צעד גדול לישראל, צעד קטן לאירופה

אמש פורסמה במהדורת החדשות של חברת החדשות ידיעה שיצרה את הרושם כאילו נחתם הסכם להקמת צינור הגז הארוך בעולם, מישראל לאירופה, דרך קפריסין, יוון ואיטליה.

הרעיון השאפתני מקודם בשנתיים האחרונות על ידי המדינות והאיחוד האירופי הביע בו עניין, אך ההסכם לא נחתם והדרך לשם עוד ארוכה. בעבור ישראל, בה יצוא הגז שנוי במחלוקת, מדובר בכל זאת בצעד משמעותי. מבחינת האיחוד האירופי או העולם הערבי, לפרויקט יש משמעות די קטנה.

למה להקים צינור מישראל לאירופה?

הביקוש לגז טבעי באירופה נמצא במגמת עלייה עקבית, של קרוב ל-5% בשנה. סך הביקוש מגיע לקרוב ל-600BCM בשנה מתוכם מעל 400BCM מיבוא (מיליארדי מטרים מעוקבים) ואילו איטליה לבדה צורכת קרוב ל-55 BCM בכל שנה.

לפי נתוני מקינזי, ספקיות הגז המרכזיות לאירופה הן רוסיה (165 BCM) ונורווגיה (111 BCM) . בארה"ב מופעלים לחצים כבר שנים רבות על אירופה, כדי להקטין את התלות ברוסיה בנושא אנרגיה בכלל ובגז בפרט. האירופים מעוניינים גם הם בגיוון שכזה, אך לרוסיה יש יכולות עצומות מבחינת מלאי וכושר תובלה, ולכן הגרמנים, בהובלת נשיאם לשעבר גרהארד שרדר, רוצים להוסיף על הצינור הקיים (NORD STREAM) את הצינור החדש (NORD STREAM 2), למרות המחאות בארה"ב, ולרכוש עוד הרבה גז מרוסיה דווקא.

צינורות הובלת גז טבעי במאגר תמר (צילום: משה שי / פלאש 90).

במקום השלישי נמצאת אלג'יריה עם 33BCM בשנה. לפי חברת פוסידון, המתכננת את הפרויקט הרב לאומי מישראל לאירופה, מדובר בצינור הארוך בעולם, כ-2,000 קילומטר, אך בעל כושר תובלה של 10 BCM בלבד בשנה, שיעלה בהמשך למקסימום של 20 BCM. הצינור הקיים (והיחיד שקיים בינתיים) לישראל ממאגר "תמר" לבדו מסוגל לספק 11 BCM לפחות בשנה.

נתונים אלו גורמים לרבים להטיל ספק בכדאיות הפרויקט הרב-לאומי EAST MED, שהשפעתו על השוק האירופי זניחה, אך עלותו לא זניחה בכלל – 7 עד 10 מיליארד דולר. המתחרים הישירים לפרויקט הם כוונותיה של רוסיה להזרים גז לאירופה דרך עוד צינורות, שיעברו בקווקז ו/או בטורקיה. מצד שני, ייתכן שהפרויקט בכל זאת יכול להיות כלכלי, בעיקר ליוון ולאיטליה, שלא יצטרכו לשלם עלויות הובלה נוספות לכשיושלם. ה-EAST MED עשוי להוביל לגיוון זעיר במקורות הגז באירופה אך לא להשפעה תחרותית, מפני שתחרות אפשרית רק כשההיצע גדול מספיק מהביקוש. הצינור, שלא יושלם לפני 2025, יספק 10BCM בשנה ואולי 20 BCM בשנה בסופו של דבר, כאשר הביקוש באירופה עד אז צפוי לעלות ב-60-80BCM. לכן, מדובר בצעד קטן מאוד לאירופה, אבל בצעד גדול יותר לישראל ולשותפותיה – קפריסין, יוון לאיטליה.

ממה נובע הרעש התקשורתי?

מהידיעה מאמש, שקבעה ש"נחתם הסכם" מבלי לציין מתי זה קרה, או מי חתם עליו, ניתן להבין שלא קרה בעצם כלום. שר האנרגיה יובל שטייניץ צייץ מחדש את הידיעה, לה גם תרם את הציטוט לפיו הנחת הצינור צפויה להקטין את ההשפעה הערבית באספקת אנרגיה לאירופה. על הנייר, זה אולי נכון, אבל הכמויות בצינור הן כה קטנות, שההשפעה הערבית, ככל שהיא קיימת, לא צפויה לחטוף יותר מ"מכה קלה בכנף". סביר להניח שידיעה זו אמורה להשפיע על תדמיתו של השר, או על השער הבורסאי של "דלק קידוחים", אשר בעלת זכויות הפקה גם משדה "אפרודיטה" בקפריסין.

שר האנרגיה יובל שטייניץ עם יו״ר נובל אנרג׳י לשעבר צ׳ארלס דיווידסון (צילום ארכיון: מרים אלסטר / פלאש 90).

ההסכם עצמו בין ארבע המדינות מקודם בסדרה של פגישות בין שרי החוץ וראשי הממשלות בשנתיים האחרונות. לפי כל ההצהרות האחרונות, עד סוף השנה אמור להיחתם הסכם, חתימה שלא התרחשה עדיין ובשלב זה טיוטות שלו עדיין מחליפות ידיים בין הנציגים מן המדינות השונות, ואולי רק הטיוטה הגיעה למצב של הסכמה, ללא חתימה. הידיעה כן מעידה על התקדמות מסויימת בכוונות המשותפות של ישראל, קפריסין, יוון ואיטליה לגבי הרצון להקים את הפרויקט. רצון משותף זה נהדר, אבל לא תמיד זה מספיק.

מה עוד צריך לקרות כדי שהפרויקט יוקם?

די הרבה. בדיקת היתכנות טכנית מוצלחת להקמת הצינור, עדיין לא מבטיחה שיש לו הצדקה כלכלית. האיחוד האירופי משתתף כלכלית בסקרי ההיתכנות השונים בעשרות מליוני יורו, בעיקר מתוך אינטרס למצות כל אפשרות לגוון את מקורות האנרגיה לאירופה. גם אם הבנק האירופי יירתם למימון הפרויקט, במתווה המוצע, יערכו מכרזים בעבור חברות פרטיות ביחס לביצוע הפרויקט עצמו והצינור אמור להיות בבעלות פרטית. גורמים אלו יקחו את הסיכון, רק אם ישתכנעו שהוא רווחי להן.

גם אם הצינור מישראל לא מהווה איום משמעותי על אספקת הגז מרוסיה, לרוסיה עדיין יש יכולת לפגוע בכלכליות של הפרויקט בעזרת הורדת המחיר של הגז הרוסי, ולפצות את עצמה בעזרת עליה גדולה בכמויות היצוא, כולל יצוא גז מונזל לשווקים במזרח הרחוק. אם רוסיה תחליט לנצל את מעמדה כספקית גז ותעצור את ההזרמה כמנוף להשפעה פוליטית, השפעת הנגד של ה-EAST MED לא תהיה גדולה. התרחיש הטוב ביותר בעבור מדינות ה-EAST MED, הוא הקמה שלו וחתימת חוזים ארוכי טווח לאספקת גז. התרחיש הרע ביותר אינו ביטול הפרויקט, אלא דווקא ירידה גדולה במחירי הגז לאחר שהפרויקט יקום, מה שיקשה מאוד על החזרת ההשקעה ממנו. מדובר בפרויקט יקר, שאפתני וחסר תקדים, שיכול לתרום לחיזוק הקשרים הכלכליים בין ארבע מדינות דמוקרטיות באגן הים התיכון – צעד חיובי בפני עצמו, אך הסיכונים בפרויקט אינם קטנים בכלל.


מה יוצא מזה לישראל?

התשובה תלויה באיך מבינים את האינטרס הישראלי וזה נושא שנתון בויכוח. יעדי משרד האנרגיה קובעים שהשימוש בגז טבעי צריך להיות 83% ממשק החשמל בשנת 2030, בהנחה שצריכת החשמל תגדל באופן משמעותי, במאמץ להעביר כמה שיותר מהתחבורה לחשמלית, או למונעת ישירות בגז טבעי. יעד של 17% בלבד לאנרגיות מתחדשות הוא יעד ישן שנקבע כאשר עלות האנרגיה הזו הייתה יקרה יותר, מה שהשתנה באופן דרמטי, ולכן גם מבחינה סביבתית וגם מבחינה כלכלית, רצוי להעלות את היעד. אלא שכל עוד זה לא קרה, יצוא מהיר של גז, בא על חשבון עתודות הגז למשק המקומי ועלול בשלב מסויים לגרום לישראל להפוך ליבואנית של גז.

בקצה הסביבתי, נמצא ארגון "גרינפיס", אשר טוען שעדיף לעבור כמה שיותר מהר לאנרגיות מתחדשות, ולהימנע מ"התמכרות לגז". הסיבה היא שלמרות שגז טבעי הוא דלק פחות מזהם, הוא עדיין דלק שהיקפו מוגבל, מזהם את האוויר ומגדיל את התחממות כדור הארץ, בשונה מאנרגיות המופקות מהשמש או מהרוח. אם תהיה היערכות להגברת השימוש באנרגיות מתחדשות לכ-30-40% ממשק החשמל, הרי שלא צפוי מחסור בגז במשק המקומי.

מבחינת החברות העסקיות כמו דלק קידוחים ונובל אנרג'י, יצוא מהיר עדיף כמעט תמיד, למעט בתקופות של ירידת מחירים עמוקה. הסיבה היא שכסף היום שווה יותר מאותו סכום בעוד מספר שנים בשל הפרשי ריבית שניתן להרוויח עליו. לפי מטה "מאבק הגז" הרי שעדיף להגביר את השימוש בגז טבעי בישראל, כולל פיתוח תעשיות המשך, מה שאמור להקנות בסופו של דבר ערך כלכלי גבוה יותר מאשר יצוא של חומר גלם לחו"ל.

הבטחות לא עולות כסף לאף אחד

תיקוני החקיקה בעקבות "ועדת ששינסקי" מ-2011, הופכים את המדינה לשותפה כלכלית ברווחי הגז, לנתח של בערך כ-50%. המספר יכול לעלות או לרדת מעט, תלוי ברווחיות הפרויקט. מכיוון שההסדרים הללו בנויים כך שהתמורה למדינה מתחילה באפס והולכת ומטפסת לאורך חיי הפרויקט, הרי שליצוא מוגבר יש גם עדיפות מבחינת תקציב המדינה.

התפלגות ההכנסות ממשאבי הגז (נתונים: ועדת המדע של הכנסת 2013. גרפיקה: דבר ראשון).

גם את הבשורה הזו צריך לקחת בעירבון מוגבל. כאשר תקציב המדינה, לכוד בכמה אזיקים מרסנים ביותר. התוצאה היא שבניגוד להבטחות, האזיקים הללו ידאגו שגם אם המדינה תזכה להכנסות עתק ממכירת גז, בחו"ל או בארץ, אנחנו האזרחים לא נראה מזה כמעט שום דבר.

חלוקת התקבולים לפי שנים (נתונים: ועדת המדע של הכנסת 2013. גרפיקה: דבר ראשון).

אם לממשלה היו כוונות באמת לנצל את רווחי הגז לטובת אזרחי ישראל, הרי שהיינו כעת תחת היערכות לבטל את כלל ההוצאה, ולהגדלת התקציב, במקום את הגירעון החברתי.

כתיבת תגובה

שם *
אימייל *
אתר