"יש לך טלוויזיה?"

ההבחנה בין תכני טלוויזיה לתוכן קולנועי הפכה לקשה עד בלתי אפשרית. לא מן הנמנע שבעתיד הקרוב נשתמש בהגדרה אחת אחידה של "תוכן אודיו-ויזואלי", דבר שיש לו גם משמעות מבחינת תכניות הלימוד ותהליך ההכשרה של אנשי מקצוע בתחום זה.

ה-21 לנובמבר 1996 הוכרז על ידי האומות המאוחדות כיום הטלוויזיה הבינלאומי לאות הוקרה על השפעת אמצעי תקשורת זה על רוב אוכלוסיית כדור הארץ. עם השינויים העצומים שעוברים על המדיום מבחינת תהליכי הפקה, פלטפורמות שידור והרגלי צפייה, יש מקום לשאול את עצמנו מהי טלוויזיה כיום. הטלוויזיה אינה מתפקדת יותר כ"מדורת השבט" וכוחה ככלי תקשורת המעצב את השיח הציבורי פחת מאוד באופן יחסי לעומת מה שהיה בעבר. יחד עם זאת, נראה שהפלטפורמות הטכנולוגיות החדשות מביאות הזדמנויות חדשות בתחום היצירה והתוכן האודיו-ויזואלי שיכולות להעשיר את חווית הצפייה שלנו.

שלט טלוויזיה (צילום אילוסטרציה: Shutterstock)

"אין לי טלוויזיה, אני צופה בנטפליקס", ענה אחד הסטודנטים בקורס מבוא לטלוויזיה אחרי ששאלתי באילו תכניות טלוויזיה הם צופים כיום. סטודנטית אחרת, הודתה קצת מבוישת שהיא צופה בטלוויזיה, "בתכנים לא איכותיים", אבל היא עושה זאת מהמכשיר הסלולרי כשהיא באוטובוס בדרך לעבודה או בחזרה ממנה. סטודנט אחר, טען שאין לו טלוויזיה אבל הוא "צופה במשחקים של ברצלונה בסטרימינג". השאלה מהי טלוויזיה כיום, וכיצד אנו אמורים לפרש את השינויים האדירים העוברים על תעשייה זו מעסיקה חוקרי תקשורת רבים בעולם המנתחים היבטים תרבותיים, טכנולוגיים וגיאו-פוליטיים הקשורים למדיום זה. למרות שלא נוכל לספק תשובות מוחלטות בסקירה קצרה זו לשאלה גדולה זו, נוכל למצוא סימנים לכיווני התפתחות אפשריים בהיסטוריה המוקדמת של המדיום.

הטלוויזיה הגיעה לעולם כאמצעי תקשורת לאומי, וככזה נחשבת לכלי תקשורת שיכול לקדם מטרות לאומיות וחינוכיות. בדומה להתלהבות מרשת האינטרנט בשנות ה-90, תקוות גדולות נתלו ב"מסך הקטן" בעיקר במדינות המתפתחות בשנות ה-60 וה-70. עיקרון זה נשמר עם עליות ומורדות עד שנות ה-80 של המאה הקודמת במדינות שאימצו דגם "מסחרי" של טלוויזיה (ארצות הברית ומדינות אמריקה הלטינית לדוגמא) ובמדינות שאמצו דגם של טלוויזיה ציבורית על גווניו השונים (למשל, מדינות אירופה וגם מדינת ישראל).

זהו זה – דליק ומוני. תור הזהב של הטלוויזיה בישראל (צילום: Israeli Educational Television הטלוויזיה החינוכית הישראלית, ויקיפדיה)

החל משנות ה-90, התפתחויות טכנולוגיות שהביאו לריבוי של פלטפורמות להפצה ושינויים כלכליים ופוליטיים אחרי סיום המלחמה הקרה, השפיעו באופן דרסטי על הייצור והצריכה של תכנים טלוויזיוניים. כיום ההיצע של תכנים "טלוויזיוניים" (אודיו-ויזואליים) הנגישים בפלטפורמות טכנולוגיות שונות הוא עשיר במיוחד. הופעתה של נטלפיקס וההנגשה של תכנים אודיו-ויזואליים דרך ספקיות תוכן OTT (Over The Top – שיטת שידור שמאפשרת לצפות בטלוויזיה בתכנים נבחרים באמצעות האינטרנט) הופכות את ההבחנה בין תכני טלוויזיה לתוכן קולנועי לקשה עד בלתי אפשרית.

לא מן הנמנע שבעתיד הקרוב נשתמש בהגדרה אחת אחידה של "תוכן אודיו-ויזואלי", דבר שיש לו גם משמעות מבחינת תכניות הלימוד ותהליך ההכשרה של אנשי מקצוע בתחום זה. בתוכנית הלימודים של לימודי קולנוע ותקשורת במכללת סמינר הקיבוצים איחוד זה כבר קורה בפועל, ויש לצפות שמגמה זו גם תתחזק במוסדות לימוד אחרים.

אם הטלוויזיה בשנות החמישים של המאה הקודמת נחשבה ברחבי העולם למדיום אליטיסטי המיועד למעמדות הגבוהים, בשנות ה-60 וה-70, הפכה לאמצעי התקשורת המועדף על רוב האוכלוסייה. הרחבה זו של קהלים הביאה גם לנוכחות בולטת יותר של תכניות בידור ותכנים המזוהים עם התרבות הפופולארית, הרבה פעמים על חשבון מה שמבקרי תרבות הגדירו כ"תכני איכות". הזיהוי של הטלוויזיה עם התרבות הפופולארית הפכה אותה, לא תמיד בצדק, ל"אובייקט רע" המופנה כלפיו אצבע מאשימה על כמעט כל חוליי החברה המודרנית.

פנסיונרים רוסים צופים בנאום של פוטין בטלוויזיה. ארכיון (AP Photo/Musa Sadulayev)

לעומת הטלוויזיה, העשייה הקולנועית זכתה להכרה ולמעמד של אומנות, למרות שמבחינות רבות, מרבית הסרטים הזוכים להצלחה בקופות אינם ניתנים לקטלוג כ"סרטי איכות". כיום התווית של איכות אינה מונופול בלעדי של אנשי קולנוע. הופעתן של סדרות עלילתיות הזוכות להערכת הקהל ומבקרי תרבות והמעבר השגרתי כמעט של כוכבי קולנוע לסדרות טלוויזיה הם מהסממנים בולטים הקוראים תיגר על הגבולות ההיררכיים בין שני התחומים.

תעשיית הטלוויזיה המקומית שותפה גם היא לתור הזהב של המדיום עם סדרות עלילתיות שהפכו לפורמטים "איכותיים" ומוערכים שנמכרו ברחבי העולם כגון הסדרות "בטיפול", "חטופים" ו"פאודה" שנרכשה על ידי נטפליקס. בין אם נמשיך לקרוא לתכנים האלה טלוויזיה או שנאמץ שם אחר, האקדמיה חייבת להכשיר בוגרים הנושאים מטען מקצועי ותיאורטי שיאפשר להם לתרום להתפתחות מדיום זה. לצד השליטה בטכנולוגיות הפקה ופלטפורמות שידור החדשות, על הבוגרים החדשים לשלוט בהיסטוריה של שני התחומים, כי העתיד מורה דווקא על מיזוג והפריה הדדית בין "המסך הקטן" ו"המסך הגדול".

ד"ר נאואל ריבקה מרצה בביה"ס לתקשורת ולקולנוע בפקולטה לאמנויות של מכללת סמינר הקיבוצים

כתיבת תגובה

שם *
אימייל *
אתר