"כשמערכת הבריאות קורסת, השלטון מאבד מהלגיטימיות שלו"

"יש פה אבסורד מסויים. המדינה שלנו הימרה שאת הביטחון שלה היא תקבל מהצבא. הם קצת שכחו שבלי בריאות לצבא אין משמעות", אומרת פרופ' אוה אילוז. "כשווירוס מאיים על החיים שלך אז לא רק הכלכלה מאבדת משמעות ומתפרקת, גם הצבא מאבד משמעות. אני חושבת שצריכה להיות פה חשיבה מחדש מה זה גוף בריא ואיך מטפלים בזה".

אילוז היא סוציולוגית נודעת, שמחקריה וספריה זכו להכרה עולמית. היא פרופ' במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית; היתה נשיאת האקדמיה לאמנות בצלאל (2014-2013); וכלת פרס א.מ.ת לסוציולוגיה (2018).

"יש חשבון קר שאפשר לראות אותו היום", אומרת אילוז בראיון ל'דבר', "החישוב הזה אומר – כשמערכת הבריאות קורסת, השלטון מאבד מהלגיטימיות שלו. משטרים דמוקרטיים בעידן שלנו לא יכולים להתמודד עם קריסה של מערכת הבריאות".
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

אם זה חישוב קר, איך זה שמדינות שונות מגיעות לתוצאות שונות בחישוב הזה?
"קורה פה דבר מעניין. ההתנגשות של שתי תפיסות רציונאליות, האחת היא בשיקולים הכלכליים שאנחנו מכירים. ההולנדים, האנגלים והברזילאים העדיפו את התפיסה הזו. הרעיון שלהם היה להפריד את הצעירים מהמבוגרים, ולתת למשק להמשיך לפעול תוך בידוד של אוכלוסיית הסיכון. גם ההולנדים וגם האנגלים חזרו בהם מהמדיניות הזו. הם חזרו בהם בעיקר משיקולים פרקטיים אחרי שהם הבינו שלא ניתן באמת לבודד אוכלוסיית סיכון, כי היא מורכבת מהרבה מאוד אנשים עם בעיות שונות – מבוגרים, חולי לב, בעלי מערכת חיסונית מוחלשת, סכרת, סרטן – זה לא עובד באמת להגדיר אותם כקבוצה אחת ולהפריד אותה. ברגע שלא הצליחו להפריד אותה הגיעו לאחוז הדבקה מאוד גבוה גם של אוכלוסיית הסיכון, ולכן גם אחוז התמותה גבוה. והם ראו איך הם הולכים לכיוון של המראות שרואים באיטליה שפירושם קריסה של מדינה".

בעצם ההיגיון הבריאותי, האנושי, גבר על ההיגיון הכלכלי.
"ההחלטה הזו היא מאוד מחושבת. אני מציעה לא להפריד בין עולם של היגיון אנושי ועולם של היגיון כלכלי. תסתכל על סין. זו לא מדינה שמצטיינת במיוחד בשמירה על זכויות אדם ותפיסה הומניסטית. ועדיין סין הקריבה המון מהייצור הכלכלי שלה כדי להילחם במחלה. היא גם עשתה את זה ללא היסוס".

איך את מסבירה את זה?
"יש חוזה בסיסי בין המדינה לתושבים שלה. חוזה שאומר שהמדינה מחוייבת לשמור על הביטחון החיצוני והבריאותי של האזרחים. זו כמובן תפיסה מודרנית. מי שהגדיר אותה הוא מישל פוקו, שקרא לה ביופאוור, כלומר השמירה על בריאות התושבים כמקור הכוח או ההצדקה לקיומה של המדינה".

ההירואיות במאבק הזה היא לא לעשות כלום. זה ממש הופך לנו את המושגים. אנחנו רגילים שלהיות גיבור זה לעשות משהו. לעשות משהו יוצא דופן. והפעם הדרישה היא להישאר בבית, לא לעשות כלום

לפחות בתחילת המשבר היו לא מעט אנשים שאמרו שמדובר בסך הכל בשפעת קצת אגרסיבית. אנשים שטענו שבסופו של דבר כולם מתים, והקורונה זו לא סיבה לעצור את העולם.
"הקולות שאומרים שאין מה להתרגש מהמגפה הזו כי סך הכל מדובר בשפעת ואנשים בכל מקרה מתים, אז למה בשביל להילחם בקורונה משביתים את הכלכלה העולמית ומחלות אחרות לא, האמירות האלה לא נעלמו. מה שמזין אותן הוא שלא ברור מהם אחוזי התמותה, אנחנו עדיין לא יודעים כמה אנשים נדבקו. כשמנפנפים מספרים כמו 4% תמותה, או אפילו 8% תמותה כשמדובר באיטליה, לא ברור אם אלה באמת המספרים. זה נשמע שיקול קר וציני, אבל אלו השיקולים שמדינאים וראשי מערכות מהסוג הזה עושים".

"עוד לפני שפרצה הקורונה היו אנשים שתפסו את האבחנה כי הרבה מאוד מההוצאה הציבורית על בריאות הולכת על טיפול באנשים בסוף ימיהם, אנשים זקנים עם מחלות סופניות. והם אמרו שצריך להמיר את המשאבים הללו לדברים אחרים – אולי למחקר על תרופות או לטיפול במחלות אחרות. אני מציינת את זה כי חשוב להבין שכל מערכת בריאות שמבוססת על הקצאת משאבים כלכליים יש בה בחירות בין חלופות. במה משקיעים את המשאבים. דוגמה נוספת היא האופן שבו פועל סל הבריאות. יושבת ועדה ומחליטה באיזו תרופה או באיזה טיפול להשקיע ובאיזה לא. יש להם קריטריונים שונים שבסופו של דבר מסתכמים בבחירה כלכלית".

"המהות של המדינה נראית לעיני כל"

האירוע הכל כך חריג שאנחנו חווים היום מגלה לנו, לדעתך, משהו על האופן שבו החברה פועלת? יש פה איזה סיפור שהמשבר הזה חושף?
"יש פה הבנה שמתבהרת בעקבות המשבר הזה. תובנה שאפשר לראות בהתבטאויות של מנהיגים שונים על אופן הטיפול במשבר, והתובנה היא שרק המדינה יכולה להתמודד עם משברים מהסוג הזה. המשבר בעצם מצביע על הבלוף של הניאו-ליברליזם. תחשוב על כך שהתאגידים בעצם משתמשים ומנצלים את המשאבים הציבוריים שהם מקבלים בחינם, ורק בזכותם הם יכולים להתעשר ואפילו להגיע לשווי של מדינות".

מה הם מקבלים?
"הם מקבלים תשתיות, חינוך ובריאות. על שלושת הטובין הללו שבלעדיהם לא ניתן לקיים חברה מפותחת וכלכלה עכשווית. יש פה בני אדם שמתקיימים בזכות התשתיות של המדינה, מערכת הבריאות של המדינה ומערכת החינוך של המדינה, ואת בני האדם האלה התאגידים מנצלים לעשיית רווח. בין אם מדובר בעובדים או בצרכנים. היישות הזו שהיא גם היוצר וגם הצרכן יכולה להתקיים אך ורק בזכות העבודה המסיבית והבלתי נראית של המדינה. ופתאום מגיע הווירוס הזה וכל המהות הזו של המדינה נראית לעיני כל, והבלוף של הניאו-ליברליזם נחשף. רק המדינה יכולה לארגן את הטוב הכללי. השוק החופשי לא עושה את זה, הוא עסוק במשהו אחר".

"יש פה סולידריות מסוג חדש"

בעצם את אומרת שרק פעולה משותפת, מעין סולידריות כללית, יכולה ליצור סדר חדש במציאות הקאוטית הזו.
"יש פה סולידריות מסוג חדש. סולידריות בין דורית, שזו מחשבה שעד היום אנחנו לא רגילים בה; ובנוסף, זו סולידריות שהביטוי שלה הוא דווקא ביצירת המרחק בין אנשים, ולא בחיבור ביניהם. תחושת סולידריות דורשת קרבה והיום אנחנו נדרשים לסולידריות שמבוססת על נתק על ריחוק. בידוד. יש הרבה פרדוקסים בסולידריות הזו".

האם המשבר הזה הולך לשנות את הסיפור שלנו כחברה? לאן אנחנו הולכים?
"קשה לי לדעת כרגע. לצערי, אני חושבת שיש כוח אינרציה חזק מאוד לתרבות הנוכחית שלנו. יהיו אנשים שיש להם אינטרס מובהק וגם כוח להחזיר את הסדר הקיים. אני חושבת שכדי להפוך את המשבר הזה לשינוי כיוון תצטרך לקום תנועה חברתית עולמית שתגיד – עד כאן, אנחנו לא ממשיכים בשיטה הזו. מערכת הבריאות בארץ הפכה להיות המערכת החלשה ביותר ב-OECD מבחינת ציוד ומספר מיטות ותקנים. אני מקווה שהישראלים יהיו עקשנים וישאלו שאלות נוקבות על זה".

בספר "גאולת הנפש המודרנית: פסיכולוגיה, רגשות ועזרה עצמית" את מתארת את השינוי במבנה הרגשי שלנו, את מתארת כיצד בני אדם בעידן הנוכחי מתקשים להתמודד עם נוכחות של סבל וחשים צורך לתעל אותו לתיקון עצמי. המשבר הזה מספק לנו סבל שאנחנו חסרי אונים מולו, שאין לנו יכולת לראות אותו עד שמאוחר מדי, אין לנו יכולת לתפוס אותו, אבל הוא מאוד נוכח. סבל אנושי קיומי שאנחנו צריכים לחיות איתו.
"אני מסכימה עם התיאור הזה של הסבל הקיומי. אמר את זה אחד מאנשי הממשל הצרפתים – ההירואיות במאבק הזה היא לא לעשות כלום. זה ממש הופך לנו את המושגים. אנחנו רגילים שלהיות גיבור זה לעשות משהו. לעשות משהו יוצא דופן. והפעם הדרישה היא להישאר בבית, לא לעשות כלום. מיליונים בעולם, מיליארדים, נדרשים לא לעשות כלום כדי להציל חיים. זה הפוך מכל תבניות המחשבה שלנו. בטח כשאנחנו יצירי אותה חברה קפיטליסטית שבה אנחנו כל הזמן נדרשים לעשות, לעשות, לעשות".

כתיבת תגובה

שם *
אימייל *
אתר