טעימה מהספר "השופט" מאת שי אספריל

אריאל

כה נורא הוא השקר שבשתיקה, כה נתעב הוא הסוד. כה בזויות הן אילמותו וחמקמקותו, שהופכות אותו למסוכן אף יותר מן הבדיה הנאמרת בקול. כן, בעוד השקר המפורש נחשב תמיד למוקצה, כמו פושע אלים וגס, השקר הדומם מתעתע כנוכל מתוחכם, מנהל השקעות בחליפה ששודד במתק שפתיים חסכונות של זקנים, או עורך דין שמזייף צוואות וגונב מיליונים ("אני זרועו הארוכה של בית המשפט!").

כמו רבים מאיתנו, גם אני גדלתי בתא משפחתי שהיו בו סודות, והשפל שבהם נגע לזהותו של אבי, הגבר שאימי נמנעה תמיד מלדבר על אודותיו.

כשהייתי ילד, שאלתי אותה עליו לפעמים, אבל תשובותיה היו כשל שקרני השתיקה האחרים, כעוסות ומתחמקות. מבעד לשברי הכזבים ורסיסי המשפטים הבנתי שלא הייתי בראש מעייניו, וההבנה הזאת, שלא רצה אותי, ליוותה אותי כצל כל חיי.

מדי פעם בפעם הגיע אבי, כפי שדמיינתי אותו, לבקר אותי במקומות שלתוכם אימי לא יכלה למנוע אותו מלהיכנס. לעיתים הגיח אליי מבין השמיכות והסדינים ודיבר אליי בקולו הרך והאבהי, בעודי שקוע בשינה עמוקה באישון לילה. לפעמים הבליח פרצופו תחת כובעו של גבר שראיתי ברחוב ושנראה לי בגיל המתאים. פעמים אחדות דיבר אליי באנגלית מן הטלוויזיה מתוך פרצופיהם של בובי יואינג או ריי קרבס, וכל זאת היישר מדאלאס, טקסס, ששם התרחשה עלילת הסדרה האמריקאית שהייתי צופה בה באדיקות בשנות נעוריי.

בחלומותיי דיברתי אל אבי ללא כל כעס. בפיוס ובאהבה שמחממת את בית החזה דיברתי אליו, אבל כששבתי לערות ניסיתי להזכיר לעצמי כי זה הגבר שנטש אותי, שלא התעניין בי, שמעולם לא טרח להגיע לביקור, לשלוח מתנת יום הולדת או אפילו כרטיס ברכה. הגבר שלא היה שם במסיבות הסיום של בית הספר, או כשעליתי לתורה, בבית כנסת של טורקים, ולצידי רק רב שהבל פיו חמוץ, כמו התעורר כמה דקות קודם משנתו.

שנים הסתובבתי עם פצע באזור הלב, האיבר הפועם שדמיינתי כגוש בשר מצולק, אבל לא רק שם, אלא גם בין הרקות, בידיים, ברגליים, מתחת לציפורניים, בסרעפת ובבטן. בכל המקומות האלה הרגשתי את תעוקת הקלון התמידי של ילד שאביו מולידו הסתייג ממנו, והייתי בטוח שכל מי שמביט בי מזהה זאת בנקל.

בכל אותן שנים המתנתי לרגע שבו אוכל לפגוש אותו, להתעמת איתו, אך גם לנסות להבין מה היה כל כך פגום בבנו הקטן עד כי בחר להיעלם מחייו. למה נמלט ממני, ובייחוד אם לא פגש אותי אפילו פעם אחת.

ההזדמנות האחרונה לברר את זהותו נקרתה לפניי בלילה ההוא לפני כעשרים וארבע שנה, הלילה שכבר הרגשתי בו שאימי בת הארבעים ושש מתקרבת אל סוף דרכה. בלילה הזה התחלף הכעס על אבי בתחושת נבגדות יוקדת, באכזבה עמוקה מהאישה הגוועת השוכבת מולי.

אלמלא שאלתי מפורשות, לא הייתה אומרת דבר, אבל בקולי התקיף, שעמד בניגוד מוחלט לרוך ולאהבה שהרעפתי עליה באותם ימים, דרשתי לדעת את הפרט שהושתק.

אני זוכר את עיניה מביטות בי בהפתעה עגומה, כאילו באותם רגעים הבינה ששנים נשאתי בקרבי דימום שלא יכול להגליד. היא שתקה והתנשמה בכבדות, ופתאום יצא מפיה שיעול הולך ומתארך, כמו להזכיר לי שאין טעם שאקשה עליה, שקרב הסוף.

אחרי שהשיעול נרגע, הנחתי בפיה טבלית מורפיום ומעט מים. ראשה שקע בכר והיא בהתה בי בעיניים עכורות ומרוחקות.

"אריאל," גנחה. "אריאל שלי… למה זה חשוב עכשיו?"

אלא שאני התעקשתי והתעקשתי, עד שהמילים הכמוסות נחלצו מגרונה. הבהירות שבה ניסחה את הדברים, וגם עוצמתם המשתקת, עמדו בסתירה מוחלטת לגופה המפורר מבפנים.

אט־אט עיכלתי את המילים שנזרקו לחלל החדר, מזעזעות ומפתיעות כמו כדור בעורף, ונתקפתי כאב בטן עז. ברגע אחד נהפכה אימי האהובה למשהו אחר.

"קוראים לו אמיר אליאס," ענתה כשדרשתי לדעת את שמו של אבי. "הוא היה סתם מישהו, בחור צעיר שעבד אצל אבא שלו. הם עד היום שם, בורקס אליאס בעכו."

אחרי שאמרה את המילים, שבה להשתעל אותם שיעולים מכוערים ואלימים של מי שנגזר דינו למות ממחלת הריאות הזאת.

מיהרתי אל המטבח להכין לה כוס מים עם כורכום. האמנתי שהמשקה יקל עליה עד שהמורפיום יתחיל להשפיע, אך כששבתי אל חדרה, היא כבר מתה.

*

הלוויה הייתה צנועה. נכח בה קומץ מחבריי, רואה החשבון שבמשרדו עבדה אימי, וגם שלוש מהשכנות שלנו, שקראו את מודעת האבל שהדבקתי בכניסה לבניין. פקיד המוות מחברה קדישא, ששימש בטקס רב וקברן, ביקש משני גננים, שבאותו זמן סיימו להשקות את הצמחייה, להצטרף ולהשלים מניין.

ישבתי בבית כמה ימים. החברים שהיו לי, קצתם מהצבא וקצתם מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, שעדיין למדתי בה אז, הגיעו לנחם. רואה החשבון ועוד אישה מהמשרד שלו באו גם הם באחד הערבים, וכעבור כמה דקות נעלמו כלעומת שבאו.

שבוע לאחר הלוויה, אחרי שהזמנתי מצבה ועליתי אל הקבר ובידי זר של גלדיולות אדומות, נסעתי ברכבת לעכו, המקום שאימי גדלה בו עם סבתי המנוחה, ניצולת שואה חשדנית ומפוחדת שהתפרנסה מעבודות ניקיון.

שאלתי את האדם הראשון שהישיר אליי מבט אם הוא מכיר את בורקס אליאס.

"בטח," אמר לי ערבי שמנמן כבן ארבעים. "תמשיך ישר מפה, ואז תלך אחרי הריח גן עדן."

את המקום מצאתי בקלות. מאפייה בגודל בינוני, שאכן הדיפה ניחוחות מגרים של בצק וגבינה. זו הייתה שעת בוקר מאוחרת, ואל אחד השולחנות ישב גבר מבוגר וטרף בורקס עם ביצה. על הסוודר שלו נזלה טחינה.

לפניי בתור עמד בחור חובש כיפה. הוא ביקש מהמוכר, שנראָה פחות או יותר בן גילי, לארוז לו חמישה בורקס תרד עם ביצים ורסק וחריף, ולאחר ששילם יצא אל הרחוב.

ואז, כשהגיע תורי, שאלתי את המוכר אם אמיר אליאס נמצא.

"מי שואל?" ביקש לדעת. שערו היה מקורזל, ועדיין לא הבחנתי בשמץ של מבטא.

"אני בן של חברים ותיקים שלו," אמרתי.

הוא בחן אותי רגע, כאילו לא הבין את תשובתי, עד שנפלטה פתאום מפיו צעקה בערבית.

צמרמורת שטפה את גופי ברגע ההוא, הרגע שהבנתי בו את כל מה שהושתק כל השנים, וגם את מה שלא אמרה לי אימי בערב מותה.

התחלתי להזיע מתחת למעיל וחשבתי להימלט משם, אך רגליי המשותקות לא זעו. תחת זאת הרגשתי שבטני מתהפכת, וחששתי שעומד לפרוץ מתוכי שלשול פראי. בעודי עומד שם, קפוא ושוצף, אל מול פניו הבוחנים של המוכר מקורזל השיער, הגיח מן החדר האחורי גבר כבן חמישים. הוא היה נמוך ממני ושערו אפור ומלא.

"שלום, אני אמיר," אמר והישיר אליי מבט. חולצתו הכחולה הייתה מוכתמת אבל ארשת פניו הייתה נקייה ושקטה והעלתה על דעתי, משום מה, נשר שמרחף בדממה מעל הרים ועמקים.

*

מי לא חשב שיש ביכולתו להשפיע על עתידו? מי לא האמין לספרים או למורי בית הספר, שטענו שהאדם הוא אדון לגורלו, Master of his destiny ? מי לא הרגיש לפחות פעם אחת בחביוני ישותו שהוא שונה מכולם, ושבכוחו לעשות מה שהוא רוצה, אפילו להילחם במה שבערבית קרוי מַכְּתוּב?

נראה כי הזמן היחיד שאנשים בוחרים להאמין בו בכוחו העצום של המַכְּתוּב הוא עיתות אבל. אחרי שאדם מת, כשניגשים לנחם את היתום, האלמנה או האב השכול, לוחשים לעברו, כממתיקי סוד: כנראה שזה מה שכתוב מלמעלה, לכל בן אדם יש את הגורל שלו, וַאֲֹשֶר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה.

אבל במרוצת החיים, בעת המרדף אחר האושר, הכסף או העוצמה, מעטים הם האומרים, הכול כתוב. רובנו מדחיקים מחשבות מעין אלה לטובת המידי והגשמי, תלוש השכר, העונג המיני או החופשה בטורקייה (הכול כלול). אנו אוהבים להתהלך בעולם כאדוניו, בטוחים שביכולתנו לממש כל החלטה, להסתער על האויב או להפקיר את הפצוע, לפלרטט עם הבחורה היפה או להתחתן עם אחרת (היא אמנם פחות יפה, אבל היא תהיה אימא טובה), ללכת לבית הספר לרפואה או להיהפך לאיש עסקים בינלאומי, או אולי לאיש ציבור (מעולם לא עניין אותי כסף. רק השליחות לנגד עיניי). כן, רוב האנשים בטוחים שהם האחראים להחלטות המעצבות את חייהם, ושגם אם הם הולכים מדי יום לעבודה שמרוקנת את מה שנשאר מעצמיותם ולא רודפים אחר חלומותיהם, הם עושים זאת מתוך בחירה מושכלת (זה ארגון רציני. אפשר לגדול בו).

אני, לעומתם, תמיד הרגשתי שבני אנוש כפופים לכוח גדול מהם שכתב את גורלם, וכי מרגע שנפלט אדם מן הרחם, אין בכוחו לשנות אף לא בפסיק את מה שנחרץ בספר חייו. הבעיה מתחילה כשניתנת לאדם — שמו יכול להיות ליוס, אדיפוס או מקבת' — נבואה שחושפת לפניו טפח מן העתיד וגורמת לו לנסות לחמוק מגורלו.

כמו אותם גיבורים טרגיים, גם אני לא התכוונתי לזכות בהצצה אל העתיד, אבל זו נכפתה עליי לפני ארבעים שנה, כשהייתי בן שמונה והתלוויתי אל אימי לביקור אצל עיוורת אחת, שקראה בכף היד באמצעות מישוש.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שאימי הלכה לאחת הנשים האלה. עוד לפני שנולדתי נהגה לקבל את עצתה של קוראת בקפה, ולאחר שעזבנו את עכו ועברנו ללוד, החלה להיפגש עם פותחת בקלפים. במקביל לה התייעצה גם עם מכשפה, שהתיימרה לאבחן קשיים נפשיים על ידי שריפת צמחים והתבוננות בגלגל העין. אימי פחדה כמעט מכל דבר, ודווקא העיסוק בלא נודע הסב לה מין תחושת ביטחון.

את הקוראת העיוורת בכף היד, שאליה נסענו באותו יום סתווי, היא לא פגשה קודם. המליצה עליה אחת הנשים מהשכונה האפרורית והעגומה שהתגוררנו בה אז, שכונה של בנייני רכבת חסרי ייחוד, שנבנו לתושביה היהודים של לוד.

גם היום, כשמולי הפרדסים של מושב מגוריי ואני יושב בביתי — בית שעברתי אליו לפני חודשים אחדים, כשנאלצתי לעזוב את דירת השרד הממשלתית שהוקצתה לי — אני זוכר היטב את הנסיעה ההיא באוטובוס, את ההליכה אל בניין הרכבת שהעיוורת התגוררה בו, ושבכניסה אליו ישבו כמה נשים מבוגרות ודיברו ביניהן בשפה שלא הכרתי, פיצחו שקדים ירוקים ופלטו את הקליפות אל תוך קופסת נעליים ריקה.

כן, גם היום, ממרחק השנים, אני זוכר כיצד טיפסנו במדרגות אל הקומה האחרונה, שרק דלת אחת הייתה בה, וכיצד, לאחר שאימי נקשה עליה בזהירות, היא נפתחה ומולנו עמדה הקוראת, צהובה ומקומטת.

היא הביטה קדימה, אל החלל השחור, כדרכם של עיוורים, ופתאום השפילה את מבטה ונעצה אותו בי.

"לא טוב להביא לפה ילדים," אמרה.

"סליחה," אמרה אימי הנרעדת, ההמומה. "אבל הייתה לו בעיה היום עם הבית ספר. הוא לא יפריע."

העיוורת הכניסה אותנו לדירה המחניקה, הצביעה על כיסא וציוותה: "ילד. לשבת!"

אימי הנהנה לעברי והלכה בעקבותיה אל מאחורי וילון לבן. בזמן שישבתי שם, הסתכלתי סביבי. בדירה הקטנה היו אגרטלים רבים ובכולם פרחים, קצתם עדיין חיים וקצתם נבולים, ועל הקיר שמולי נתלה ציור פופולרי של ילד כחול עיניים שפסוקת בשערו.

כעבור זמן־מה יצאה אימי מאחורי הווילון. היא התקרבה אליי בפנים חיוורים ואמרה לי בקול רועד: "קום, הולכים."

ראיתי את העיוורת מתקרבת בעקבותיה ושערה סתור. אימי סובבה את ראשה בבהלה ודחקה בי: "נו, תקום, הולכים," ותפסה אותי בזרוע. רגע לפני שיצאנו מהדלת הרגשתי כף יד קטנה, כמעט ילדית, על הכתף שלי. סובבתי את הראש.

"ילד, שתיזהר מהמים," לחשה לעברי העיוורת בקול מתרה.

תחילה חשבתי שהיא מזהירה אותי מפני שלולית או דליפה מהגג (אבל סתיו היה אז, עדיין לא ירד גשם), אך כשירדנו במדרגות ושמעתי את נשימותיה הכבדות של אימי, הבנתי שלא לכך התכוונה.

רק כשחלפנו על פני הזקנות המדברות בשפתן, וראיתי כיצד אימי מושכת אותי בחוזקה וצועקת בקול חנוק, נו, תרים את הרגליים, הבנתי (או ליתר דיוק, החלטתי) שמגדת העתידות הזאת בעצם אמרה לאימי שנגזר עליי למות בטביעה.

**

שי אספריל נולד ב-1978 בתל אביב וגדל בהוד השרון. הוא בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, ולאורך השנים היה עיתונאי חוקר (פרסם כתבות מגזין ותחקיר במוסף "כלכליסט"), עורך דין וסופר צללים. "השופט" הוא הספר השלישי שלו. קדמו לו הרומן "האגרוף" (כנת, זמורה-ביתן, 2016) וקובץ הסיפורים "עוד מעט החורף מתחיל" (הקיבוץ המאוחד, 2012) – עליו זכה בפרס רמת גן לסופרי ביכורים.

כתיבת תגובה

שם *
אימייל *
אתר