טעימה מהספר ‘אירית שחורה’ מאת סטיבן טלטי

ג’ימי ראיין התעורר בתחושת מרחב, עיניו קשורות. הוא כבר לא היה בתוך תא המטען של המכונית, לפחות זה, על כך הוא הודה לאלוהים תודות שקטות, בהולות. מאז שזכר את עצמו הוא שנא חללים דחוסים. כשהיה קטן אחיו הגדול, סאדיסט דפוק, היה נתקל בו בכוונה ומפיל אותו ארצה, לוחץ על פיו בידו, נכרך סביבו כמו פיתון ולוחש לו באוזן, "נלכדת בתוך צינור, ג’ימי בּוֹי, ואתה הולך למות. נלכדת בתוך צינור…"

הוא נשף אוויר לרסן את החרדה. קימר את כתפיו. ידיו היו קשורות מאחור לגב הכיסא שעליו ישב. הסיבים הגסים של החבל התחככו בפרקי ידיו והכאיבו לו; החבל היה עבה, מרופט. קרסוליו היו הדוקים כל כך לרגלי הכיסא עד שהרגיש כאילו הוורידים שלו מולאו נימי ברזל דקיקים שננעצים בעורו בכל פעם שהוא זז.

הוא שמע קלושות תנועה של כלי רכב הרחק משמאלו. הוא ספר שניות. כשהגיע עד עשר, כבר עברו שלוש מכוניות. זה בטח סֵנֵקָה, הרחוב הכי סואן במחוז. אבל איפה בסֵנֵקָה?

הוא שאף את האוויר. הריח היה מוכר. זיכרון הבהב וגווע לפני שהצליח ללכוד אותו. זה היה ריח ישן ומר, משהו מהילדוּת. הוא כבר התחיל לאבד את התחושה באצבעות הרגליים. הוא ניענע אותן בבהלה.

הדבר האחרון שהוא זכר זה שבדק מוני גז בדרך לחצר האחורית של סנקה 98 — חנות של "רדיו שאק" עם דירה מאחורה. בפעם שעברה היה שם כלב, פּיטבּוּל מופרע שכל הגוף שלו רטט מכלבת או משנאה או ממה שלא יהיה, בכל פעם שעבר מולו. הבוקר נעל במיוחד את נעלי הווֹלְבֵרִין הכבדות עם החרטומים מפלדה, לבעוט לו בשיניים שיראה מה זה. הוא הלך בשביל הגישה, פרצי שלג תעו מטה משמיים אפורים…

משהו זז עכשיו. הרחק משמאלו.

הוא הקשיב, אבל הצליל גווע. תחושה של פגיעות מוחלטת עברה בעורו כמו חומצה.

הוא צריך להשתין. אלוהים אדירים, הוא עומד להשתין במכנסיים.

הוא נעשה מודע לקול הנשימה שלו, שהדהד אליו כעבור חצי שנייה, שונה מעט. ראשו התרומם. הוא היה בחלל גדול. מחסן סחורות? הוא ניסה לחשוב אם יש כזה בסנקה, אלא שמפת המחוז חמקה ממוחו. ואולי הוא למעלה בעליית גג רחבת ידיים? זה נראה יותר הגיוני. יש הרבה בתים גדולים בסנקה.

הוא חש שמשהו מתקרב משמאלו, נע לאט.

הוא ניסה לדבר. "אני… אני…"

זה היה קרוב אליו. הוא נרתע לאחור והפנה את הראש הלאה, הכיסא חרק מהלחץ.

הדבר עמד שם, חסם את צליל התנועה, ואז המשיך לזוז. הלב של ג’ימי גאה עד כאב בחזה שלו, ירה חיצים של אדרנלין אל כל חלקי גופו. אט־אט הוא הפנה את ראשו ימינה, מנסה לעקוב אחרי הצורה הנעה.

הוא רצה לדבר לאט, להישאר בשליטה.

"מה… מה… אתה… רוצה?"

קולו ריחף הלאה ממנו אל החלל הריק.

שום תשובה.

הדבר נע ועצר מולו. הוא חש בקרבת הגוף הזר. כאילו לאורך העצבים שבעורו התעורר איזה חוש חייתי עתיק כדי לפצות על אובדן הראייה.

הוא לא יכול להמשיך ככה. הוא היה מוכרח לדעת. המילים זרמו מבין שיניו הנוקשות זו בזו. "תגיד לי מה אתה רוצה, לעזאזל, חתיכת בן זונה, או שאני נשבע באלוהים…"

הדבר נע שוב, לאט, משמאלו עכשיו. לרגע הוא חשב שזה לא

בן אדם, זה משהו אחר, איזה שד ארור.

צעד. וקול נשימה.

זה כן בן אדם.

ג’ימי פלט נשימה רופפת. למה הביאו אותו הנה, מה הוא עשה?

הוא ניסה נואשות לחשוב על דבר טוב אחד שעשה בחייו, רק דבר אחד.

"תקשיב רגע. יש לי שני בנים שמחכים לי בבית. קוראים להם בְּרֶנְדָן ושון".

אִווששששת סכין נשלפת באחת מתוך נרתיק.

"תקשיב לי!" הוא צרח, "הם בטח כבר פוחדים נורא — וגם אשתי — תן לי רק להתקשר אליהם ולהגיד שאני בסדר…"

להב צבט את עורו מעל לווריד הצוואר. הוא חש שדם נאסף מאחורי חוד הפלדה.

הוא נד בראשו, עיניו נעצמו בחוזקה, מים דלפו מתחת לעפעף הימני. הנשימה הייתה מחוספסת, קרובה יותר.

אחרי כמה שניות הלהב נסוג.

הוא הנמיך את הראש. הוא עמד להשתין במכנסיים, וזה לא הזיז לו.

שתיקה. ואז צליל גרגור.

בהתחלה חשב ג’ימי שנפתח איזה צינור של מרזב, ניקוז של מים מהגשם. אבל היה חודש ינואר, הקרקע קפואה וקשה כמו שחם.

הדבר הזה השמיע את הרעש.

הוא הקשיב בשקט. אלה לא מילים אמיתיות, או שכן? שפה אחרת? הוא שמע צלילים שנוקים רטובים שנדחפים אל חלל האוויר. הוא מדבר דרך איזה מכשיר, מנסה להסוות את הקול?

"מה? אני לא מצליח להבין מה אתה —"

הדבר היטלטל ונחבט לעברו, הודף את האוויר שביניהם. ג’ימי התכווץ ונרתע, דחק את הסנטר אל החזה, אבל שום מכה לא באה.

"מי אתה?" קולו רעד. הוא נשם נשימה עמוקה ואז ניסה שוב.

הדבר התקרב עוד. עיניו נקרעו לרווחה.

"תראה לי את הפנים שלך!" צעק ג’ימי.

הוא שמע תנועה, והסכין חתכה את החבל מאחוריו. הוא הבין שהידיים שלו נקשרו כל אחת בנפרד לגב הכיסא. עכשיו יד ימין הייתה חופשייה ופעמה בכאב. הוא הרים אותה וניסה למשש את

כיסוי העיניים, אבל הסכין ננעצה בבשרו, והוא שמט את היד וקילל. נאקה והרצפה רעדה. הדבר כרע לפניו. הוא פרכס לאחור.

"חתיכת מתרומם, אתה לא…"

לשנייה חשב למתוח יד, לנעוץ ציפורניים ולנקר לו את שתי העיניים. אני יכול לעוור אותו, את הבן זונה. ציפורניו עקצו את בשר כף היד, הוא חש כמה הן חדות.

אבל אז נתקף גל של ייאוש. הוא ישחט אותו, זה בטוח. הוא חסר אונים. פתאום נלחצה שוב הסכין אל גרונו, שקעה בבשר.

"בסדר, בסדר!" הוא צעק. הסכין נסוגה. ג’ימי ידע מה הוא רוצה.

הוא נשם נשימה עמוקה ושלח יד לפניו. כשנגע במשהו, הוא סינן אוויר מבין השיניים וקמץ שפתיים. אלה היו פנים.

האצבע של ג’ימי נגעה במשהו על המצח. הוא התחיל להתוות בה צורה.

"מה לעזא—?" הוא אמר חלושות, מצא את קצה הצלקת, ואז עקב באצבע אחרי צורתה.

יד לפתה בקשיחות את פרק היד שלו, והוא פלט צעקה. הדבר התחיל למשוך את האצבעות שלו כלפי מטה. היד הייתה חזקה, עור מחוספס.

"מה אתה…"

הוא לא רצה לעשות את זה. לא את זה.

נשמעה נאקה.

"לא אכפת לי מי אתה. אתה לא מבין?"

ידו נמשכה למטה בכוח, ואז שוחררה. ג’ימי נשם נשימה עמוקה. היד רעדה כשהתחככה באף מתרחב. הוא הרגיש את הנשימה בשערות על גב ידו. הוא עצר.

הסכין הסתובבה, וג’ימי פלט צעקה. השוליים הארוכים של הלהב נדחקו אל העור.

"בסדר", הוא אמר, "בסדר".

הוא הניח לקצות האצבעות לנוע כלפי מטה. שפה עליונה, בשר מעט קריר יותר. שיניים.

"חתיכת בהמה חולה. אני לא אעשה את זה. לא".

הוא משך את היד לאחור.

מדקרה של כאב מהבטן. מפלחת למעלה ולמעלה. הוא שאג, "תפסיק!" אבל הצליל חזר כמלמול.

הוא שלח יד שוב ונגע במצח. הכאב נפסק בפתאומיות כשם שהתחיל.

ג’ימי ישב שם, מתנשם. לבסוף נעה ידו הרועדת כלפי מטה.

הוא נאנק והניח לאצבעות לרפרף מן המצח אל העיניים. הן היו פקוחות. קצה אצבע שפשף קלות את גלגל העין הימני. העין לא נעצמה.

הוא נגע בשפתיים. הוא הפנה את הראש והניח לאצבעות להזדחל הלאה על פני השיניים. תמונה של פנים צעירות הבזיקה לפתע בראשו. הוא הרחיק את היד במהירות; סנטרו צנח אל החזה.

"אוי, אלוהים", הוא לחש, "ידעתי. ידעתי שתחזור".

הדבר נעמד, והוא חש בו נע מאחוריו. הכיסא הוטה לאחור במשיכה חזקה ונגרר משם.

הכיסא נחבט והוטח במשהו. אחת הרגליים נשברה. ואז שוב. ג’ימי נאחז בכל הכוחות שנותרו לו ומשך בגניחה בחבל סביב ידו השמאלית עד שנדמה היה לו שהוא נוקע את הכתף. הדוק מדי. הוא לא יכול להשתחרר.

הכיסא הוטח שוב ברצפה. אנחנו יורדים במדרגות, חשב ג’ימי. היינו בעליית גג, ועכשיו אנחנו יורדים במדרגות לרחוב. יהיה בסדר. הוא מתכוון לתת לי ללכת.

ג’ימי חשב על אחיו: הלוואי שהוא היה פה.

רעשי הכיסא הנגרר במדרגות התפוגגו לאיטם ובחלל אולם הכנסייה השתרר שוב שקט. חלון הוויטראז’ בקיר המערבי, שהוצגו בו הייסורים של סְטֵפנוֹס הקדוש הנרגם באבנים, הלך והתעמעם; ענן עבר בשמיים. שקשוק מרוחק של קרח גולש מעל גג חדר מבעד לקירות האבן העבים והותיר רק בקושי את רישומו באוויר הצונן.

נשמע צליל חרישי, דלת נטרקת, נדמה שהוא הגיע מתחת למרצפות. הצליל נישא על פני הספסלים בכנסייה ועל פני אגן מי הטבילה שמזמן התכסה באבק, והמעגל הכסוף מסביב לשקע הצר שבשפתו היה מוקף זוהמה.

אז התחילו הצרחות.

פרק 1

בלשית אַבְּסָלוֹם קירני פנתה ביציאה לכביש העילי, והפורד התקדמה לאיטה, טיפסה עם האספלט האפור. ימת אירי הייתה קפואה הרחק מתחתיה ומימין; משמאלה, מול החוף, התנמנם אזור התעשייה של באפלו, שקט ודומם כמו ציור שמן. היא חלפה על פני ארובות המפעל, שהזדקרו בקו ישר עם השמשה הקדמית, אבל לא נישא מעליהן אפילו כתם עשן קטן. אזור החוף היה מת, רדום זה שלושה עשורים. כשנסעה אבסלום עם אביה בחלק הזה של הכביש המהיר עשרים שנה לפני כן, הייתה שומעת לפעמים את קינת הארובות כשהכו בהן רוחות הסערה.

היא פתחה את החלון. הארובות החרישו. הסופה הפתאומית עוד לא הגיעה לשיאה.

מרום הכביש היה לפניה, ומעבר לו רק שמיים בצבע צפחה. הכביש העילי, בגובה שלוש קומות, היה רצועת בטון שנשפכה על פני העננים. הרוח טלטלה את המכונית בשקשוק מגומגם. אַבּי לפתה בחוזקה את ההגה.

היא חשה בפחד הגדֵל שוב בתוכה, מלבלב כמו שושנה צומחת בסרט מואץ. היא עלתה על הכביש העילי בכל פעם שהיה עליה לנסוע לדרום באפלו במקום לנסוע בכביש 90 , שנצמד אל פני הקרקע כל הדרך עד היציאה ברחוב סנקה, ליד מגרש הגרוטאות שנדמה שהיו בו בדיוק אותם מאה פגרי מכוניות שראתה שם בילדותה. אבּי סיפרה לעצמה שהיא נוסעת בכביש שמעל לאגם כי היא רוצה להימצא פנים אל פנים מול הדבר שמהלך עליה אימים. מה הדבר הזה בדיוק?

קנוקנות שלג לבנות נגרפו לפני הפורד קְרָאוּן וִיק שלה, נהדפו ברוח. חזית הסערה כבר נשבה קרוב, סחררה רשת קורי עכביש של תחרה קפואה על האספלט. עיניה עקבו אחריהם כשהכביש התרומם. דפוסים מורכבים לבלי סוף, מהפנט לצפות בהם מתהווים ומתפרקים, מתהווים ומתפרקים.

לא היו מכוניות לפניה, אפילו לא אור בלמים אדום יחיד במסכי השלג הגבוהים, המתפשטים. הכביש הריק העלה בדעתה את המחשבה שאם תזיז את ההגה רק חמישה סנטימטרים ימינה, היא תתנגש עם המכונית במעקה. רגע הפוגה, התנפצות קרח, ואז מים. ימת אירי בינואר היא מצבה מקפיאת דם. מוות בתוך רבע שעה. היא ביררה את זה, ולא היה לה מושג אם עשתה זאת כדי להרגיע או כדי להפחיד את עצמה.

היא כמעט שמעה את גבישי השלג מקרצפים את האספלט. הם הפיקו צליל מחוספס, לחשושי, שגירד את עור התוף. כמו אוושוש של מזחלת כלבים מתרחקת אל תוך הלובן, נעלמת אל תוך הסערה המתקדמת…

אבּי רכנה והדליקה את הרדיו. הבלש הקודם כיוון אותו לתחנת קאנטרי, והיא לא טרחה להחליף אותה. היא מצאה את התחנה של אוניברסיטת באפלו, שניגנה מוזיקת סינתיסייזר מעורפלת משנות השמונים.

כשסיפרה לשותף שלה זֵד כמה מוזר היא מרגישה כשהיא נוהגת בכבישים המהירים של באפלו, הוא שאל אותה למה. באותו רגע התייחסה לזה בביטול, אבל עכשיו ידעה. זאת הריקוּת. הריקוּת העצומה. או הבדידות, זה העניין, התחושה שהיא לבד במקום שהיה צריך להיות מלא אנשים, מכוניות מלאות משפחות בדרך לסופרמרקט, למסעדה על שפת האגם, למשחק הוקי. בשנות הפריחה הכלכלית נסללו בבאפלו קילומטרים רבים של כבישים מהירים, מספיק למיליו אנשים. האנשים שעמדו לבוא ולא באו. למה לא? לאן הם נעלמו? מה קרה להם?

עכשיו הכבישים האפורים התפצלו ברחבי העיר, ריקים חצי מהזמן. הבדיחה המקומית הייתה שהסיבה האפשרית היחידה לעומסי תנועה בבאפלו היא אם פצצה גרעינית תנחת על טורונטו, וקנדים מבועתים ינהרו דרומה. אפשר היה לנהוג עשרים דקות רצופות בשלוש אחרי הצהריים ביום חול בלי לראות עוד מכונית. מערכת הכבישים המהירים הייתה רשת ורידים שנפרשו על פני לב מת.

אלא שהיא לא יכלה לדבר על הדברים האלה כי היא כבר משכה מבטים. היא הייתה במשטרת באפלו רק שנה. בגיל שלושים ואחת כבר שירתה בתפקיד השני שלה במשטרה. אם היא תדפוק גם את זה כמו שעשתה במיאמי…

הקֶשֶר השמיע קול מתפצח. "מוקד לבלשית קירני. מֶקְ’דאנה רוצה לדעת את זמן ההגעה המשוער שלך".

מקרה של נעדר במחוז. משפחה עם קשר למשטרה מן הסתם כי הטיפוס שנעדר נעלם רק מיום שני. לא יותר מיומיים. השוטר בזירה קרא למוקד ובדק מתי היא מגיעה, נתן למשפחה את הרושם שבנם או בתם נמצאים בעדיפות גבוהה. בדרך כלל היו פשוט שואלים את המשפחה אם דני או מָאוּרָה מעדיפים קריסטל מֵת’ או אלכוהול.

בלי להסיר את העיניים מהפס הצהוב היא שלחה יד והרימה את מכשיר הקשר. הוא הותקן רחוק מספיק להשאיר מקום לרגליים של מישהו גדול יותר — כלומר אחד הגברים המתנשאים לגובה מטר שמונים פּלוּס, שנראה שהמשטרה משריצה כמותם — ולא לאבּי שגובהה ממוצע.

בסופו של דבר שלתה את החוט בציפורן בוהקת ותפסה במכשיר.

"קירני למוקד", אמרה בקול צרוד במקצת, "עשרים דקות".

"רות, קיבלתי".

היא ירדה במדרון האחורי, האגם כמו עלה לקראתה מימין, ואחריו המעגן הקטן המוזנח שאביה אהב לדוג בו באביב. לידו היו מעליות התבואה הענקיות, ממגורות מבטון, שכמו כל המבנים הישנים באזור החוף עמדו ריקות כבר עשרות שנים. פעם היו ספינות מלאות בחיטת זהב מן המערב נכנסות לנמל במלוא הקיטור ופורקות את המטען שלהן. במערב גידלו אותן ובבאפלו טחנו. עכשיו החברות כבר פשטו את הרגל, וילדים אירים פחוסי אף ונטולי פחד נפלו שם אל מותם אחרי שפרצו את מנעולי הממגורה וטיפסו מבפנים בסולמות התחזוקה החלודים.

לא היו עוד הרבה דברים לעשות במחוז בערבי שבת.

היה אחד רק בשבוע שעבר, נער בן שבע עשרה בשם פֵנוֹר שרצה להרשים את החברה השמנמנה שלו. הם מצאו אותה בוכה בהיסטריה לרגלי הממגורה. אבּי הייתה במשימת חילוץ אחת בלבד, וזה הספיק לה. במקומות האלה תמיד עמד ריח בירה מעופש, ובתחתית תמיד היו הגופות מרוצצות.

אבּי התחילה לחשוב עליהם בתור סרקופגים, מצבות אנכיות בגובה עשרים קומות המשקיפות על האגם כמו פירמידות פוסט־תעשייתיות, עצמות הצעירים בתוכן. העיר כולה הייתה קבורה תחת השרידים של ימי הזוהר שלה.

היא ירדה ברחוב טיפְט, שוחקת את הגלגלים הקדמיים בפנייה שמאלה, טסה דרך שמורת הטבע.

להגיע לדרום באפלו זה להגיע הביתה, היא הניחה. אבל ילדונת אירית למחצה שבאה מחוץ לשכונה לעולם לא תוכל להרגיש כאן בבית, גם אם אימץ וגידל אותה שוטר אירי אגדי, ג’ון קירני האדיר והנורא. לא כל שכן בת לאב לא ידוע, שהוריש לה רעמת שיער שחור כמו הלילה, מה שמכונה במחוז "אירית שחורה". ואם זה לא מספיק, בעיני המקומיים, בוגרות הארוורד כמו אבּי היו לא פחות מחייזריות בעלות שני ראשים.

הם קראו לדרום באפלו המחוז העשרים ושבעה או בקיצור "המחוז", פיסת אירלנד בערבות הפרא של אמריקה. שחורים — לא, תודה; זרים — תמשיכו הלאה; הומואים — האקדח מכוון אליכם. בימי התיכון השכנים שלה — משפחת שיהאן — אפילו לא נתנו לנער הג’ינג’י המסכן ההוא ג’ון קוֹנֶל לבוא למרפסת שבחזית הבית שלהם וללוות את בתם מוֹירָה לנשף של תלמידי כיתה ט. לא מפני שהוא היה איטלקי או גרמני או, אלוהים ישמור, פורטוריקני, לא מפני שהיה עני מדי או מכור לאלכוהול או בעל נטייה מינית חשודה או מלא פצעי בגרות. לא. התברר שהמשפחה שלו באה מהחלק הלא נכון של אירלנד, החברים של אבּי הסבירו לה בסבלנות אחר כך. הקוֹנלים היו ממָאיוֹ והשיהאנים היו קילקֵנים טהורים. "את מבינה עכשיו? הוא במחוז הלא נכון; שיהאן בחיים לא ייתנו לילד של מָאיוֹ להתקרב לכניסה של הבית שלהם". הפנים שלהם ברקו בדאגה, והם עמדו על כך שהיא חייבת להבין את הדקויות המורכבות של יחסים איריים־אמריקאיים.

"כן, כן", היא אמרה להם, "עכשיו אני קולטת את זה".

בליבה היא חשבה, אני יכולה כנראה לשכוח מיציאות עם בנים בתיכון. והיא צדקה. שערה השחור כעורב, שרק הודגש בעור החיוור ובעיניים הכחולות כשמיים, אימהּ המכורה לסמים שמתה מזמן, אביה הלא ידוע — אלה דנו אותה לחיים של אָאוּטסַיידרית במחוז שמוצא משפחתי היה בו הכול.

היא זכרה את הרגע הזה בתור ראשית ההיסטוריה הרומנטית הרת האסונות שלה, וכנראה גם של לשונה המושחזת.

זה היה בשנות התשעים. עכשיו אומרים שדברים השתנו. פה ושם תוּבּלה אוכלוסיית המחוז גם בכמה שחורים ולטינים, אם כי נדמה שלא רואים אותם אף פעם סתם הולכים ברחובות. אולי הם נוסעים יחד לעבודה או ללימודים כדי להרגיש בטוחים יותר או כדי לפטפט בדרך.

אלא שכמה דברים בשכונה לא השתנו מעולם. ההיגיון השבטי. העוינות לאנשים מבחוץ. החמימות העתיקה, הסודית. האלכוהוליזם. כמו שהשותף שלה זֵד אמר בכל פעם שמישהו מהחלק הזה של העיר עשה משהו שאין לו הסבר או שהיה על טוהרת ההרס העצמי: "כז"מ".

"ככה זה במחוז".

שום הסבר אחר לא נחוץ. או אפשרי.

מחבר רבי-המכר סטיבן טלטי חוזר לשורשיו האיריים ולעיר הולדתו ומעניק לקוראים מותחן עוצר נשימה ובלתי נשכח על נאמנות, נחישות ודבקות במטרה בכל מחיר.

גילוי נאות: הוצאת הספרים עם עובד נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם אתר ‘דבר העובדים בארץ ישראל’.

Leave a Reply

Name *
Email *
Website