רב הדומה בבייג'ין – כתבה שלישית

למרות הרצון הנשגב לחיות בעולם של שוויון בין כל בני האדם, המציאות היא עדיין מציאות מעמדית, ככל הנראה בכל מקום. גם בסין, ואפילו בסין החדשה, אדם נולד להיררכיה מסוימת ואין שום דבר שיוכל לעשות כדי לזוז ממנה. גם אם יעבור מן הכפר אל העיר, גם אם יתחתן עם מעמד גבוה יותר, בתוך העיר ובקרב המעמדות הגבוהים יותר הוא יזוהה ולא יוכל אף פעם, באמת, לצאת מן ההיררכיה אליה נולד.
והיררכיות חדשות נוצרות עם הזמן, והבדלים בין אזורים ואנשים מתחדדים ככל שנוצרות מסורות חדשות. תושבי שנחאי, למשל, העיר המודרנית, האלגנטית, העסקית, הקוסמופוליטית, מסתכלים למטה, בזלזול, אל תושבי בייג׳ין המשמרת עדיין מסורות ישנות, התרבותית הפחות מתקדמת והפחות ״נחשבת״ עבור הסיני החדש, איש העולם הגדול. יש איזה משהו מן ה״תל-אביב: ירושלים״ בשוני הגדול בין שנחאי ובייג׳ין, כך שתופעת הפער בין אוכלוסיות היא לא רק, מסתבר, תופעה בין מדינתית אלא גם תוך מדינתית, וכך בכל מקום. אנחנו מכירים את זה בישראל, ערביי יהודה ושומרון מסתכלים באופן מזלזל אל ערביי עזה, וכך מסתבר גם בחברה הסינית. אין אחידות.
בהקשר זה אמרה ויקי שרוב התיירים האמריקאים שפגשה לא אוהבים את דונלד טראמפ. זו לא חוכמה, אמרתי לה, אני מניח שרוב התיירים האמריקאים שאת פוגשת, שמגיעים לכאן, הם מהמעמד הגבוה במדינתם, ואלו באמת לא אוהבים את טראמפ. גם באמריקה, מסתבר, יש מעמדות…

רב הדומה בבייג'ין- צילום: דן לזר.

רב הדומה בבייג'ין- צילום: דן לזר.

בין הנושאים שדיברנו עליהם נתפסתי לדיון מעניין וער בשיח הציבורי הסיני היום, גם הוא קשור קצת למעמדות, והוא בעקבות חוק חדש במדינה המחייב ילדים לבוא ״מדי פעם״ לבקר את ההורים (“often”). ויש מקרה שדווח בתקשורת ועורר הרבה הדים של בחור סיני אחד, שנסע בעולם או עבד, לא כל כך משנות הסיבות, ולא הגיע לבקר את הוריו כמעט ארבע שנים. ההורים פנו לרשויות בזכות החוק החדש, ובית המשפט שלח את המשטרה לתפוס את האיש, ולחייב אותו לבקר בבית ההורים.

שאלתי את ויקי כל כמה זמן עונה על ההגדרה ״מדי פעם״, והיא חייכה, ואמרה שעל כך בדיוק הדיון הציבורי. החוק עמום מדי, וכנראה שעדיין דורש חידוד מסויים.

רב הדומה בבייג'ין- צילום: דן לזר.

היום האחרון במסע הסיני שלי הוקדש למקורות המחשבה הסינית, בין שלושת הזרמים הבולטים – הטאו, הבודהיזם והקונפוציאניזם. ביקרנו במקדשו המקורי של קונפוציוס, ובמקדש הלאמה הבודהיסטי, אשר בו עדיין משתחווים המאמינים לפסלי הבודהה הענקיים (במקדשו של קונפוציוס אין פעילות דתית), זהו המקום היחיד שבו עדיין חיים כמאה נזירים לפי דרך הבודהה ועדיין אפשר לראות סממני דת, במדינה שבאופן רשמי אינה דתית ואין בה עבודה דתית.

שם במקדש, בין ענני הקטורת וגדודי צלמי הסלפי המקומיים והזרים, עקבתי אחרי שני נזירים שהילכו בין היכלי המקדש (הרבים יש לומר), הרגשתי שהם מעניינים. בתוך ההיכלים הגדולים אסור לצלם את פסלי בודהה, זו התנהגות הנחשבת חסרת כבוד. אז עמדתי להנאתי להביט בנזירים ממלמלים פסוקי תפילה ואמונה. לפתע רץ אחד הסדרנים לפינה אחת של המקדש לגעור בתייר שחרג מן הנוהל והחל לצלם, או אז ניצל אחד הנזירים את העדר הפיקוח, שלף מתחת לגלימה האדומה מכשיר סלולרי חכם וחדיש, צילם במהירות את בודהה הטוב, החריש בזריזות את המכשיר הטמא בין שיפולי שמלתו הצנועה, התכופף והשתטח חזרה אל הארץ ושב למלמל פסוקים קדושים.
ואני חשבתי לעצמי, ״רב הדומה״ הוא באמת פרוייקט בין לאומי, ואולי בכלל, פשוט, קונספט עולמי.

רב הדומה בבייג'ין- צילום: דן לזר.

רב הדומה בבייג'ין- צילום: דן לזר.

הדבר האחרון ששאלתי את ויקי לפני שנפרדנו היה: מה לדעתך יגידו רוב הסינים אם ישאלו אותם האם המדינה הולכת לכיוון טוב או לא, או בניסוח אחר – בעוד חמש או עשר שנים יהיה טוב יותר בסין או טוב פחות?
ויקי חשבה לרגע ואמרה שרוב הסינים יהססו ויאמרו שהם לא אופטימיים.
מה מפריע להם? שאלתי.
ו-ויקי החלה לפרט. יש תלונות על מערכת החינוך, וחינוך הוא הרי הבסיס להכל, יש חוסר ביטחון מהותי באיכות המזון של הסינים, בגלל הורמוני גדילה לחיות (תרנגולות למשל היו גדלות בעבר שנה לפני שהגיעו לגודל שחיטה מתאים, והיום מספיק חודש אחד), בעיות חמורות במערכת התמך הבריאותי של הסינים, כולל עלויות אשפוז גבוהות (מדינה סוציאליסטית… חשבתי לעצמי), תהיות לגבי מדיניות המשטר ואכיפתו את החוקים השונים. מגוון גדול של בעיות.
ובשורה התחתונה, שאלתי, במדד האושר, אם נשאל את הסינים למצב רוחם – מה יאמרו?
ויקי חייכה ואמרה שככל הנראה רובם המכריע יאמרו שהם שמחים, טוב להם ובאופן אישי מצבם הולך ומשתפר.
כמו בישראל, חשבתי לעצמי, רב הדומה…
הכל גרוע, התחביב הלאומי הוא להשתלח במדינה, אבל אנחנו בסך הכל מאושרים.

רב הדומה בבייג'ין- צילום: דן לזר.

בסוף היום, בשעה מאוחרת, נפרדנו לשלום מויקי. החלפנו דרכי תקשורת כדי שנוכל לשמור על קשר, אבל הפרידה הייתה סופית. כמו שקורה אגב באוניברסיטאות בסין. יום קבלת התואר נקרא בסין גם יום הפרידה, כי כל החברויות שנוצרו בדרך מגיעות לסיומן. ככה זה במדינה גדולה, אנשים מערים שונות לא נשארים בקשר בסוף הלימודים. כל אחד חוזר לעיר שלו, לעולם שלו. גם לויקי היה חבר בזמן הלימודים, והם נפרדו אחרי קבלת התואר. היא חזרה לבייג׳ין, לאיזור שלה, למשפחה שלה, והתחתנה כדרכם של הסינים, עם מישהו מהאיזור. זו דרכו של עולם, או לפחות דרכה של סין.

רב הדומה בבייג'ין- צילום: דן לזר.

רב הדומה בבייג'ין- צילום: דן לזר.

רב הדומה בבייג'ין- צילום: דן לזר.

רב הדומה בבייג'ין- צילום: דן לזר.

רב הדומה בבייג'ין- צילום: דן לזר.

רב הדומה בבייג'ין- צילום: דן לזר.

כתיבת תגובה

שם *
אימייל *
אתר