פמיניזם ושוויון בלב המזרח התיכון המדמם: סיפורה של האוטונומיה הכורדית בסוריה

רוח בלהות מהלכת על פני סוריה. מתקפה טורקית מאיימת לחסל את האוטונומיה המיוחדת ביותר שצמחה בפלנטה שלנו במאה ה-21. רבים כתבו על גבורתן של הלוחמות הכורדיות, אך מעטים ניסו להבין מאין צמחה לה חברה פמיניסטית ודמוקרטית בלב המזרח התיכון האלים.

באוגוסט 2014 כבש דאעש את סינג’אר (צפון מערב עיראק), מולדתו של העם היזידי. הצבא הכורדי-עירקי (KRG), שאמור היה להגן על תושבי סינג’אר היזידים, נסוג ערב המתקפה והפקיר אותם לגורלם. עם הכיבוש נשלחו כ-10,000 נערים, גברים וקשישים לבורות ירי ויותר מ-7,000 ילדות ונשים נחטפו, נאנסו ונשלחו לשווקי עבדים. באותה שעה אף אחד ממנהיגי העולם לא שעה להגן על היזידים האומללים. בתוך האופל הזה, התייצבו לוחמות תנועת הפועלות הכורדית לבדן לצד היזידים. הן פרצו מסדרון מאובטח מסוריה אל רכס סינג’אר, בו הלכו וגוועו רבבות הניצולים היזידים תחת מצור דאעש. הכורדיות השקיעו את כל כוחן באבטחת המעבר מההר הנצור אל רוג’בה הבטוחה שבסוריה, כל זאת תוך שהן סופגות אבדות כבדות בחזית אחרת, מאות ק"מ מזרחה מסינג’אר.

השטח לו טוענת רוג’בה (גרפיקה: אידאה)

עם שוך הקרבות בסינג’אר, דהרו כוחות דאעש במעלה נהר הפרת הסורי, בואכה הגבול הטורקי. מלווים בטנקים וארטילריה פרצו כוחות דאעש לסוריה בתנופה חזקה לעבר העיר הכורדית קובני שבקנטון (מחוז) חלב. ההתקפה, שהחלה ב-13 בספטמבר 2014, הגיעה לשיאה ב-2 באוקטובר, עת כוחות דאעש נכנסו לפאתי העיר. באותה עת גיבשה ארה"ב קואליציה שתילחם בדאעש בסוריה ועיראק, והבית הלבן הודיע כי ארצו תסייע לכורדים ברוג’בה צבאית, אולם אך ורק באמצעות חיל האוויר. בתוך שבועיים כבש דאעש 350 מתוך 354 הכפרים בקנטון קובני, שמרבית תושביו כורדים. נראה היה שההתקפה הגיעה לקרב האחרון; דאעש פרץ לקובני, בירת הקנטון. ההפצצות האוויריות המוגבלות של הקואליציה בראשות ארה"ב לא הספיקו להדוף את ההתקפה של דאעש. טורקיה אפשרה ללוחמי דאעש מעבר חופשי בגבול, בעודה חוסמת את רבבות הפליטים הכורדים הנמלטים מפניהם.

בליל ה-2 באוקטובר נפלו הכבישים המובילים לעיר, וכן גבעה אסטרטגית המשקיפה עליה ומגדל רדיו אזורי. כ-130,000 תושבי קובני נמלטו בעור שיניהם לטורקיה, דרך גדרות התיל, בעוד כוחות הביטחון הטורקים מנסים להדוף אותם. אחד הילדים האלה הוא איילאן, שתמונת גופתו על החוף הטורקי שפורסמה כמה חודשים לאחר מכן הפכה לסמל של משבר הפליטים באירופה.

קובני הייתה לעיר רפאים. כוחות דאעש שלטו בה מכל הכיוונים, מלבד הגבול הטורקי. המצור על קובני החל. בארבעת החודשים הבאים, דאעש הפגיז, מיקש, צלף, פוצץ מכוניות תופת, שבה אזרחים ולוחמים והתעלל בהם, ערף ראשים ואנס נשים. דאעש חתר בכל כוחו לכיבוש העיר. הלוחמות הכורדיות לא ויתרו. להבדיל ממיליוני הערבים, רבים מהם גברים צעירים, שברחו מסוריה ולא שבו אליה, הכורדיות נשארו להילחם על מולדתן.

לא בכדי יצא שמן של הלוחמות הכורדיות למרחוק. הלוחמות האמיצות הדפו בענווה ובנחישות את דאע"ש בחזית, בעודן מדברות על סדר חברתי חדש אותו ישתיתו בעורף. אחת הלוחמות שהשתתפו בשחרור העיר אמרה: "ככל שהברבריות של האויב הג’יהאדיסטי גדלה, כך אנחנו הנשים מכפילות את מאמצינו. אנחנו נלחמות בשתי חזיתות, האחת נגד דאעש, והשנייה נגד השמרנות והמיננות של החברה הכורדית המסורתית, שאיננה מכירה בשוויון בין גברים לנשים". הערכים המהפכניים של תנועת הפועלות הכורדית הצמיחו התנסות יחידה במינה בעולמנו: מהפכה אנרכיסטית, רב-לאומית, סוציאליסטית, אקולוגית ופמיניסטית. חירות, שוויון ואחווה, כאן במזרח התיכון, עכשיו במאה ה-21, כנווה מדבר בלב הגיהינום. 

ב-27 בינואר 2015 ציינו ברחבי העולם את יום השואה הבינלאומי, 70 שנה לשחרור אושוויץ. נשיא מדינת ישראל, רובי ריבלין, נשא נאום היסטורי על בימת האו"ם בו דרש כי קהילת האומות תעשה כל שביכולתה בכדי למנוע רציחות עמים. באותה שעה הודיעו הלוחמות הכורדיות על שחרור העיר קובני, לאחר 1,222 ימי מצור. אזרחי קובני, ובמיוחד בני המיעוטים שבה, ניצלו מרצח עם. העיר שוחררה והכורדיות ניצלו את התנופה לשחרור את מאות הכפרים שבסביבתה.

יומיים לאחר שחרור קובני, ציינו אזרחי רוג’בה שנה לחתימה על ‘האמנה החברתית של רוג’בה’. הייתה זו עבורם שנה של מלחמה עקובה מדם בחוץ, ומאבק דמוקרטי-סוציאליסטי-פמיניסטי בבית. שנה בה נפלו מאות כורדיות, ובנופלן הורישו לאחיותיהן עצמאות וחופש עליהם חלמו עשרות שנים. בתנופת הקרב שחררו הכורדים בחודשים הבאים טריטוריות נרחבות, בהן אלפי כפרים, תוך יצירת רצף טריטוריאלי המחבר שניים משלושת הקנטונים של רוג’בה. "שחררנו את האדמה מטרוריסטים רוצחי עמים וזה הצעד ראשון", אמרה אחת הלוחמות, "כעת עלינו לשחרר את החברה מהפטריארכיה, הקפיטליזם והרודנות, זהו כבר מסע של אלפי צעדים".

ראשיתה של תנועת העצמאות של רוג’בה נטועה אי שם בשנות השלושים של המאה העשרים, טרם יוסדה סוריה המודרנית. כבר אז זכתה התנועה שהונהגה על ידי ברית בין הנוצרים לכורדים בתמיכתם של מספר שבטים ערביים בעוד שבטים אחרים התנגדו. הכורדים, האשורים ושאר תושבי רוג’בה חלמו על אוטונומיה תרבותית-דמוקרטית, בה יוכלו ליהנות מפרי עמלם, לחנך את ילדיהם בשפתם, ולנהל את ענייניהם בדרך דמוקרטית. אולם הם נותרו מיעוטים דתיים ואתניים בתוך סוריה הערבית – מוסלמית. 

האומה הכורדית היא אחת האומות הגדולות ביותר שאינן עצמאיות. מעל 35 מיליון כורדים חיים באזור בו הייתה ממלכת מדי, מולדתם ההיסטורית, הנחלקת כיום בין טורקיה, עיראק, סוריה ואירן. לכורדים שפה ותרבות משותפת, והם מאורגנים פוליטית במפלגות שונות. יש ביניהם מוסלמים סונים אדוקים ויש חילונים, יש בעלי הון ויש עניים, עירוניים וכפריים – אומה גדולה ומגוונת. באירן ובטורקיה למשל, מרבית הכורדים תומכים במשטר הנוכחי. בצפון עיראק זכו הכורדים לאוטונומיה הנשלטת כאוטוקרטיה בידי משפחת ברזאני המחזיקה בהון רב שמקורו בנפט. בראשית שנות התשעים הוביל מנהיג כורדי-עיראקי בשם ג’לאל טלבאני למרד נגד השלטון של משפחת ברזאני. מלחמת אזרחים אכזרית פרצה בתוך האוטונומיה הכורדית בעיראק בין תומכי ברזאני לתומכי טלבאני. ולמה כל זה חשוב? כי יש להבין שהכורדים אינם מקשה אחת. הם קרועים בתוך עצמם יותר מכל אומה אחרת. למעשה כל השלטונות באזור לאורך מאות שנים מנסים לקרוע בין הכורדים ולפלג ביניהם כדי שלא יוכלו להתאחד ולהקים לעצמם מדינה. 

להבדיל מהכורדים של עיראק וממרבית הכורדים בטורקיה ובאירן, תנועת הפועלות הכורדית המזוהה בסוריה עם מפלגת PYD ובטורקיה עם ה-PKK, איננה מבקשת עצמאות מדינית. לאחר שינוי רעיוני שעבר על התנועה בעשור האחרון, קבעו אנשיה כי מוסד המדינה הוא בעצמו צורה של דיכוי, ולכן מדינת לאום כורדית אינה שאיפתם. לפי הצהרות מנהיגיה בטורקיה ובסוריה, התנועה איננה שואפת לעצמאות מדינית אלא לכינון אוטונומיה שתאפשר לה התנהלות עצמאית, דמוקרטית, סוציאליסטית, פמיניסטית, לפי שיטתה הייחודית, המבוססת על תורתו של האנרכיסט היהודי-אמריקאי מארי בוקצ’ין, ועל כך נרחיב בהמשך. 

בשנות כהונתו של חאפז אל-אסד (2000-1970) זכו הכורדים בסוריה בחופש התארגנות ובתמיכה מהממשל, זאת מכיוון שאסד השתמש בהם כאמצעי לחץ על עיראק וטורקיה, איתן היה מסוכסך. אסד אפשר ל-PKK לפעול בסוריה בחופשיות, ולהקים בה את מחנה האימונים המרכזי שלה. רבים ממנהיגי המפלגה וביניהם גם אביה הרוחני ומנהיגה, עבדוללה אג’לאן, פעלו מסוריה.

עבדאללה אוג’לאן מנהיג ה-PKK מחזיק יונה. 1 ביולי 1997 (Photo by Richard Wayman/Sygma via Getty Images)

תנועת הפועלות הכורדית התחמשה והתאמנה על אדמת סוריה ועיראק לאורך שנות השמונים והתשעים עד שב-1998 טורקיה, שהייתה בשיאו של מאבק צבאי עם ה-PKK, חתמה על הסכם עם סוריה לפיו נאסרה פעילותן של כל המפלגות הכורדיות בסוריה. עקב כך עזב אג’לאן את סוריה, ולאחר מכן עשו כך גם שאר חברי ההנהגה ששהו במדינה. שנה לאחר מכן נעצר אג’לאן בקניה בה הסתתר ומאז הוא כלוא בטורקיה, ומנהיג מהכלא את התנועה ככל שניתן לו.

בכלא החל אג’לאן לקרוא הגות וכך נחשף לכתביו של מארי בוקצ’ין שהשפיע עליו עמוקות. אג’לאן קרא את כל כתביו ובעקבות זאת עבר הפיכה מחשבתית. אג’לאן ביקש סוג חדש של מהפכה: לא מהפכה מרקסיסטית-לאומית שמטרתה מדינה כורדית סוציאליסטית, אלא מהפכה חברתית עמוקה, בה ייווצרו תאים בריאים של חברה שיתופית ומלוכדת. הוא החל לחלום על חברה המבוססת על מבנה פדרטיבי של דמוקרטיה השתתפותית של קהילות שתפניות המונהגות בידי נשים וגברים באופן שווה. להפתעת הכורדים בכל העולם, אג’לאן הכריז כי איננו מבקש עוד עצמאות מדינית, וכי תנועתו לא תתקוף יותר את הטורקים. במקום זאת, דרש אג’לאן מאנשיו שיתרגמו את הכתבים של בוקצ’ין לכורדית, וייסדו תנועות נוער ותנועות נשים. בעקבות זאת רבים מבכירי התנועה חשו נבגדים ועזבו אותה. לדידם, אג’לאן עבר לעסוק ברעיונות רוחניים וזנח את מאבק העצמאות הכורדי. ארגונים אלה המשיכו לבצע פיגועים בטורקיה תוך שהם קוראים לעצמם PKK וכך נותר הארגון מזוהה כארגון טרור רצחני. אך אג’לאן לא ויתר. הוא השפיע על נשים ובני נוער רבים הפועלים בשדה החברתי בטורקיה ובסוריה וחניכיו ייסדו לימים את האוטונומיה של רוג’בה. 

בשנת 2003 הקימו חברי תנועת הפועלות הכורדית ששהו בסוריה את "המפלגה הדמוקרטית המאוחדת" (PYD) שפעלה במחתרת. בשנים שעברו מאז נאסרו חברי מפלגה רבים. חלקם עונו ואף הוצאו להורג על ידי שלטונו של בשאר אל-אסד. במרץ 2004 טבחו כוחות הביטחון הסוריים בתומכי ה-PYD שערכו אירוע מפלגתי בקמישלי. בעקבות הטבח הקימו אנשי ה-PYD, חניכיו של עבדוללה אג’לאן, את מחתרת ה–YPG (יחידות ההגנה העממיות). מפלגת ה-PYD גדלה להיות המפלגה הכורדית הגדולה והחזקה בסוריה, וכשפרצה מלחמת האזרחים, היא הייתה הגוף הכשיר ביותר לכינון העצמאות ברוג’בה.

מארי בוקצ’ין (צילום: Debbie Bookchin/ויקימדיה)

מהפכת רוג’בה

בעקבות פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, נסוג הצבא הסורי מג’אזירה, חבל כורדי בפינה הצפון מזרחית של סוריה, והותיר לתושביו להגן על עצמם. בניגוד לכוחות אחרים, הכורדים של רוג’בה לא תמכו במורדים ולא באסד ולא קיבלו נשק מסעודיה, אירן או טורקיה. הכורדיות ניצלו את ההזדמנות לה חיכו מזה שנים, ויסדו בקיץ 2012 את "האוטונומיה של רוג’בה". אוטונומיה קונפדרטיבית דמוקרטית שבראשה עומדים שניים: נשיאה אישה לצד נשיא גבר. רוג’בה הורכבה בתחילת דרכה משלוש מובלעות נפרדות בצפון סוריה הגובלות מצפון בטורקיה ומיתר הכיוונים בשטחים שנשלטו בידי מיליציות ג’יהאדיסטיות, דאעש ומשטר אסד. בהמשך הדרך, ככל שהצליח הצבא של רוג’בה להדיח את דאעש, נוצר רצף טריטוריאלי ושטח האוטונומיה גדל לכשליש מסוריה. 

בינואר 2014 הוכרזו עצמאותם של שלושה קנטונים המהווים יחד את "המנהל העצמי של רוג’בה". כל אחד משלושת הקנטונים (ג’אזירה, קובני ואפרין) מנוהל על ידי אסיפה מחוקקת (מעין פרלמנט), מועצת-עם (מעין ממשלה), חוקה, רשות מוניציפלית ומערכת משפט, שסמכויותיהן קבועות באמנה החברתית. בספטמבר 2018, בעקבות כיבוש שטחים נרחבים ועוד ערים ועיירות רבות מידי דאעש והשינוי הדמוגרפי של האוטונומיה (נוצר מצב של רוב ערבי) הוחלט על שינוי שמה הכורדי של האוטונומיה ועל שינוי בצורת הממשל. האוטונומיה החליטה על השם ‘המנהל האוטונומי הדמוקרטי של צפון ומזרח סוריה’. כיום חיים באוטונומיה של רוג’בה כ-2 מיליון בני אדם, רובם ערבים וכורדים, ומיעוטם אשורים, ארמנים, יזידים, צ’צ’נים וטורקמנים. המנהל מחולק לשבעה מחוזות המנוהלים בדומה לקנטונים. שלושת המחוזות הוותיקים, שקמו על בסיס הקנטונים, מכילים בתוכם שתי פרובינציות נפרדות בכל מחוז ובכל פרובינציה 4-1 נפות. לכל מחוז, פרובינציה ונפה יש מנהל עצמאי, בית נבחרים ואוטונומיה בכל תחומי החיים (אפילו בביטחון ושיטור) כך שלמעשה כל מחוז במנהל האוטונומי של צפון סוריה מתנהל כמו פדרציה עצמאית. למשל בג’אזירה המחולקת לשש נפות ישנן 10 ערים בהן חיים למעלה מ-10,000 תושבים וכ-1,500 יישובים נוספים. בבית הנבחרים של מחוז ג’אזירה יש 101 מושבים בהם יושבים צירים ממפלגות שונות. האוכלוסייה בג’אזירה מורכבת מכורדים, ערבים, אשורים, ארמנים ויזידים. בשנותיו הראשונות של הקנטון, לג’אזירה היו שני ראשי ממשלה שכיהנו יחד לפי העיקרון שהוחל על כל המוסדות ברוג’בה – בראש כל מוסד שלטוני יעמדו שניים – גבר ואישה, ועדיף שיהיו בני לאומים שונים. אז בג’אזירה היו שני ראשי ממשלה: האחד ערבי-סוני והשניה אשורית נוצרית, ושני ראשי פרלמנט: אשורי-נוצרי וכורדית.

מפת הקנטונים של רוג’בה (גרפיקה: אידאה)

הרכב השלטון הרב לאומי הוא דבר ייחודי במזה"ת, אך הדבר המפתיע עוד יותר הוא סיפורם של ראשי ממשלת ג’אזירה: האחד שייח ערבי-סוני שהיה בעברו מנהיג בג’בהת א-נוסרה, והשנייה כורדית צעירה מתנועת הפועלות. השייח חומידי דנחאם הוא ראש שבט שמאר, שבט ערבי גדול שרובו מתגורר בסוריה ועיראק. בראשית מלחמת האזרחים הוא ארגן כוח של 3,000 לוחמים מבני השבט והם הצטרפו לג’בהת א-נוסרה. כשדאעש התפלג מאל-קאעידה והחל להלחם בג’בהת א-נוסרה, הוא תקף את השבט וטבח באנשיו. השייח דנחאם החליט לעזוב את אל-קאעידה ולהצטרף לכורדים. הכורדים הכירו לו את תורתו של אג’לאן אותה הוא טען שאימץ כדרך חיים. עם זאת ניכר שהשייח לא שינה את אורח חייו הפטריארכלי בביתו, אך הוא לקח חלק יחד עם כל אנשיו במערכת המתנהלת בביזור שלטוני בה נשים רבות שותפות לשלטון. בהמשך הדרך בספטמבר 2018 הוחלט שבראשות הממשלה של כל קנטון ובראשות הכוחות הצבאיים יעמוד או תעמוד רק גבר או אשה, אולם את החלטותיו יהיה חייב לקבל יחד עם סגניו שהם בדרך כלל שניים: גבר ואישה. החלטה זו אפשרה לשים בראש כל מוסד שלטוני את מנהיגי שלושת המיעוטים הגדולים המרכיבים את רוג’בה: ערבים, כורדים ואשורים. בנוסף לכך הוחלט כי הערבית הכורדית (קורמנג’י) והארמית (שפתם של האשורים) יהיו השפות הרשמיות של המנהל האוטונומי וכל החוקים, החוזים הרשמיים והצווים יתורגמו לשלוש השפות. 

האוטונומיה של רוג’בה מבוססת על רשתות דמוקרטיות מקבילות של התאגדויות שונות. הראשונה נקראת "התנועה לחברה דמוקרטית" (KCK, או Dev-Tem), והיא הוקמה בשנת 2005 על ידי תנועת הפועלות הכורדית. התנועה בנויה מהתאגדויות דמוקרטיות רבות המעצבות את אורחות חייהן באספות ובבחירות ישירות. היחידה הקטנה ביותר במערכת החברתית השיזורית הזו היא הקהילייה (קומונה בשפתם) – סדר גודל של בין מספר בתים ל-400 משקי בית – כלומר בין רחוב לכפר קטן, שנפגשת פעם או פעמיים בחודש. לכל קהילייה יש "קומונגה" (הלחם המילה "קומונה" ומילה כורדית שמשמעה "מפגש"), המקום בו נפגשים בני הכפר או השכונה, בני משפחות וחמולות שונות, לקבל החלטות על חייהם באופן שוטף. הקהילה נפגשת בין פעם לפעמיים בחודש, למפגשים בהם כל החברים מוזמנים. הקהיליות משתפות משאבים, תהליכי ייצור, מזון ותשתיות. הן לוקחות על עצמן משימות לאומיות בתחום האחזקה, הביטחון ופיתוח התשתיות, לעתים בשיתוף עם מועצת העם והנהגת הנפה והמחוז. פעמים רבות פועלת במקביל לקהילייה מועצת נשים, שמהווה התאגדות של כל הנשים בקהילייה המדוברת, ומתכנסת בתדירות דומה על מנת להעלות על סדר היום נושאים שחשובים לנשים. בדמוקרטיה ההשתתפותית (בניגוד לנציגותית) של האוטונומיה הדמוקרטית, מאחר והמעשה המשותף הוא המרכז, ליחידות הקטנות ביותר יש אוטונומיה וכוח פוליטיים שלא תמיד פחותים מהיחידות הגדולות מהן. חבר קהילייה שיבקש להיבחר לשר מחוזי, גם במידה שהמועצה הנבחרת והאסיפה המחוקקת יאשרו אותו, לא יוכל להתמנות לתפקיד אם הקהילייה שלו לא תאשר זאת.

אילהם אחמד – ראשת הממשלה באוטונומיה של רוג’בה.(AP Photo/Maya Alleruzzo)

בכל רמות המנהל, החל מרמת הקומונה, ישנן שמונה ועדות: ועדת הנשים, ועדת השלום, ועדת ההגנה, ועדה כלכלית, ועדה פוליטית, ועדה אידאולוגית, ועדת חופש חברתי וועדת חברה אזרחית. לעתים רק מעט מהן פועלות, במיוחד ברמות הנמוכות, אך ברוב הקהיליות ניתן למצוא וועדות שלום והגנה-עצמית. החברות בוועדות מבוססת על רצון חופשי (התנדבות). כל קהילייה מונהגת באופן משותף על ידי גבר ואישה, ומנהלת מפגשים שבועיים. המנהיגים נבחרים בבחירות ישירות.

ועדת השלום אחראית על פתרון בעיות וסכסוכים מקומיים. המטרה של בתי המשפט היא "שלום-חברתי" ולא ענישה. בדומה למערכת הגצ’צ’ה ברואנדה, הנאשמים עומדים מול הקהילה, נדרשים להודות בפשע ולהציע מה עליהם לעשות בכדי שלא יפשעו שוב. במקרים של רצח, הנאשם נאלץ להתנצל בפני משפחתו של הקרבן. כשמדובר על עניינים הדורשים מומחיות או שלא מצליחים להיפתר על ידי וועדת השלום מסיבות אחרות, הבעיה מועברת לבתי המשפט האזוריים. עם זאת, בכירים במערכת המשפט ברוג’בה שואפים כי יותר סכסוכים יפתרו באמצעות הקהיליות עצמן, עם התקדמות ניסיונן ועליית ההתמחות שלהן בסוגיות משפטיות.

כל קבוצה של קהיליות שכנות מתאספת בבית-העם (מועצת שכונה – מספר כפרים או רובע עירוני) (Mala Gal). בבתי העם מתקבלות ההחלטות המשמעותיות ברמה המקומית, והם אחראיים גם על ריכוז ההחלטות וההתנהלות של הקהילות. כל בית-עם מורכב מנציגים הנבחרים ישירות אליו, ומשליחים של הקהיליות, שתפקידם לייצג את האינטרסים של הקהילייה שלהם ולרכז את תרומת הקהילייה לחברה.

בקמישלי, בירת קנטון ג’אזירה, ישנם שבעה בתי-עם ו-97 קהיליות, שכל אחת מהן מאגדת כ-350 משפחות. נציגי כל בתי-העם בעיר בוחרים את אסיפת העיר, בה חברים 22 נציגים, ואת שני מנהיגי העיר (גבר ואישה). בעלי התפקידים בכל רמות ההתאגדות (קהילייה, בית-העם, מועצת העיר, האסיפה המחוקקת, ורוג’בה כולה) אינם מקבלים שכר, אלא מתנדבים לאחר שנבחרו בבחירות ישירות על ידי הקהילות, שדואגות להם מבחינה כלכלית. הקהילות שולחות מתנדבים לשרת באדמיניסטרציות המחוזיות, בכוחות המגן ובמשטרה. יש לזכור כי אפילו בקמישלי, הנחשבת כבירת רוג’בה, הוקמו כל המוסדות הדמוקרטיים תחת מתקפות חוזרות ונשנות של דאעש, הפצצות של צבא טורקיה, וקרבות רחוב עם נאמני משטר אסד.

נשים כורדיות מצביעות במשאל העם על עצמאות כורדיסטאן 25 בספטמבר (צילום: AP Photo/Khalid Mohammed)

מלבד הגופים שתוארו עד כאן, ישנן שתי התארגנויות גדולות הפועלות ברוג’בה: ארגוני נשים וארגוני נוער. ארגונים אלה מקיימים מערכות קבלת החלטות מקבילות לאלו של "התנועה לחברה דמוקרטית" ומועצת העם, ויש להם נציגויות בתוכן. כמו כן, גם ארגוני הנוער וגם ארגוני הנשים, מנהלים "אקדמיות" – מרחבי פעילות, שיחה ולימוד שכל מי שרוצה מוזמן להשתתף בהם. ישנן גם אקדמיות כלליות לחינוך מבוגרים הפתוחות לכל ללא הגבלה. במוסדות חינוך אלה לומדים בין היתר את התיאוריה האנרכיסטית עליה מבוססת האוטונומיה של רוג’בה, תורתם של מנהיג תנועת הפועלות הכורדית עבדוללה אג’לאן וההוגה מארי בוקצ’ין.

מכיוון שהניהול העצמי הוא ביזורי ולא ריכוזי, הרשתות הללו לא שלמות. בימים אלו הן עוברות תהליך מתמיד של פיתוח: נולדות עוד ועוד קהיליות, בתי-עם, מועצות פועלים וארגוני נשים. שיתוף המשאבים והתכנון החקלאי והתעשייתי המשותף הולכים ומתרבים. נראה כי הדבר המרכזי המעסיק את בעלי התפקידים בניהול העצמי הוא פיתוח התאגדויות חדשות, מכל הסוגים. ככל שעובר הזמן יותר ויותר חברים ברוג’בה נחשפים לרעיונותיה המהפכניים, מקבלים החלטות בדמוקרטיה ישירה, פותרים סכסוכים במערכת המשפטית, ומקימים התאגדויות חדשות לפי רצונם החופשי.

מטריארכיה

על פי תורתו של אג’לאן, הנשים הן המעמד המנוצל והמדוכא ביותר בחברה ועל כן שחרור החברה מכבליה הקפיטליסטים יכול להתפתח רק באמצעות שחרור הנשים. הנשים הן המעמד שיביא את המהפכה. במהלך שנות המאבק הכורדי לאוטונומיה דמוקרטית ברוג’בה צמחה תנועת נשים חזקה. תנועה זו פועלת על מנת לחסל את השוביניזם, המיננות והמיזוגיניה בחברה הכורדית. היא עושה זאת על ידי חינוך בלתי פורמאלי, השתתפות נשים בכל תחומי החברה והכלכלה, כולל בצבא, התארגנות נשים, וייצוג פוליטי בכל דרגי קבלת ההחלטות.

מערכת קבלת ההחלטות הנציגותית של תנועת הנשים ברוג’בה מקבילה למערכת ה-CKC, ומקיימת פורומים מרמת הקהילייה עד לרמה הכלל-ארצית. תנועת הנשים מקיימת שיח פורה, פעילויות, הכשרה ודיון חוקי ויומיומי ברוג’בה. לכל פורום נשים המקביל לפורום נציגותי כללי, זכות ווטו מוחלטת על כל החלטה שהוא מקבל בנושאים הנוגעים לנשים.

כמעט בכל פורום נציגותי, בכל דרג ובכל סוג של גוף ברוג’בה ישנו כלל הקובע חברות של לפחות 40% נשים. בנוסף, בראש כל גוף ופורום עומד לא אדם אחד, אלא שניים או שלושה אנשים ביניהם לפחות אשה אחת. ברבות מהאקדמיות – כולל אלו של כוחות הביטחון ואלו הכלליות, כחצי מזמן הלימוד מוקדש ללימודי ‘ג’ינאולוגיה’ – תורת הנשיות (נגזר מהמילה ג’ינה – אשה בכורדית).

שחרור הנשים ושחרור החברה נעשה בין היתר באמצעות חינוך בלתי פורמאלי, אינטר-דיסציפלינרי, שהתוכן המרכזי בו הוא מדעי האישה. חינוך זה מתפתח באקדמיות של רוג’בה ועובר גם בתנועות הנוער, בארגוני הנשים, בצבא ובמשטרה. כל שוטר, לדוגמה, עובר סמינר של שבועיים בנושא זה לפני שהוא מקבל את הזכות לאחוז בנשק.

לוועידת נשים ראשונה מסוגה שנערכה ב-2015 ברוג’בה, הגיעו 220 שליחות של איגודים שונים. היו שם צעירות ומבוגרות, חילוניות ודתיות, כורדיות, אשוריות, יזידיות וערביות. הן נפגשו על מנת לדון בענייניהן ולהכריז כי עליהן הוטל להנהיג את רוג’בה. בין ההחלטות שהתקבלו בוועידה: להקים מרכזי חינוך פמיניסטי, בתי קולנוע, מרכזי טיפול בילדים וספריות לנשים בכל המחוזות והערים.

חינוך בלתי פורמאלי ולמידה חובקת-כל

שחרור האדם ותיקון החברה ברוג’בה מבוססים על תיאוריה ביקורתית מעמיקה. אחד מעמודי התווך של השחרור הוא החינוך. החינוך והלימוד ברוג’בה מתפתחים במוסדות הנקראים "אקדמיה". כמעט לכל התארגנות ברוג’בה יש "אקדמיה" משלה – תנועת הנוער, תנועת הנשים, כוחות המגן, גופים כלכליים, התנועה הדמוקרטית, המפלגות וכן אקדמיות כלליות וחופשיות. מדובר בחינוך בלתי פורמאלי, אינטר-דיסציפלינרי, שהתופעה המרכזית הנלמדת בו היא האישה. באקדמיה נלמדים תחומים רבים, בהם שזורים תורות ביקורתיות של הוגים אנרכיסטים והוגות פמיניסטיות, בהתאם לתוכן הלימוד. הלימוד באקדמיה הוא משותף, ואין בו מבנה קבוע של מורה המוסר מידע ותלמידים המקבלים אותו. האקדמיה יכולה לכלול גם קורסים, הכשרות וחוגי עניין. התפיסה של הניהול העצמי ברוג’בה מעמידה את החינוך כבסיס לכל עיסוק שאין להתפשר עליו.

קיום משותף רב-לאומי

האמנה החברתית של רוג’בה מעגנת את זכויות המיעוטים וקובעת כי כל דת, מוצא ושפה מכובדים ברוג’בה. למעשה, האמנה לא מצהירה על עצמה ככורדית, אלא כתוצר התארגנות משותף של כורדים, ערבים, אשורים, טורקמנים, ארמנים וצ’צ’נים. השפות הרשמיות של רוג’בה הן כורדית, ערבית ואשורית, אך על פי האמנה, כל הקהילות רשאיות ללמוד וללמד בשפתן. כמו כן, לאשורים יחידות הגנה משלהן (הסוטורו) הפועלות בשיתוף עם כוחות הביטחון, בהם משרתים כ-30% ערבים וכן טורקמנים. בראש כל מועצה (מקביל למשרד ממשלתי) ורשות מוניציפלית, שלושת הבכירים ביותר הם בדרך כלל בני שלושה לאומים שונים, ולפחות אחת מהן אישה. כמו כן, לכל מיעוט חייב להיות ייצוג של 10% לפחות בכל בית נבחרים (במחוז, בפרובינציה, בנפה ובבית הנבחרים של כל האוטונומיה), גם אם הוא מרכיב פחות מכך באוכלוסייה. מאז המהפכה, נולד ארגון נשים אשוריות, בו חברות גם נשים ערביות. ארגון זה מקביל לתנועת הנשים הכורדית. על פי האמנה כל אדם זכאי למקלט ברוג’בה ובפועל רבבות יזידים ונוצרים שנמלטו מדאעש מצאו בה מקלט.

סוציאליזם אנרכיסטי

החל מראשית המאה ה-21, וביתר שאת מאז המהפכה, התפתחו ברוג’בה מאות התארגנויות קואופרטיביות ושיתופיות. על פי משרד הכלכלה, בשנת 2015 לפני שחרור א-רקה, כ-75% מהקניין ברוג’בה הוחזק בבעלות קהילתית, ושליש מהתעשייה נוהל ישירות על ידי מועצות פועלים. למעשה השלטון פועל ככוח המרכז ומחזק התארגנויות כלכליות קהילתיות ואזוריות. לצד זאת, גם בתי-העם ומועצת העם בכל קנטון מפקחות על הכלכלה, על ידי קביעת מחירים אחידים למוצרי יסוד, תכנון ופיקוח על הייצור.

האמנה החברתית מעגנת בה את הזכות של כל אדם לעבודה, ביטוח לאומי, בריאות, דיור הולם, וחינוך (כולל חינוך על-תיכוני). הממשל מסבסד 40% ממחיר הלחם, ומספק זרעים ודלק לחקלאים. הממשל הקים חברות מקומיות לפיתוח התשתיות ובניית כבישים, ומממן את מחנות הפליטים.

מתפרה קואופרטיבית בדריק שברוג’בה. עיקר פעולתן של הממשלה הראשית של האוטונומיה ושל ועדות הכלכלה בקנטונים השונים היא לתמוך בהקמת קואופרטיבים. ( Janet Biehlq/wikimedia commons)

היסודות הרעיוניים עליהם מבוססת השיטה הכלכלית הזו מצויים בתורותיהם של אג’לאן ובוק’צין. על פי שיטתם הקניין והייצור הפרטיים משחיתים ומעכבים את התפתחותם של היחידים והחברה. פעולת הייצור היא פעולה חברתית ועל כן ראוי שהיא תתנהל בשיתוף קהילתי אורגני, בניהול דמוקרטי, ובמטרה לחזק את יכולתה של הקהילייה לענות על צרכי חבריה.

האוטונומיה ברוג’בה הייתה נצורה על ידי טורקיה מצפון ודאעש מדרום בחמש שנותיה הראשונות. המצור מנע ממנה מסחר ואספקת משאבים, לכן התפתחה בה כלכלה באוריינטציה אוטרקית. יתרה מכך בעשרות השנים האחרונות, המשטר הסורי היושב הרחק בדמשק, ניצל את משאבי החבל העשיר הזה ולא בנה בו תעשיות המאפשרות לעבד את חומרי הגלם בו הוא עשיר. רוג’בה עשירה במרבצי נפט גולמי, אך הממשל הסורי הותיר אותה ללא בתי זיקוק, ושינע את הנפט לזיקוק במקומות מרכזיים יותר בסוריה. ברוג’בה יש אזורים חקלאיים פוריים שהחיטה בהם האכילה את מרבית אזרחי סוריה, אך היא נעדרת מפעלי עיבוד מזון. כעת, משנותקה משאר סוריה, היעדר התשתיות והמפעלים פגע ביכולתה לכלכל את אנשיה. לצד כל זה הניהול העצמי נדרש להשקיע 70% מכספו בהוצאות צבאיות. לכן מערכת הניהול העצמי משקיעה את מעט המשאבים הנותרים לפיתוח תשתיות, בתי זיקוק ומפעלי עיבוד תוצרת חקלאית.

בריאיון עם שר הכלכלה של קנטון אפרין שנערך ב-2016, הוא אמר כי הניסיון המרכזי שלו הוא לדבר עם קהיליות, בתי-העם ומועצות הערים ולעזור להם ליצור יחידות ייצור קטנות ומפעלים כלכליים משותפים (קואופרטיבים), על מנת לבסס את כלכלת הייצור המקומית של הקנטון ולחזק את החקלאות ורעיית הצאן בה. עוד הוא הוסיף כי נעשים ניסיונות גדולים למשוך עזרה והשקעה מבעלי הון קטנים מקומיים, וגדולים מחוץ לאזור, אך כי לא יתקבלו השקעות של משקיעים שאינם תומכים במודל השיתופי שהם מתווים.

כוחות המגן

צבא ‘היחידות להגנת העם’ (YPG) שהוקם עוד לפני מלחמת האזרחים הוא הכוח הדומיננטי באוטונומיה. באוקטובר 2015 הקימו ראשי ה-YPG יחד עם המיליציה האשורית (הסוטורו), עם שתי מיליציות טורקמניות ומספר מיליציות ערביות את ‘הכוחות הסוריים הדמוקרטיים’ (SDF) – הכוח המרכזי בסוריה שפעל כתף אל כתף עם ‘הקואליציה הבינלאומית נגד דאעש’ בהובלת ארה"ב. ה-SDF מונה כיום כ-70,000 חיילים. יותר מ-11,000 לוחמות ולוחמים SDF נפלו במערכה נגד דאעש, רובן מה-YPG. 

כ-33% ממצבת הקרב של ה-YPG הן נשים. מרבית הנשים ב-YPG מאוגדות ב"יחידות להגנת הנשים" (YPJ), כוח דמוקרטי המורכב מנשים בלבד, ומתנהל בעצמאות ארגונית, ובו משרתות כ-7,500 לוחמות. לשורות ה-YPJ גויסו החל מ-2016 גם נערות יזידיות שהיו לפני כן שבויות בידי דאעש. בתוך ה-YPG פועלת חטיבה בינלאומית המורכבת משלוש מיליציות של לוחמים זרים: (1) "בריגדות השחרור האינטרנציונליות" – כוח צבאי של קואליציה של מפלגות מרקסיסטיות שהפיקוד בו הוא בעיקר בשפה הטורקית. החיילים שבו הגיעו יחד כקבוצות מארמניה, ספרד, טורקיה, יוון, ואלבניה; (2) "האריות של רוג’בה" בה משרתים מתנדבים המגיעים לבדם מכל העולם ובמיוחד ממדינות מערביות (ידוע לנו על מתנדבת ישראלית אחת שלחמה בשורות האריות של רוג’בה כשנתיים ושבה ארצה וכן על מספר מתנדבים יהודים מארה"ב). האריות של רוג’בה מחולקים ליחידות לפי שפות: אנגלית, איטלקית, ספרדית ובאסקית; (3) "כוח הגרילה המהפכני והבינלאומי של העם" (IRPGF) המורכב ממתנדבים כורדים מכל העולם ומתנהל בשפה הכורדית. בתוך ה-IRPGF פועלת גם יחידה של להטב"ק העונה לשם "טקילה", עיוות קל של ראשי התיבות של שמם המלא "צבא ההתקוממות והשחרור הקווירי" (The Queer Insurrection and Liberation Army – TQILA). 

לוחמת ה-YPJ ויויאן אנתר) Kurdishstruggle/ wikimedia commons(

ה-YPG פיתח שיטות אנרכיות, חינוכיות ושוויוניות לנהל את עצמו, בשונה מכל צבא אחר בימינו. בכל יום מקדישים החיילים שעתיים ללימודי תיאוריות פמיניסטיות, סוציאליסטיות ואנרכיסטיות, תוך קריאת טקסטים ודיונים. אין בצבא מפקדים קבועים ודרגות אלא מערכת בחירות פנימית בה היחידות בוחרות את מפקדיהן באופן ארעי. לרוב מדובר במפקדים לפעולות ספציפיות או תקופות קצרות, מלבד מפקדים אזוריים, המשרתים בתפקידם במשך שישה חודשים. הצבא העממי ביטל את מערכת העונשים, ואת השירותים החשאיים. כמו בכל רוג’בה, עינויים מכל סוג אסורים בתכלית.

לצד אלה פועלת ברוג’בה משטרה דמוקרטית ושמה אסאיש. משטרה זו שמה לה כמטרה להכשיר את מרבית אזרחי רוג’בה לפעולות שיטור קהילתי במטרה לייתר את עצמה בעתיד. המשטרה משקיעה אנרגיות רבות בהכשרת האזרחים לפעילות השיטור ורואה בפעולת ההכשרה את עיקר תפקידה.

לצד כוח השיטור, ש-25% ממצבתו נשים, הוקמה יחידת שיטור בה משרתות נשים בלבד ומטרתה להגן על זכויות נשים וילדים. יחידה זו רשאית להתערב בסכסוכים משפחתיים ולהוציא נשים ונערות שנפגעו מביתן. המשטרה מסייעת לנשים שנישאו שלא מרצונן, נשים וילדים שנפגעו מאלימות בבית וכדומה. בנוסף לאלה משטרת הנשים מסייעת בפעולות שיטור שוטפות.

האסאיש – כוח השיטור של רוג’בה. ) Kurdishstruggle/ wikimedia commons(

אוטופיה בלב הגיהינום

מכלא היחיד שלו באי אימרלי, הבין אג’לאן את הדיכוי שמתאפשר ממבנה מדינת הלאום הליברלית. מתוך תובנותיו אלו הגה היגיון דמוקרטי אחר לפיו הדמוקרטיה במבנה האנטי-מדינתי היא לא נציגותית כי אם השתתפותית. ביטויה הוא קודם כל בכך שאנשים בונים את חייהם במשותף ובאופן שוויוני. האספות הרחבות יותר נוצרו כדי לכונן מפעלים בקני מידה רחבים יותר, ולהכריע בסוגיות שלא יכולות להיות מוכרעות בקומונות המקומיות. במקום מבנה מרכזי דמוקרטי המכסה על התרחשות חברתית היררכית, הניסיון של רוג’בה מהווה התרחשות חברתית דמוקרטית מיסודה, שהמבנה המרכזי נדרש לה רק לשם איגוד רחב יותר והסדרת עניינים משותפים רחבים. כך יוצרת רוג’בה מציאות אחרת בה הכוח נתון לרשת של התאגדויות אזרחיות בעלות עוצמה, כך שלאזרחים הכוח לנהל את ענייניהם. החל מקהיליות מקומיות שמורכבות ממספר משפחות המאגדות משאבים, דרך תנועות נוער בהן מתחנכים לתפיסת האחריות החברתית ועד לתנועת נשים חזקה ואוטונומיות להן זוכות קבוצות אתניות – כל צורת התאגדות ברוג’בה זכתה להכרה רשמית במערכת קבלת ההחלטות ובחוק. למעשה, המועצות הנבחרות עוסקות ביצירת התאגדויות נוספות, ובמתן תוקף הולך וגובר (כלכלי, פוליטי וחינוכי) לכל אחת מההתאגדויות.

תנועת הפועלות הכורדית בנתה את החברה הכורדית במשך כמה עשורים. מה שאפשר לתנועה בסוריה לנצל את רגע ההכרעה שנפל בידה היה רשת של ההתאגדויות הוולונטריות שנוסדו לאורך השנים. תנועה זו ילדה בתורה התארגנויות נוספות: התנועה החברתית הדמוקרטית, שיצרה מאז 2005 מערכת ענפה של התארגנויות חברתיות שמקבלות החלטות מלמטה למעלה; ארגון הצבא העממי, האנרכיסטי והפמיניסטי; תנועת הנשים שמאגדת את הנשים הכורדיות ככוח מרכזי לתיקון החברה הכורדית, ומהווה תנועה פוליטית וחינוכית שלמה ותנועות הנוער.

כשהגיעה שעת הכושר, פיתחו אנשי רוג’בה את התנועות הללו למערכות מקבילות שבכוחן לנהל את החברה. כל זאת תוך שימור כלי יסוד המייצגים את עמודי התווך הערכיים שלשמם יצרו מערכת זו: זכות הווטו של ארגוני הנשים, ייצוג אתני ומגדרי משולב בכל המוסדות, וולונטריות, ניעות בכל תפקודי השלטון, וביזור הכוח.

הבסת דאעש

הקמת ה-SDF והחלטת ארה"ב להגביר את התמיכה בכורדים, לחמש אותם ולשלוח כוחות קרקעיים לסוריה הובילה לשורה של הישגים צבאיים מרשימים. בקיץ 2016 חצו הלוחמים הכורדים את נהר הפרת מערבה כשלמולם אתגר כביר – לכבוש מידי דאעש את העיר מנביג’, ובאוגוסט 2016 הצליחו לשחרר אותה. הייתה זו העיר הגדולה הראשונה שהצליחו "לכבוש מאפס" והעיר הראשונה שכבשו ובה רוב ערבי. תמונות של נשים מעשנות סיגריות לראשונה לאחר שנות שלטון האימים של דאעש, וילדים משחקים ברחובות כדורגל – ריגשו את העולם כולו. אולם היתה בכך גם שעת מבחן – האם יצליחו לכונן את המשטר האנרכיסטי שלהם גם בעיר שמרבית תושביה ערביים? הצלחתם הביאה את ארה"ב, צרפת, ובריטניה להגביר את תמיכתן הצבאית והדיפלומטית ברוג’בה. באותה העת ארדואן הודיע כי טורקיה היא שתכבוש את א-רקה בירת דאעש, אולם אובמה החליט כי זוהי משימה שהוא מעדיף להטיל על ה-SDF. בנובמבר 2017 הכריזו מפקדי ה-SDF  על פתיחת המבצע לכיבוש א-רקה – גולת הכותרת של המאבק בדאעש. על המבצע כולו פיקדה אישה בשם רוג’ה פילאט. א-ראקה היא מהערים הגדולות בסוריה וכיום היא העיר הגדולה בצפון מזרח סוריה. עד יוני 2017 נאבקו ה-SDF בכוחות דאעש על מנת לכתר את העיר ,תוך שהם כובשים את העעירות הסמוכות לה, את סחר טבקה הרגיש, וחוצים את נהר הפרת דרומה ומצליחים "לחטוף" מידיו של אסד שטחים נרחבים בהם שדה התעופה הצבאי של טבקה. המבצע לשחרור א-רקה עצמה נמשך שלושה חודשים של לחימה אינטנסיבית בתוך שכונות העיר. באוקטובר 2017 לאחר כיבושה העיר הייתה חרבה כמעט לחלוטין, כשחלק גדולה מאוכלוסייתה מפוזר הרחק ממנה במחנות הפליטים. מאז נמשכים המאמצים לשיקומה באיטיות גדולה, עקב מחסור משמעותית במימון חיצוני.

יחידת "טקילה" ברחובות א-רקה (קרדיט צילום: חשבון הטוויטר @IRPGF)

כבר באותה העת, פלשה טורקיה לצפון סוריה. לאחר שביוני-אוגוסט כבשו ה-SDF את מנביז’ וסביבותיה, התעורר חשש אמיתי בטורקיה מכך שהכורדים יכבשו גם את אל-באב. העיר אל-באב ממוקמת בצומת אסטרטגית בפרוזדור של דאעש בין קנטון אפרין למנביז’ של ה-SDF, פרוזדור שהגיע עד גבול טורקיה ודרכו דאעש מכרו לטורקים נפט, ולוחמיהם נכנסו ויצאו מהח’ליפות שלהם לשאר העולם. כך, כיבוש אל-באב על ידי ה-SDF היה מנתק בין טורקיה ודאעש – ולמעשה מטיל על הארגון מצור, בעודו מחבר בין חלקיה השונים של רוג’בה בפעם הראשונה. טורקיה לא הייתה מוכנה לקבל אף אחד מהדברים האלה – לא רצף טריטוריאלי בשליטה כורדית על גבולה, ולא את קטיעת צינור המסחר שלה עם דאעש. במהלך מבצע זה, תוך כדי שהכוחות הג’יהאדיסטים והטורקים מגיעים לאל-באב, נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים מצדם לכבוש שטחים מידי ה-SDF, ואיומים חוזרים ונשנים לכבוש את אל-באב. אל מול אלו, ולאחר התקדמות מהירה של צבא אסד מדרום לאל-באב, החליט המנהל האוטונומי בצפון-מזרח סוריה למסור רצועה של כפרים ואת העיירה תל-ריפאת’ ממערב למנביז’ לידי צבא אסד בגיבוי רוסי, אליו הצטרפו לאחר מכן גם כוחות אמריקאים, על מנת למנוע מהטורקים להתקדם עוד מזרחה. כך נוצר מצב בו נפת תל ריפאת’ מצויה כבר יותר משנתיים תחת שלטון צבאי של אסד אך עם אוטונומיה מסוימת למוסדות המנהל האזרחי של צפון ומזרח סוריה. ניסוי שלטוני שבעתיד עשוי לחול על אזורים נוספים ברוג’בה.  

לוחמות הכורדיות בסוריה (צילום: Kurdishstruggle, מתוך Flickr).

מסוף 2017 עד מרץ 2019 כבשו ה-SDF את מזרח סוריה – אזור דיר א-זור – המעוז האחרון של דאעש. מבצע זה נאלץ להפסיק פעמיים עקב מתקפות טורקיות. המתקפה הראשונה נקראה בפי טורקיה "מבצע ענף זית". מטרת המבצע הייתה לכבוש את קנטון אפרין מידי ה-SDF. בתחילה, אמר ארדואן כי לאחר מכן יתקוף גם את מנביז’, אך מאחר והכוחות האמריקאים והבינ"ל לא הראו נכונות לעזוב את גבול מנביז’ מטרה זו נדחתה למועד מאוחר יותר. בצד של אפרין, לעומת זאת, הכוחות הרוסיים שהחזיקו באזור בסיסים התפנו כשהבינו שמתקרבת מתקפה טורקית. הרוסים בגדו בכורדים והפקירו אותם למתקפה טורקית אכזרית. בין 400 ל-500 אזרחים נהרגו באפרין – חבל שחיו בו פחות מ-200,000 תושבים. דווחו פשעי מלחמה רבים של הטורקים ובני בריתם הג’יהאדיסטים, הרס אתרים קדושים לנוצרים וליזידים, ולמעלה מ-150,000 אלף פליטים שנמלטו מביתם. הטורקים ערכו מבצע מסיבי של שינוי דמוגרפי – המשטר הטורקי הביא את הלוחמים הג’יהאדיסטים ובני משפחותיהם, ופליטים ממקומות אחרים בסוריה, ויישב אותם באפרין על חשבון הכורדים שהניס, זאת במטרה לעשות "ערביזציה" לאזור ולהבטיח את המשך שליטתה של טורקיה וארגוניה בתוכו.

כיבוש אפרין היה למעשה הפיילוט למבצע הצבאי הנוכחי של טורקיה – "מעיין השלום", כפי שכינו אותו הטורקים, אלא שהפעם לא מדובר באזור תחום – אלא בכל צפון ומזרח סוריה. רשמית, המבצע הוכרז רק עד עומק 30 ק"מ – במטרה ליצור "רצועת ביטחון".  אך הלוחמים הטורקים התקדמו בכמה נקודות כבר פי שניים מכך ומקורות טורקיים רשמיים אמרו כי הצבא יתקדם עד לאן שיתאפשר לו. הסגת הכוחות האמריקאים מרוג’בה הובילה את המנהל האוטונומי לחתום על הסכם עם רוסיה ומשטר אסד.

בלוחמה המודרנית חיל הרגלים הוא זה שנלחם, סופג את רוב האבידות, ובסופו של דבר מפסיד או מנצח. אבל הכוח האווירי הוא שקובע במידה רבה מי מהכוחות הרגליים יצא כשידו על העליונה. כך היה במאבק ה-SDF נגד דאעש, כך (בהדרגה) בכיסי המורדים בהם המטוסים הסוריים והרוסיים מחריבים שכונות וכפרים שלמים, וכך במתקפות הטורקיות על צפון סוריה. מסיבות פוליטיות, בחרה ארה"ב להפסיק את ניטרול המרחב האווירי מעל צפון סוריה שהגן על תושבי האזור, ולהפקיר את אחד מהפרויקטים האנושיים המרשימים במזרח התיכון ובעולם בכלל.

פוטין ואסד בקרמלין אוקטובר 2015 (צילום: Alexei Druzhinin / סוכנות AP).

מאז החל המבצע הטורקי נרשמו כ-200,000 פליטים, בתי חולים מופגזים ותשתיות הרוסות, ירי בעיתונאים ועוד. נוכח הסכנה הממשית לטיהור אתני ורצח-עם, פנו הכורדים לסוריה וזאת על אף העובדה שרבים מהם חוו על בשרם את הטיהורים, המעצרים והעינויים שערך בהם בשאר אל-אסד בעזרת פטרונו, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. הכורדים יודעים כי גם אם צבא טורקיה ייצא מרוג’בה, יבוא לאחר מכן תורו של אסד לגבות את המחיר, ולא מן הנמנע שמחיר זה יהיה ביטול המנהל העצמאי. בטור שפרסם מפקד ה-SDF מזלום אבדי במגזין האמריקאי ‘פוריין פוליסי’ הוא הסביר את העסקה עם מוסקבה ודמשק, ואמר כי "אם בידינו הבחירה בין ג’נוסייד לפשרה אנחנו נבחר באנשים שלנו".

החברה ברוג’בה קמה בתנאי תופת בהם לא ניתן לדמיין מציאות נטולת הפעלת כוח לטובת הגנה עצמית. בנוסף לכך, רוג’בה קמה בתנאים של מצור כלכלי, דלות שהונצחה לאורך השנים על ידי שלטונות סוריה, מערכת חברתית קפיטליסטית המבוססת על היררכיה שבטית שוביניסטית, יחסי ניצול וחברה מפולגת אתנית. על אף חוסר הביטחון השורר בה ומצב האיום התמידי יוסדה ברוג’בה מערכת דמוקרטית ביזורית. על אף הצורך הצבאי הדוחק, מפעיל הצבא בחירות פנימיות ומעניק חופש התנהלות פנימי לכוח נשי אמיתי. על אף הדוחק הכלכלי מסרבים אזרחי רוג’בה לקבל השקעות שלא יאפשרו להם לקיים מודל שתפני. כל אלה הם מסימניה של חברה השואפת לחיים טובים יותר, חברה הבונה את עצמה כיצירה מאריכת ימים. אלו הם אותות של גבורה שבכוחם להפיץ את אורה של החברה ברוג’בה לאנושות כולה.

Leave a Reply

Name *
Email *
Website