כביש משובש, אוטובוס ישן בין הרי אשפה: הדרך לביה"ס של ילדי נווה מדבר

אל בית הספר האזורי אלעזזמה שבמועצה האזורית נוה מדבר, ולאשכול הגנים האזורי הצמוד אליו, מגיעים בנסיעה אטית האורכת כחמש דקות, על כביש עפר מלא במהמורות, המתפתל לו מזרחה מכביש 40, כמה ק"מ דרומית לבאר שבע. מימין, אזור התעשייה רמת חובב ומשמאל פחונים ומבנים אקראיים, ביניהם מרפאת שיניים, שיחי צבר ולוחות סולאריים גדולי ממדים. בכביש סלול, כמו בכל יישוב יהודי בארץ, הנסיעה הייתה אורכת כחצי דקה לכל היותר, אך למרות הבטחות אינספור של המדינה לסלול כביש ראוי, הכביש נותר משובש. "דמיין לך מה זו הנסיעה הזו באוטובוס מלא ב-60 ילדים. ככה כל בוקר וכל אחר צהריים" אמר מחמד דנפירי, יו"ר ועד הורי בית הספר ויו"ר ועד ההורים בכפר ואדי אלמשאש. בחודש האחרון 150 מילדי הכפר בגילאי 5-3 נשארו בבית כי לא היתה להם דרך להגיע לגן. "אלו ילדי הגיל הרך היחידים בארץ שנמצאים תחת חוק חינוך חובה ומוסעים לגנים. כשהמדינה מסרבת לאפשר לבנות גנים בכפרים עצמם יש לך פה ילדים קטנים שמוכרחים לנסוע כל יום עד 20 קילומטרים."

למרות גילה הצעיר, מאז הקמתה ב-2012 המועצה האזורית 'נווה מדבר' שוברת שיאים בעתירות כנגד המדינה. לאחר חודש של מאבק בעקבות 2,200 ילדים בגילאי הגיל הרך שנאלצו להישאר בבתיהם בשל ביטול ההסעות לגנים מפאת חוסר תקציב, העבירה השבוע המדינה את התקציב הדרוש, לאחר עתירה של ארגון עדלה. עם זאת, סוגיית ההסעות היא רק קצה הקרחון ביחס המדינה למערכת החינוך של ילדי המועצה הצעירה והענייה, ש-40 אלף תושביה גרים בכפרים שברובם המדינה אינם מכירה וילדיהם לומדים בבית ספר וגנים, שאינם מוכרים גם הם.

בית ספר במועצה אזורית נוה מדבר בפזורה הבדואית. (צילום: דוד טברסקי)

בית-הספר אלעזזמה נמצא בתחומו של הישוב הלא מוכר הגדול ביותר, ואדי אל-נעם, המונה כ-13,000 תושבים. במתחם שני בתי-ספר המחולקים לשתי חטיבות (א'-ט') ובהם 2,500 תלמידים. בצמוד אליהם נבנה בשנים האחרונות (לאחר חקיקת חוק חינוך חובה חינם מגיל 3) אשכול גנים ובו 17 כיתות גן בהן לומדים כ-570 ילדים המגיעים מכ-40 כפרים שונים במועצה, שרק ארבעה מהם מוכרים על ידי המדינה. גדר המתכת המקיפה את בתי-הספר עטופה בשאריות אשפה. בין בתי-הספר לגנים ממוקם מתחם אשפה גדול המכיל שני מכלי אשפה העולים על גדותיהם ולצידם משאית הזבל ממנה מזנקים שני פועלים, ספק בני-נוער-ספק ילדים, ומעמיסים את האשפה בהותירם מאחוריהם שובל שלצידו זורם הביוב של בית-הספר.
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"זו מועצה של 40 אלף איש. באשכול הגנים בואדי אל-נעם צריכים ללמוד מעל 1,200 ילדים, אבל יש כאן פחות מחצי", אמר דנפירי, שילד ממשפחתו נהרג לפני כשנתיים בדרך חזרה מבית הספר כאשר משאית פגעה בו בצומת בה המתין להסעה. "יש ילדים שצריכים לצאת ב-6:00 בבוקר כדי להספיק להגיע ב-8:00 לבית הספר. חלק מהילדים צריכים ללכת כמה קילומטרים עד לנקודת האיסוף. הורים רבים מפחדים לשלוח את הילדים שלהם כזה מרחק ולכן הם נשארים בבית. 50 אחוז מילדים לומדים וזה סגר את הפינה למשרד החינוך בקשר לחינוך חינם, אבל מה עם 50 האחוזים שבבית?"

מוחמד אנפירי. (צילום: דוד טברסקי)

בכל יום בשעה 14:00, כשהלימודים בגן ובבית הספר מסתיימים, נכנסים למרחב הקטן שמחוצה להם יותר מ-55 אוטובוסים בעבור 2,000 ילדים. ניתן להבחין בקלות שחלק מהאוטובוסים בני יותר מ-10 שנים, גיל האוטובוס המקסימלי שמאשר חוזר מנכ"ל בעבור הסעת ילדים. כמה מההסעות הן למעשה רכבי טרנזיט, תזכורת לכך שלחלק מהכפרים אין כביש גישה המאפשר כניסתו של אוטובוס. "היתה לנו עתירה להעמיד תחנות הסעה בטיחותיות ומסודרות לילדים", המשיך דניפרי. "זה היה לפני שלוש שנים. העתירה התקבלה לפני שנה וחצי אבל התקציב עדין לא הגיע – אז אנחנו עותרים עכשיו שוב."

"המצב בחינוך לא באמת משתנה בין כפר מוכר ללא מוכר, המצב בשניהם רע" אמר ראתב אבו קארינת, הורה לילדה בת 3 הלומדת באשכול הגנים בכפר המוכר אבו קרינאת, ויו"ר ועד ההורים באשכול: "בכפר המוכר מרשים לבנות גנים כך שאין חוסר והילדים לא צריכים, חלקם לפחות, לנסוע שעה בהסעות". עם זאת, למרות שאבו קרינאת גר ביישוב מוכר, אשכול הגנים אליו ביתו נוסעת בכל בוקר נמצא בתחום הקו הכחול, המפריד בין השטח המוכר של הכפר, לזה שאינו מוכר. "כל מה שקורה מחוץ לקו הכחול בכפרים המוכרים הוא עולם אחר", הסביר אבו קארינת. "מעל שנתיים ביקשתי להחליף את המשחקייה המוזנחת בגן של בתי, אבל עד עכשיו זה תקוע כי החשב המלווה של המועצה לא מאשר תקציב בגלל שזה מחוץ לקו הכחול. דווקא בכפר עצמו החליפו את המשחקייה בתחילת השנה."

בית ספר במועצה אזורית נוה מדבר בפזורה הבדואית. (צילום: דוד טברסקי)

את הסיבה האפשרית למאבקים הבלתי פוסקים בין המועצה (כמו גם בין המועצה האחות שלה, אל-קסום) למדינה, ניתן להסביר בעזרת סיפור הגנרטור המספק חשמל לאשכול הגנים ולבית הספר במועצה וממוקם בצמוד למכלי האשפה. מכיוון שבית הספר והגנים נמצאים בשטחו של כפר לא מוכר, המדינה, הלכה למעשה, אינה מכירה גם בו, זאת למרות שהוא קיים מעל ל-30 שנה. האבסורד טמון בכך שבמרחק של פחות מק"מ נמצאת תחנת כוח המספקת חשמל לאזור התעשייה חובב שנמצא בצמוד למועצה. המדינה מסרבת למתוח קו ולספק חשמל לגנים ובית הספר. מאותה הסיבה בדיוק היא גם מסרבת להרחיב את מבנה בית הספר העולה על גדותיו (צפיפות הכיתות בבית הספר והגנים עומדת על ממוצע של 44 ילדים בכיתה, בעוד הממוצע בחינוך הממלכתי בישראל עומד על 29). על פי דו"ח "הפערים בחינוך" של מרכז טאוב, מצב התשתיות הוא אחד הגורמים התורמים לפערים העצומים בין התלמידים הבדואים לשאר תלמידי ישראל, המתבטאים בין היתר בפערים בהישגי הבגרות בנתוני נשירה, הכפולים מאלו של שאר תלמידי ישראל.

לטענתו של דנפירי מצב ההסעות באזור נובע ממדיניות שלא מאפשרת לכפרים לבנות גני ילדים בשטחם או בצמוד אליהם. "בכל שנה גדל מספר ההסעות. הכסף מוזרם ללא פיקוח או בקרה כך שאנחנו לא יודעים מי באמת מפקח על ההסעות האלו, האם באמת יש שם מלווה על כל שמונה ילדים כפי שמחויב? בגנים הלא-מוכרים באבו קרינאת יש ציוד בסיסי ומשחקיה מוזנחת. בכל הכסף הזה יכולנו לבנות את כל בתי הספר והגנים שאנחנו צריכים. בסופו של דבר, תכנית הממשלה היא להעביר את כל האנשים פה לשגב שלום והם רואים בכל הקמה של בית ספר וגן כהכרה וכחיזוק האחיזה שלנו בקרקע." לדבריו "הבעיה לא תסתיים אם יהיו או לא יהיו הסעות. אני רוצה שהילדה שלי תלמד. אפשר לפתור את כל עניין ההסעות הזה בלי שום בעיה, פשוט תציבו גנים בכל אזור שיש בו מספיק ילדים. בסופו של דבר המצב הזה הוא תוצאה של מדיניות שגויה."

כתיבת תגובה

שם *
אימייל *
אתר