה-17 שמספרת על אקט אותו ביצע בה זהבי בעת שישנה, הופכת בלשונה של השופטת ל"קיים עמה יחסים".

בפסק הדין, מזהירה השופטת מפני מהפכת 'me too', כשהיא כותבת ש"יש להיזהר פן המסגרת החברתית והתנהלות תקופתית, ככל שתהיה מבורכת, לא תביא לשטף הפוגע וסוחף עמו תוך פגיעה שאינה מוצדקת בשמו של אדם". בעוד אכן יש להיזהר ממצב כזה, קשה לקרוא את פסק הדין הנוכחי מבלי לחשוש שמהפכת השוויון המגדרי, ובעיקרה השמירה על ביטחונן ושוויונן של נשים, עוד רחוקה מאיתנו מרחק רב כל כך.

כתיבת תגובה

שם *
אימייל *
אתר