כשהשמאל נעשה יהודי

השמאל כיום, הן הישראלי והן המערבי, הולך ונסוג מעיצוב פני המציאות. הסמן המדובר ביותר ועם זאת השולי ביותר לסימון הנסיגה הוא עליית הימין והלכי הרוח המשויכים לו בשיח, במשאלים ובפרלמנטים בעולם. הסיבה למגמה מצויה בתיאורה: "השמאל נסוג מעיצוב פני המציאות". מבחירתו. איש לא הוריד אותו מהבמה ושום כוח חיצוני לא דחק אותו החוצה. מעצמו הוא פינה את מקומו, קם מכיסא הבמאי והתיישב בכיסא הצופה-המבקר.

במאים גדולים בעולמנו פסקו מלביים סרטים מרגע שאחזה בראשם המחשבה כי לא יוכלו לביים סרט מושלם. הנטייה הפרפקציוניסטית הזו, המוסרנית, הייתה לכוח הפנימי, החותר-כנגד עצמו, הדיכוטומי, המשתק, שעולה ונמצא כ'דפוס יהודי' בן מאות שנים.
בעשור השני למאה ה-21 אותו דפוס התנהגות משיחי הפך לדומיננטי כמעט במחוזות השמאל העולמיים כולם.

מטעמי השלטון

היהדות הכנענית , זו שהתקיימה בארץ ישראל מימי השופטים עד קיצה של ממלכת חשמונאי ומעט אחריה, הכילה גילויים שונים של חיים קיבוציים שלמים. קיבוציים – בבחינת חיי עם. שלמים – בבחינת עם המעצב את עצמו במכלול תחומי החיים: רוחניים, תרבותיים, כלכליים ופוליטיים. בין אם מבנה החברה היה אנרכי יותר, בתקופת השופטים, לבין אם היה היררכי יותר, בתקופת המלוכה. בין אם הייתה זו מדינה עצמאית לבין אם הייתה זו אוטונומיה החוסה בצל אימפריה גדולה ממנה. בין אם מרכז הכובד המנהיגותי היה פוליטי (מלך), בין אם סוציאלי (שופטים, נביאים, סופרים) לבין אם היה דתי (כוהנים).

חיים קיבוציים אלו היו רוויים בחטאים, כפי שהתנ"ך מדגיש בפנינו. המסר הוא שישנו קשר, שיסודותיו נעוצים בקיום האנושי, בין שלטון (מכל סוג שהוא) לכוח שהוא מעניק ומחייב, וכן גם לחטאים ('עבירות מוסריות'). אין האחד בלי השני. מידת החטאים משתנה בין השליטים השונים ובין צורות השליטה השונות: מידת הסמכות השלטונית, מידת הכוחנות, מידת המשילות, מידת המוסר. אך אין ולא יהיה שלטון נקי מכוח או מפגיעה. אין גאולה שלמה על פני האדמה.

עיון בהיסטוריה האנושית מחייבת את המסקנה שבלא מידה מסוימת של הכלה או אדישות לסבל ולכאב לא ניתן לשלוט בהמוני אדם ולקבל החלטות הרות גורל על חייהם. מי שעברו במסדרונות הכוח, עד שהגיעו לראש שולחן מקבלי ההחלטות, היו ודאי אנשים שהשררה לא זרה להם. ניתן גם לקבוע שבפוליטיקה, הן המלוכנית והן הדמוקרטית, הצורך ההישרדותי של הפוליטיקאי לשמור על מעמדו ולחזק אותו על ידי צבירת כוח, שואב את מרבית האנרגיה של פעולותיו, וזו מתמירה עצמה כפעולה חוזרת אל תוך נפשו.
אולם בין אם בראש השלטון עומד עריץ ובין אם עומד המנהיג המוסרי ביותר בנמצא, הדפוס השלטוני מחייב שימוש בכוח (לא באלימות בהכרח) ועל כן הוא בהכרח חוטא, מתעדף ומקפח. העבירה המוסרית, בין אם נעשית משום שעל המנהיגים להכריע בין הרע לגרוע, בין אם מהצורך להחליט מי יישא במחיר למען האומה ומימוש מטרותיה המגוונות ובין אם נעשית מתוך טעות מיותרות, היא חלק בלתי נפרד, בשלושת צורותיה, מכל שלטון שהוא.

משיחיות בדמות רדיקליות וכוחנות

טרום חורבן בית המקדש ולאחריו התקיימו תנועות (כתות) בעם היהודי שעצם היותם של החיים בלתי-מושלמים החל להיות בלתי נסבל עבורם. הראשונות היו אלו הכתות הפונדמנטליסטיות ששאפו לאדיקות דתית ויראת שמיים מקודשת וטוטלית בחיי הפרט והכלל, שהזינה את הקרע החברתי שהוביל לחורבן. ממשיכיהן היו אלו המורדים במרד הגדול, במרד התפוצות ובמרד בר כוכבא, שלא היו מוכנים לשום צורה של כפיפות תחת מעצמה אחרת, בעולם בו מרבית העמים היו אוטונומיות שלטוניות או 'מדינות' חסות. אלו ואלו חלקו במשותף את התשוקה אל המוחלט, את שנאת הפשרה, את חוסר היכולת לשאת חיים שהם בתווך בין השחור ללבן. "הכל או כלום" הייתה המנטרה שלהם בשאלות מוסריות, בשאלות דתיות ובשאלות פוליטיות ושלטוניות. הטמפרמנט הרדיקלי הזה הביא אותם לשקיעה מרה ומוחלטת והעמיד להם יורשים שהיו היפוכם הגמור. אך רק לכאורה.

סיבות רבות הובילו לכך שהיהדות עברה להיות מ'עם מקדש', שהיווה צורת שלטון מלאה, ל'עם הספר' שהיווה צורת חיים קיבוציים בו האנרגיה הלאומית מתועלת מעיצוב החיים הפוליטיים והכלכליים (יצרניים) אל עיצוב אורחות חיים תרבותיים, אתיים ורוחניים, כמעט בלבד.
שלל סיבות הובילו את יוחנן בין זכאי וחבריו לבקש עבור העם היהודי את יבנה וחכמיה ולהתרכז בסנהדרין שהֵחל ממרד בר כוכבא, בתהליך ארוך, לאבד את סמכויותיו הפוליטיות והיווה את ההנהגה המוסרית והמשפטית, אך לא המבצעת. בכך בעצם הגיעה שקיעתה של ההגמוניה והפרדיגמה הרדיקלית ביהדות.

משיחיות בדמות ותרנות והיעדר כוח

הוויתור על עיצוב כלל אורחות החיים של העם היהודי וסביבתו, אפשר את היווצרותו של עם גולֵה, 'עם ללא ארץ', שאינו מרוכז בטריטוריה אחת תחת ניהול יהודי, אלא מפוזר בארצות של אחרים. במצב שכזה ניהול החיים היהודיים הציבוריים בישראל שווה בסמכויותיו לזה שבבבל למשל. וויתור זה היה הנקודה הארכימדית שקודדה את הזהות היהודית שהגלות חתמה בה את סימניה העמוקים ביותר.

מאותן שנים, וביתר שאת בעקבות חורבן בית המקדש, החל להתעצם זרם ההלכה, שראשיתו בכת הפרושים, עבור בשושלת חז"ל-גאונים-ראשונים-אחרונים, והמשכו לימינו בדמות היהדות הרבנית, המשיחית (חרדית או דתית). יותר מכמה שזרם זה הפך להיות הדומיננטי ביהדות, היהדות הפכה להיות בדמות הזרם ההלכתי בה. מצב זה התפתח עד שלא נותרה בה אף כת, הטוענת להנהגת היהדות העולמית, שאינה מקבלת על עצמה את ההלכה ואת התורה שבעל פה שלימים נכתבה במשניות ופורשה בתלמוד.

הנהגתם של התנאים, שהיו לראש חץ ההלכה ולהנהגת היהדות בשינויה המטלטל עם חורבן הבית, התאפיינה בדפוסי מחשבה פרגמטיים שעיקר עיסוקיהם היה חיי היום-יום. היא הייתה הנהגה יוצרת שהצטרכה לפתח זהות חדשה לעם והניחה את התשתית המשמעותית לקיומו במצב המפוזר, המפורד והגלותי. יחד עם זאת בתקופתם החלו גם ללחוש גחלי המשיחיות, שתמיד שב ודולק בהם הרמץ בעיתות של חורבן, ייאוש ומשבר אמוני. לאחר תקופת התנאים, שהצליחו לחדש ולארגן חיי ציבור יהודיים, אף שהיו חסרים מאפיינים מטריאליים קריטיים לעם, החלו מתגברים הכוחות המשיחיים כלפי תמונת העתיד, והשמרניים כלפי תפיסת ההווה.

לימים זרם ההלכה תבע את הגאולה, חזון אחרית הימים והשלמות בהגותו, ואת הפשרה והוויתור כעקרונות יסוד במעשיו. דמותם ותפיסתם העצמית של הרבנים למן המאה השישית עד למאה ה-20 הייתה כשל מתווכי רוח, פרשנים. הפרשנים אינם יוצרים יש מאין. הם אינם בוראים את תשתית חיי הציבור שלהם, הם אינם נוטלים את מלא האחריות על צעדיהם. הם אינם מכריזים על מרד ואינם שולחים אנשים לקרב. הם אינם מקימים יישוב חדש ואינם עוקרים נטוע, הם אינם גובים מיסים , אינם מעסיקים אנשים בעבודות ציבוריות ואינם מקימים תשתיות. הם אינם עריצים ואינם מסתכנים במרד כנגדם ובהפיכה . הם מנהיגים, הם היו אמנם הגמוניה בלתי מעורערת בקרב עמם, אך הם לא היו שליטים. הם אינם אחזו בכוח מטריאלי או שלטוני.

העדרו של כוח צבאי הפך אותנו, משך אלפיים שנה, להיות עם שרמת מוסריותו גבוהה מאוד ומידת העוולות, ההרג, הנישול והדיכוי היו מהנמוכות בקרב העמים בהם ישבנו.
אנשים רבים לכל שיעור, מקרב העם שלנו, מן השלבים המוקדמים של מצבו הגלותי עד היום הזה, העמידו את עצמם כמבקרי הסדר הקיים, כמתנגדי השלטון, כמפרשי ומנתחי הדיכוי וככותבי תורות השחרור. הם נאבקו למען רעיון הרפובליקה הרומית כשזו הפכה לקיסרות, הם תמכו בליברליזציה של הערים הימי-ביניימיות (לא מעט מסיבותיהם שלהם כסוחרים) הם יצאו כנגד הגזענות והעריצות והיוו את משק כנפיה של ההשכלה ומעברי הרעיונות והידע בין הארצות השונות. הם נהיו לחזית המהפכנים, לטובי המדענים, לבכירי החוקרים, להוגי הדעות, למבקרי המציאות ולדוברי האוטופיה.

הם היו הגאוגרפיים שהתבוננו, רשמו, פירשו והסבירו מה קורה במציאות המשתנה והמתעצבת. אך את המציאות עצמה עיצבו השליטים. בשביל לנתח את המציאות צריך שכל. בשביל לשנות אותה צריך כוח. ומן הכוח היהודים הסתייגו. את אותה השבועה שהם נשבעו בתומו של מרד בר כוכבא, כי יש להימנע מן הכוח המשחית אשר יש בו כוח הורס בלבד, הם כמעט ולא הפרו. יכולתם ההיסטוריונית המרשימה נבעה מכך שהם עצמם, כעם, היו מחוץ להיסטוריה . הם כתבו עליה במבט מבחוץ, כאשר עמים אחרים כתבו אותה.

אחריות שלמה במציאות בלתי-שלמה

במבט לא פשטני ניתן לראות שהן האליטה הרדיקלית והן האליטה הוותרנית נפגשות בנקודה אחת: הבחירה שלא לקחת אחריות שלמה על העם במציאות בלתי-שלמה.
הרי לא היה מחסום ממשי שמנע מן היהודים לשוב ולהתקבץ בארץ ישראל בימי הביניים ואף יותר מכך בימי הרנסנס והעת החדשה. צדיקים, כבדי כיס, עלו לשם בערוב ימיהם, אך רק בשביל להיקבר בארץ הקודש. רבנים מעת לעת קראו ליהודים לשוב אל ארץ אבותיהם, אך הם היו מעטים ומעטים היו גם הנענים לקריאותיהם.
שלושת השבועות היו התירוץ התיאולוגי לרחשי העומק שאחזו במנהיגות היהודית (הרבנית). בין אם רחשים אלו מקורם בפחד מן האחריות ובין אם מתענוגות השפע של ארצות עשירות, השורה התחתונה הייתה אחת: ונשמרתם מאוד לנפשותיכם (בעצמכם). כי אנו, הרבנים, ניקח אחריות למחצה. השאר – בידי שמיים.

המציאות האנושית מאז ולעולם הייתה ותהיה בלתי-שלמה, מלאת סתירות, מלאת פשרות, מלאת אילוצים. היא דיס-הרמונית. לא כל הכוחות וכל הכוונות יסתדרו בה לידי חטיבה אחת מאורגנת. היא לא תהיה טהורה לעד. הרע בה לא ינוצח כליל וגם הטוב לא יובס, כל עוד בני אדם יתהלכו על הארץ.
הכוחות הרדיקליים ביהדות סרבו להכיר בכך ותבעו הכל עד שנשארו בלי כלום. הכוחות הוותרניים ש"למדו" את הלקח לא ביקשו כלום (מבחינה שלטונית וטריטוריאלית) והתפללו ל'הכל' המואנש בדמות המשיח. אלו פעלו בכוחנות ואלו נמנעו מן הכוח. אלו כפו עצמם על ההיסטוריה ואלו הדירו רגליהם ממנה.

אלו ואלו לא הרהיבו עוז בנפשם לעמוד כמנהיגים, כשליטי העם ולהיות כוח יוצר על כלל היבטיו. הם נסוגו מן האפשרות לקחת אחריות מלאה על עמם. מן הסוגיות הגדולות של הגנה יהודית פרגמטית, המבקשת לשמור על ה'יש' ולא לכבוש את ה'אין', עד קטנות היומ-יום המסדירה את יחסי הקניין, הייצור והצריכה בצורה המאפשרת את היווצרותם של תאים כלכליים אוטונומיים. אלו עסקו רק בצד הזה של החיים משום שלדידם המציאות לא סיפקה את התנאים הנחוצים להתעסקות בצד ההוא, ואלו עסקו רק בצד ההוא של החיים, משום שהמציאות החלקית להגיגיהם אפשרה רק אותו.

מנהיגי היהודים בתקופת החורבן והמרד כיוונו לעצמאות שלטונית מלאה ומשוחררת מעול כיבוש והחמיצו את האפשרות לנהל חיים יהודיים קיבוציים שלמים במציאות שניתנה להם. מנהיגי היהודים בתקופת הגלות יצרו קודקס המסדיר את יחסי המסחר בין הפרטים והלכה שמטפלת עד דק בתחום 'רשות היחיד' אך מעולם לא ניהלו כלכלה ציבורית ומערכת חברתית שיודע להפיק רווחה ושגשוג מן החומר המצוי בטבע.

מציאות זו, בה הנהגת העם לא הקיפה את מכלול חייו של היהודי, שרדה יותר משהיה ניתן לשער. אלפיים שנים כמעט. שנים אלו, על אף מגרעותיהן, הפכו אותנו להיות מי שאנחנו.
אולם מציאות זו הגיעה לסופה.
כאשר בעידן המודרני הרבנים, מנהיגי העם, לא לקחו אחריות על מכלול המציאות של העם היהודי, הם נתנו לה להוביל. מנהיגי השלשום, במאה ה-19, החלו לזנב אחר העם, שראה בתמורות ההיסטוריות מדבקות על דלתו ופתח להם את הדלת בחפץ לב. הליברליות, ההשכלה, האמנציפציה, הלאומיות, החילון, הסוציאליזם, הקומוניזם, ההומאניות, ההתחרדות, כל אלו היו תורות ותפיסות חובקות עולם שהציעו ליהודים חיים של אחדות בין החומר לרוח, חיים שלמים של מוסר ושל הלכות, היטמעות בחיים קיבוציים שלמים (של עם, של מדינה או של מעמד).

הציונות הסוציאליסטית – פעולה בתוך ההיסטוריה

ברגעי שקיעתה של היהדות, מתוך ההבנה כי רוחות-חירות אלו הינם תרמית בכל הנוגע ליהודים באירופה הנגועה עד צוואר באנטישמיות ממאירה, ומתוך הרצון לייצר גרסה משלה לעולם חדש ויפה, קמה התנועה הציונית.
כמה אמיצה הייתה התנועה הצעירה, שהזדקנה מהר, שהחליטה מתוך דלות האמצעים, דלות התמיכה ועושר החלומות, כי היא מתכוונת לקחת אחריות שלמה על עמה, בתוך המציאות החלקית בה הוא היה נתון.

הציונות הסוציאליסטית, שהייתה הדומיננטית והמנווטת הראשית בתנועה הציונית הייתה תנועת שמאל וזיהתה את עצמה עם תנועת העבודה העולמית.
דפוסי פעולתה היו מה שאפשר לה בבוא השעה, גם לעמוד בראשית מדינה במשך שנים רבות ולהשתמש בכוח שמנגנון זה מעמיד לראשותה. אולם אין זו הייתה תכלית פעולותיה ואף היו בתוכה מי שראו בתכלית זו ככורח בלבד.

תנועת השמאל הזו הכריעה להוות כוח יוצר כולל בחייו של העם היהודי ועבור כלל העם היהודי. היא לא ביקשה רשות מאיש ולא ביקשה 'ראשות' מאיש. היא פשוט הייתה מוכנה להעמיד את עצמה, באמת ובתמים, לראשותו של העם היהודי. היא לא ניסתה להשתלט על מוקדי הכוח מתוכם היא תוכל לעצב את המציאות. היא יצרה אותם.
היא הקימה בשתי ידיה ערים, קיבוצים, מושבים, מפעליי ייצור, משקים חקלאיים, קואופרטיבים. איגדה עובדים והקימה את ההסתדרות וחברת העובדים. בנתה את המשביר, את קופת החולים ואת הבנק. יצרה תיאטראות, ייסדה הוצאות ספרים ומוזאונים, כתבה עיתונים, הובילה בתי ספר, תנועות נוער וזרם חינוך לעובדים. עמדה בראש מפעל העלייה ובראש ארגון ההגנה.
הציונות השמאלית בנתה, איגדה, יישבה, האכילה, ריפאה, חקרה, חינכה, העלתה, הגנה, פיתחה, הנהיגה, עבדה, פעלה וגם, בסוף הרשימה, הקימה מפלגות ורצה ברשימות שונות לכנסת ולממשלה.

בשונה מן המורדים הקנאים בימיי חורבן הבית השני היא לא נתנה לעובדת היות ארץ ישראל כבושה ונתונה לשליטתם של התורכים ושל הבריטים להרפות את ידיה והיא לא ראתה בהסתלקותן כתנאי לכינון חיים קיבוציים שלמים. בשונה ממנהיגי היהדות הגלותית היא עיצבה את מכלול החיים עבור היהודים בארץ: הגוף והנפש, הטריטוריה והרוח, החומר, המזון, היצרנות והיצירה, כולם היו נתונים לשליטתה ולעיצובה. בשונה מאלו ומאלו היא לא ראתה בהיעדר השלמות כמחסום בל יעבור ולא לקתה בתפיסה המשיחית של הכל או כלום. היא הייתה פרגמטית. צעד צעד היא צעדה בסבך הסרבני של המציאות. הייתה קונסטרוקטיבית. האמינה במהפכה בתוככי המציאות החלקית ומתוכה. לכלכה את ידיה. "עוד דונם ועוד עז". השיטה שזכתה לכינוי "השיטה המפ"אניקית" שמשמעותה לקדם את המציאות מתוך ה'יש' ובכליי ה-'עכשיו'. לא בהפיכה כוללת. לא במהפך שלטוני. בחריש עמוק. בסובלנות. אין דרך אחרת. תנועת השמאל ששאפה אל הנצח לא פחדה מדרך ארוכה.

וכן, היא גם חטאה וטעתה לא פעם. היא גם השחיתה והדירה, הפלתה ונהגה בגזענות. היא הפעילה את הכוח שיצרה לעצמה מרגע שהיה בידיה. עשתה שימוש מופרז בכוח כלפי אויבים מבחוץ ואף מבפנים ולא אחת חילקה את העול בצורה לא שוויונית בין הקבוצות השונות בעם. אינני מציע לחזור לדרכה ובטח שלא לחזור על טעויותיה או כוונותיה שלא היו חפות מאתנוצנטריות. היא לא הייתה מושלמת. את טעויותיה אנחנו משלמים. בזכות הצלחותיה אנחנו כאן. בזכות עוולותיה ההכרחיות יש לנו את אשר יש לנו להתווכח עליו. אך היא לא נמלטה מהכוח. לא ברחה מן ההיסטוריה כפי שעשו קודמיה, על כל הקשה, המערער והמייסר שבדבר. גם מתנגדי מפא"י החריפים ביותר יאלצו להודות, על אף מאות התזות והסמינריונים עמוסי הביקורת, כי תקופת טרום המדינה ומעט אחריה הייתה תור הזהב של כוח שמאלי שמעצב את חייו של העם.

כך אמר גרשום שלום על בחירתם להפעיל את כוחם על ההיסטוריה:
"כאשר אתה נכנס בעיניים גלויות ומתוך הכרעה לתחום ההיסטוריה, אתה מתמודד. אנחנו גרמנו גם להתגבשות הערבים כאויב בעל תודעה לאומית משותפת, מפני שפעלנו בתוך ההיסטוריה. כשאתה עומד על מקום אחד אינך עושה כלום. אבל כאשר אתה מתחיל ללכת, אתה בוחר בכיוון אחד, ולא באחרים, ומשלם את המחיר עבור החלטתך ופעולתך. זוהי המשמעות של פעולה בהיסטוריה, ולא בשעשוע בלבד. …הציונות היא ניסיון אציל להתמודד עם בעיית היהודים. ויותר מאשר להתמודד עם בעיה במישור ההיסטורי – אי-אפשר בעולם. הציונים לא פחדו לקחת על עצמם אחריות היסטורית, וזו הייתה גדולתם. ואין דבר בהיסטוריה אשר אינך צריך לשלם את מחירו."
מתוך 'הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד' / גרשם שלום – ראיון עם אהוד בן עזר, 1970

השמאל החדש

אולם באמת נראה שקצר פה כל כך האביב. פחות ממאה שנים לאחר שהציונות הסוציאליסטית הגיחה לעולם, נראה שהיא התמסמסה לתוך מה שאנו מכירים כשמאל הישראלי. בהיטמעות מצערת זו היא איבדה, יותר מאת כוחה, את אופן הפעולה, שיהיה למעשה הנקודה הארכימדית של השמאל הציוני-סוציאליסטי, שמתוכה ובזכותה הנהיג את העם ברגע הקריטי ביותר לקיומו.

הזרמים המנוגדים שנהיו למשפחת השמאל בארץ הותכו לבליל לא קוהרנטי של ליברליים בורגניים קוראי הארץ, ציונים מתונים שואפי-נורמליות ודוגלי פתרון 2 המדינות, תאים בודדים של סוציאליסטיים רדיקליים מאגדי עובדים/מתנגדי-כיבוש/טבעונים, ולוחמי זכויות אדם, זכויות מיעוט וחובות אזרח. יחד עם זאת אם ניתן בכלל להכניסם תחת מטרייה אחת, השמאל הישראלי חבר לכמה מגמות מדאיגות שעברו על השמאל העולמי במערב בעשרים השנים האחרונות של המאה ה-20.

אין דוגמא בעולם למערכת שלטונית מקבילה למדינה, באחיזת מידת עוצמה כה רבה (באופן מוחלט ובאופן יחסי למדינה) כמו שהייתה לציונות הסוציאליסטית טרום הקמת המדינה ואפילו כמה שנים אחריה. אך בכל זאת, גם השמאל העולמי במדינות המערב, במאות ה – 19-20 עסק בתחומים שניתן להגדיר אותם כ"מחוללי מציאות": כינון מדינת רווחה, יצירת גופים אזרחיים, איגוד עובדים הכולל יצירת ארגוני עובדים רחבים משפיעים ומקיפים את חייו של העובד וחינוך ללאומיות שוחרת שלום.

בשביל להיות מחוללי-מציאות הכריעו כוחות השמאל "הישן" על כמה דברים:
– הסכמה כי הם הולכים לייצר מנגנונים שיש בהם כוח ועל כן גם להפעיל כוח ולגרום למידה מסוימת, מצומצמת ככל הניתן, של עוול.
– הבנה שהם נאבקים על מה שאפשר וחותרים גם להישגים חלקיים.
– בחירה להוביל לשינוי התנאים החומריים בחברה.
– החלטה לפעול מתוך ולמען הקבוצה הדומיננטית במדינה.

משמאל יוצר לשמאל חוקר

השמאל שעלה לאחר שקיעתו של השמאל הקלאסי כל כך התרחק מההכרעה הזו עד שאת מעט האנרגיות שיש לו הוא משקיע בלבקר את אותו השמאל. כיום מעוזו הבלתי מעורער של השמאל הוא לא מרחבי החיים כמו ההתיישבות, השכונה או המפעל, אלא האקדמיה. שם הוא פורח באין מפריע ובונה תלי תילים של מחקרים מזרמי ה'פוסט-כלשהו' שיגיעו לאנשים מעטים.

העברת מרכז הכובד של כוחות השמאל מהזירות הפרגמטיות, החומריות, אל זירת המחקר ועיצוב השיח הציבורי הוא העברת מרכז הפעולה מן התחום ההיסטורי אל התחום החוץ-היסטורי, הא-היסטורי. כמו אותם יהודים גלותיים בני 1500 – בעוד שהשמאל מוציא מחקרים שמנתחים את השתנות ההיסטוריה, כוחות אחרים יוצרים אותה.

שמאל בקרב בלימה

השמאל האקטיביסטי, שנשען על זה האקדמי, נעמד לצד הקבוצות המדוכאות ביותר (אלו שהשמאל הישן רמס או הדיר). הוא רואה ברגשי אשם ובהלקאה העצמית כמפעל הומניטארי נאצל. הוא מזהה כל כוח מכל סוג שהוא כדיכוי וסולד ממנו. הוא מתעב את השמאל הקודם על שהעז לשלוט, לרכז ולדרוש מהפרט להקריב למען הכלל. הוא סועד פרות קדושות לכל ארוחה ומנתץ מיתוסים שמאליים שיש בהם כוח מאחד, בארשת חשיבות עצמית של חוקרי תאוריה ביקורתית מפוקחת. השמאל הזה הפך את טרמינולוגיית המחאה לדפוס חיים. הוא מחזיק ברעיון שהמוסריות שלך היא פונקציה לא של מה שאתה עושה אלא של מה שאתה נמנע מלעשות: "מסרבות ומסרבים ל…", "אומרים לא ל…", "עוצרים את…", "נמנעים מ…".

כוח זה, בין אם אקדמי או אקטיביסטי רדיקלי שבוחר להבנות מוסר חדש ואקסקלוסיבי להחריד, מסרב אף בהגותו להכיל את הניסיון הבלתי-מושלם, לייצר מציאות אחרת. הם לא יהיו מוכנים לקבל פתרונות חלקיים. הם שונאים את מה שמקדם את המציאות קצת. בעניי הרדיקליים של המוסר התיקון החלקי הוא כמו השסתום בסיר הלחץ שמונע ממנו להתפוצץ. הם מייחלים לפיצוץ, למלחמת הגוג-ומגוג, למשיח. וכל עוד לא הוא זה שבדלת, כל עוד הסכם העלאת השכר לא הושג במלואו, או שהשביתה הסתיימה באיום אפקטיבי בלבד, הם יגייסו את מיטב לשונותיהם לשים רגליים לאלו ההולכים בדרך הקונסטרוקטיביזם.
הוא לא מציב את דרישותיו בעולם בני האדם החיים, הפועלים והטועים, אלא בעולם האידאות העליון הבלתי ממומש.

מפלגת שלטון בלא "שטח"

לצד השמאל האקדמי, החותר תחת זהות הקבוצה אותה הוא מבקש להוביל, יש שמאל נוסף. שמאל זה, שמייחס לעצמו יותר עשייה מאלו המתרכזים בשמירה וטיפוח של שיח התקינות הפוליטית, עוסק מבוקר עד ערב בתכנוני תכנונים שכול כולם מכוונים אל נקודה אחת בלבד – כס המלכות. השלטון הממוסד העליון. שקוע בביצת הפוליטיקה המשכרת. גם שמאל זה איננו שמאל יוצר. גם השמאל הזה מחכה למציאות שלמה לצרכיו בכדי להתחיל לפעול ולעצב את ההיסטוריה.

מחלת קוצר הראי הזו שרואה בהנהגת הממשלה כדרך היחידה לקחת אחיות על העם, מתפשטת אל כל הגוף, על צדדיו הרוחניים והפיזיים ומשתקת את איבריו, עד שכאשר סוף סוף מגיע הפיקוד המיוחל, לראש אין איברים להפעיל ובנומך קומתו הוא משעתק את שהיה לפניו בכדי לשרוד.
ממשלה שמאלית בלא גופים, תנועות וארגונים וולונטריים שיישלחו למשימות לאומיות ויאתגרו את השלטון יסתחרר מטה אל שימור מקומו בשדה המאבקים הפוליטיים.

דעיכת הוולונטריזם

בתוך הכוחות האלו שעוינים לפרגמטיזם, קמלות מרבית התנועות והגופים האזרחיים, הוולונטריים, שהיו נשמת אפו של השמאל מאתיים שנים, עוד טרם הורשה להתמודד בבחירות. גופים אזרחיים, תנועות חברתיות חוץ פרלמנטריות דתיות או חילוניות, קהילות, קיבוצים, איגודים, קואופרטיבים, ארגוני מחאה-וחלום – רובן המכריע התנוונו וכמה תרומות כספיות משאירות אותן עומדות למראית עין. על חורבותיהם קמה מעצמת הרשת החברתית שרותמת אנשים לפעולות קצרות ומשאירה אותם בלא כלים להסכים יחד, להתאגד לכדי ארגון מפותח ולקבל זה את סמכותו של זה.

הסלידה מכוח, ממשילות ומקולקטיביזם הקימה, בקרב גופים אלו, חשדנות תוך ארגונית כלפי הנהגת הארגון. האפשרות של ארגון כלשהו לרכוש עוצמה תלויה במגויסות של חבריו ובאמון שהם רוכשים זה לזה ולמנהיגיהם. השמאל, שמזהה כל מנהיגות עם עריצות מתקשה לעמוד כאיש אחד אפילו למען מטרות ממוקדות.
איבוד הכושר להיות כפוף להחלטות שהתקבלו, שלא על ידך, ועף על פי כן הן מחייבות אותך, הוא העומד בבסיס החולשה שמפוררת את הארגונים החשובים שהרכיבו צורות שלטון שאינן תלויות במנגנון הכפייה המדינתי.

שמאל אינדיבידואלי

כוחות ומגמות אלו בשמאל הם כנראה רק הקצף על המים. זרמי העומק קרואים 'אינדיבידואליזם', וביתר דיוק: הפרטה. כאשר האנשים המכנים עצמם שמאל מתאמצים בלוליינות לשמור על "ערכי השוויון", בה בעת שהתכונות הקולקטיביסטיות כמו אחדות, או הגבלת היחיד למען טובת הכלל, מעוררות בהם שאט נפש, אז נולדים יצירי כלאיים כמו השמאל הליברלי. המילה 'ליברלי' לא כאן בכדי לסמן שהשמאל זה הוא לא חשוך. שמאל מעולם לא היה חשוך כל עוד היה באמת שמאל. הוא כאן כדי לסמן שהוא התפקח ממה שהוא קולקטיבי. ממה שהוא באמת שמאל.

לסיכום

תפיסת "הכל או כלום" נכונה כאן כלפי רודפי השלטון הממוסד, כלפי מתנגדי השלטון באשר הוא (המוסרניים) וכלפי האנשים שהיו יכולים לקיים ארגונים חברתיים מפוארים אם היו מוכנים להתאחד מאחורי הנהגתם.
כאשר השמאל העולמי והישראלי הפסיק לאגד אנשים תחת הנהגה המסוגלת לדאוג לאנשים שהיא מובילה, להשפיע על תנאי חייהם באמצעות מערכות נוספות למנגנון המדינה, ולצד זאת לדרוש מהם ביצוע משימות, הוא הפסיק לייצר לעצמו כוח.
הוא בוחר שלא לקחת אחריות ממשית ושלמה על הציבור בתוך המציאות הבלתי שלמה בה הוא מצוי, ובכך הוא נסוג מעיצוב פני המציאות.

אולי מכשלתו האמתית, המגמתית, שתחת תזוזת הלוחות הטקטוניים הנראית לעין, של השמאל כיום היא לא אחרת מפחד משתק להיות אחראי לחלוטין על חיי העמים אותם הוא מבקש להוביל. אולי השמאל יצר בתוכו כוחות ביקורתיים כל כך אדוקים וקנאיים שהם מאיימים על כל כוח פרגמטי שקם לצדם, כעין גולם הקם על יוצרו.
אם ברצונו לשוב ולעצב את ההיסטוריה בדמותו, על השמאל במאה ה-21 לחזור לדרכו של השמאל היוצר. עליו לסור מן הדפוס העתיק, שמקורו בגלות, החיצונית והפנימית, בהוצאה מן הכלל, ב"לכם ולא לו", ולקחת אחריות שלמה על בני עמו, על כל המשתמע מכך, גם במציאות בלתי שלמה.

* המאמר נכתב לפני ההודעה על תחילתה של מערכת בחירות.

כתיבת תגובה

שם *
אימייל *
אתר