שנה וחצי אחרי הסגירה: מפוטרי 'נגב קרמיקה' נאלצים להסתגל למציאות חיים חדשה

בסוף חודש פברואר בשנה שעברה, אחרי חודשים ארוכים של מאבק, נסגר סופית מפעל נגב קרמיקה בירוחם ופוטרו 120 עובדיו. למרות הבטחות כי ימשיכו להחזיק בו, בחרו הבעלים החדשים לסגור את המפעל שהוקם בסוף שנות ה-60, ולהתמקד רק בחלק הקמעונאי של הקבוצה – רשת חנויות נגב. התסריט – העברת הייצור התעשייתי אל מעבר לים תוך פיטורי עובדים, נשמע מוכר וכך גם התמונות המלוות אותו: הפגנות העובדים בצמתי הדרום, הביקורים התכופים בבית המשפט, סגירת שערי המפעל ולבסוף, מכתבי הפיטורים.

אך מאחורי התסריט המוכר מסתתרת דרמה אנושית אמתית. כשמפעל בירוחם או דימונה נסגר, מדובר ברעידת אדמה לעובדים ולמשפחותיהם. אבטלה פתאומית, גם אם לזמן קצר יחסית, עלולה להיות מכה המערערת את היציבות הפיננסית של משפחות העובדים, וגוררת אחריה לעתים קרובות מתחים וקשיים בתוך המשפחה. כשנה וחצי לאחר הסגירה, נפגשנו עם קבוצה של עובדים לשעבר במפעל כדי להבין איך נראים החיים, רגע אחרי שהכותרות נגמרות.

איציק, עובד לשעבר: "אתה לא מביא משכורת, הילדים צריכים, מאיפה תביא כסף? תדמיין שסוגרים לך את החשמל ואת המים. זה עושה מתחים בבית, אין מה לעשות, ואנשים מתגרשים"
נזרקים לחוסר ודאות

ישראל, בן 48, עבד כמפעיל מכונה בנגב קרמיקה עד שפוטר לפני שנה וחצי. מאז הפיטורים הצליח למצוא רק עבודות מזדמנות, וכיום הוא מובטל. "בשנה וחצי האחרונות אני כמעט על סף התמוטטות. יש לי שלושה ילדים ומשכנתא ואין לי הכנסה. אשתי מביאה משכורת וזהו. זה מספיק כדי לשלם את המשכנתא ועוד הלוואה אחת, אבל שום דבר לא נשאר" הוא מספר. "אני מתחיל לגרד, מנסה למצוא כל דבר שאני יכול בשביל איזושהי משכורת, משהו. אני לא יודע מה יהיה בחודש הבא. בתחילת החודש הבא אני יודע שהטלפון הראשון שאני מקבל זה ממנהל הבנק. אני לא יודע מה אני אגיד לו, אין לי מה לעשות. זה הדבר הכי מפחיד, זה המצב שאני בו. אני כל הזמן חושב על זה".

עובדי נגב קרמיקה, שנה וחצי אחרי הפיטורים (צילום: יונתן קירשנבאום).

ישראל לא היחיד שמרגיש שהפיטורים שעבר לפני שנה וחצי עוד ממשיכים להשפיע על היציבות בחייו. גם העובדים שמצאו עבודה מאז הפיטורים מסכימים שההשפעות של האבטלה נשארות הרבה אחרי הקליטה לעבודה חדשה. איציק, שעבד כחשמלאי בנגב קרמיקה ונקלט תוך מספר חודשים לעבודה בחברת קבלן שמספקת שירותי חשמלאות למלונות בים המלח, מספר על השפעת הפיטורים על המשפחה. "יש אנשים שעברו משברים בחיים האישיים שלהם בעקבות הפיטורים. גירושים, משבר בבית. אתה לא מביא משכורת, הילדים צריכים, מאיפה תביא כסף? תדמיין שסוגרים לך את החשמל ואת המים. זה עושה מתחים בבית, אין מה לעשות, ואנשים מתגרשים" הוא אומר.

משקי הבית הנפגעים, סובלים מירידה חדה בהכנסותיהם, בדרך כלל בלי יכולת להתכונן. המשפחות שנפגעות מנסות לקצץ בהוצאות ככל שניתן, אך מרביתן מחזיקות בהתחייבויות וחובות שונים החל משכר דירה ועד משכנתאות, הלוואות וחובות לעירייה. בהוצאות אלה אי אפשר לקצץ, ומשפחות רבות נאלצות להשתמש בשיעורים הולכים וגדלים מההכנסה רק לכיסוי החובות. פעמים רבות מציאות זו מובילה לאיחורים בהחזרים והעמקת החובות, שנשארים עם המשפחה גם לאחר תקופת האבטלה.

אולם הייצור במפעל "נגב קרמיקה" בירוחם (צילום ארכיון: עמוס בן גרשום / לע״מ).

"כשאתה מפוטר אתה ישר נכנס לבעיות של חובות כי אתה מתרגל לחיות על המשכורת שאתה מקבל, אז אתה לוקח הלוואות בהתאם" מספר ישראל. "חזרו לאנשים משכנתאות. אנשים נכנסו לחובות שאני לא יודע איך יצאו מהם. אני בניתי בית על בסיס המשכורת שלי, וכיבדו אותי בבנק, לא הייתה בעיה. פתאום סוגרים את המפעל, אין משכורת והבנק רוצה את הכסף, לא מעניין אותו כלום. זה לא רק משכנתא, זה גם הלוואות, כולם לוקחים הלוואות. אז מהפחד, אין מה לעשות, אתה הולך לעיר הבה"דים לטאטא כבישים. אני מכיר אנשים שעד היום סוחבים על הגב את החובות שהצטברו בגלל סגירת המפעל".

מערכת הרווחה

רשת הביטחון שמספקת המדינה היא קריטית ליכולתן של משפחות העובדים להישאר עם הראש מעל המים, אבל לטענת העובדים מדובר בתמיכה מועטה. המפוטרים זכאים ל-175 ימי דמי אבטלה בגובה של 70% מהמשכורת. לאחר תשעה חודשים תשלומי דמי האבטלה מפסיקים בין אם המפוטרים מצאו עבודה ובין אם לאו.

ישראל, עובד לשעבר: "אני מתחיל לגרד, מנסה למצוא כל דבר שאני יכול בשביל איזושהי משכורת, משהו. אני לא יודע מה יהיה בחודש הבא. בתחילת החודש הבא אני יודע שהטלפון הראשון שאני מקבל זה ממנהל הבנק. אני לא יודע מה אני אגיד לו, אין לי מה לעשות. זה הדבר הכי מפחיד, זה המצב שאני בו. אני כל הזמן חושב על זה"

אחרי תשעה חודשים, המפוטרים זכאים לקצבה שמוענקת על ידי הביטוח הלאומי, שנקראת "הבטחת הכנסה", שמטרתה לדאוג לכך שאף משפחה לא תיאלץ להתקיים בלי הכנסה בכלל. אלא שדרישות הסף לקבלת הקצבה הן דרקוניות למדי: כדי לזכות בה המפוטר נאלץ להוכיח שאין למשק הבית הכנסה שעולה על 2,000 שקלים מכל מקור, וכי אין לו חסכונות, או נכסים אחרים. גובה הקצבה הוא 1,200 שקלים בחודש.

אוסקר עוזיאל, בן 65, עבד 42 שנים בנגב קרמיקה וכיום הוא מובטל ומתקיים מהבטחת הכנסה. בגלל הגיל, אוסקר לא הצליח למצוא עבודה ונשאר מובטל מזה שנה וחצי. "אני הולך לריאיון, וכשרואים את הגיל שלי אומרים לי שיתקשרו אלי" הוא אומר, ומוסיף בחיוך "עד היום לא התקשרו. אולי שכחו". אוסקר הוא אחד המפוטרים המבוגרים ביותר, ורבים בגילו לא הצליחו למצוא עבודה חדשה מאז הפיטורים.

עם זאת, לא מדובר רק בקושי בו נתקלים המבוגרים. מאיר, בן 50, עדיין מובטל ולא מצליח למצוא עבודה. אלא שמאיר לא זוכה אפילו להבטחת הכנסה כי אשתו עובדת ומרוויחה מעט מעל 2,000 שקלים בחודש – הרף לזכאות להבטחת הכנסה. "אני לא מקבל כלום כי אשתי מרוויחה מספיק. אשתי צריכה להרוויח 2,000 שקל כדי שאני אקבל 1,200. אז בגלל שהיא מרוויחה ככה לא מגיע לי שום דבר" הוא אומר. "אבל אם יש לך חיסכון אתה גם לא מקבל, רוצים שתאכל את החיסכון שלך ורק שלא תקבל כסף" הוא מוסיף בציניות, עם מרמור גלוי כלפי הביטוח הלאומי.

דוד, עובד לשעבר: "לאחד העובדים יש חמישה ילדים בבית, הוא אומר 'אין לי עבודה, אין לי כלום. אני צריך להמשיך', אין לי מה להגיד לו. אז הוא זרק לפח את הפנסיה, אבל עכשיו הוא יכול להאכיל את הילדים. שילם על זה 35% מס. אתה יכול להגיד לו משהו? הוא לא מוצא עבודה, אפילו לא בשכר מינימום"

עובדי מפעל "נגב קרמיקה" בקבלת שבת מול ביתו של שלמה דברת, מבעלי קרן ויולה שרכשה את המפעל, 1 בדצמבר 2017 (באדיבות דוברות ההסתדרות)

העובדים המפוטרים מתארים את ההתמודדות עם מערכת הרווחה כקשה כמעט כמו הפגיעה הפיננסית. "יום אחד אתה אדם עצמאי שעובד בשביל הפרנסה שלו, ויום אחרי זה אתה כמו קבצן בלשכה. זאת השפלה" מתאר איציק. "אבל צריך לעשות את זה בשביל המשפחה, אין מה לעשות, למרות שזה קשה" הוא מוסיף.

עם זאת, לחלק מהעובדים מערכת הרווחה לא הספיקה אפילו למענה על הצרכים הבסיסיים בשנה וחצי האחרונות. דוד, שעבד 32 שנה כחשמלאי במפעל, מספר שחלק מהעובדים המפוטרים משכו מוקדם את הפנסיה, רק כדי לעמוד בחובות ובהוצאות הבסיסיות. "אמרתי להם לא לעשות את זה אבל אמרו לי "דוד, מה אני אוכל?". מה אני אגיד לו?" הוא שואל. "אנשים הרסו את הפנסיה שלהם, אבל לא הייתה להם ברירה. לאחד יש חמישה ילדים בבית, אומר 'אין לי עבודה, אין לי כלום. אני צריך להמשיך', אין לי מה להגיד לו. אז הוא זרק לפח את הפנסיה, אבל עכשיו הוא יכול להאכיל את הילדים. שילם על זה 35% מס. אתה יכול להגיד לו משהו? הוא לא מוצא עבודה, אפילו לא בשכר מינימום".

אוסקר, עובד לשעבר: "אני הולך לריאיון, וכשרואים את הגיל שלי אומרים לי שיתקשרו אלי. עד היום לא התקשרו. אולי שכחו"
כך לומדים לוותר על תנאים

גם למי מהעובדים המפוטרים שהצליח למצוא עבודה בשנה וחצי האחרונות, מדובר בשינוי דרמטי בתנאי ההעסקה ובאורח החיים בכלל. השילוב בין רשת הביטחון המצומצמת והמיעוט היחסי בעבודות פנויות פועל כמו סיר לחץ על המפוטרים, ודוחף אותם לעבר עבודות בתנאים להם לא דמיינו בעבר שיסכימו.

"המפעלים החדשים כמעט ולא קולטים עובדים, בטח לא בגיל שלנו. הם מעדיפים לא להתעסק איתנו. אם הם רוצים את העבודה שלנו הם קולטים אותנו דרך קבלן. הם רוצים בעלי מקצוע, עם ניסיון, אבל לא רוצים לשלם זכויות סוציאליות" אומר דוד. לטענתו, מקומות העבודה החדשים שנפתחים באזור הזה של הנגב עושים מאמצים לצמצם ככל שניתן את מספר העובדים הישירים, ומעדיפים להעסיק עובדי קבלן כשאפשר. מתוך קבוצת העובדים אתם נפגשנו רק שלושה מועסקים נכון להיום, ושניים מתוכם מועסקים כעובדי קבלן.

איציק עובד גם הוא כחשמלאי אצל קבלן שמשבץ אותו לעבודות מזדמנות, לעתים במרחק נסיעה ארוכה. "הם רוצים את הניסיון שלי ואת העבודה, אבל לא רוצים לשלם על להחזיק אותי כעובד" הוא אומר. אמנם מדובר בתעסוקה מכניסה, אבל הקבלן לא מחויב לספק לו עבודה ואיציק זוכה לתשלום רק על עבודות שביצע. למעשה אין לו הבטחה להכנסה חודשית קבועה. "עכשיו, קבלן זה קבלן. אני לא יודע אם תהיה לי עבודה או לא. הוא יכול גם יום אחד להגיד שהוא מדלל את העובדים ולהיפטר ממני" הוא מסביר.

עובדי נגב קרמיקה, שנה וחצי אחרי הפיטורים (צילום: יונתן קירשנבאום).

לעובדים המפוטרים הצעירים יש סיכוי גבוה יותר להיקלט כעובדים קבועים באחד ממקומות העבודה באזור, אבל גם הם נאלצים לעבוד תמורת משכורת נמוכה בהרבה. "יש חבר'ה צעירים שכן נקלטו במפעלים החדשים, אבל גם הם עובדים בשכר נמוך יותר, ועם פחות תנאים" אומר איציק. העובדים המבוגרים מאבדים את הוותק שנהנו ממנו בנגב קרמיקה ומתחילים לבנות קריירה חדשה מאפס. כמו הצעירים, רובם נאלצים לקבל על עצמם עבודות בשכר מינימום, ולעיתים קרובות בתנאים קשים יותר.

"כולם מציעים שכר מינימום, זה לא פשוט" מתאר מאיר. "במלונות ניסיתי, אבל שם עובדים שבתות. אתה עושה משמרות פלוס שבתות וחגים, אבל יש לי ילדים. הדבר הראשון ששואלים אותך בראיון זה אם אתה מוכן לעבוד שבת וחגים. אם אתה אומר שלא אז ישר דוחים אותך".

"המפעלים החדשים שנפתחו עכשיו עובדים במשמרות של שבע שעות. ככה הם חוסכים עובדים, הם צריכים פחות כדי להפעיל את המכונות, אבל העובדים נקרעים מזה" מספר דוד. "יש להם שבע שעות מנוחה בין כל משמרת, כולל הירידה מהמשמרת והזמן עד שמגיעים הביתה. בנגב היה לנו כפול מזה. במפעלים האלה אין איגוד ואין כלום".

דוד: "אנשים שעבדו שנים בנגב בהשגחה על מכונות או בניהול, שולחים אותם עכשיו לעיר הבה"דים לטאטא כבישים בשמש. אלו אנשים בני חמישים ושישים. ומה עוד שזה בשביל 4,500 שקל בחודש, שכר מינימום"

דוד קם ב-5.30 בבוקר וחוזר הביתה בשבע, אבל נאלץ להסכים למשכורת עבור תשע שעות עבודה בלבד. הסיבה היא שהוא עובד במלונות ים המלח, כשעה נסיעה מדימונה. המלון לא מממן הסעות, ולא משלם שכר על שעות הנסיעה. דוד עבד שנים כחשמלאי בנגב קרמיקה, ויש לו מקצוע שאותו הוא יכול להציע במקומות עבודה אחרים. עם זאת, לעובדים רבים במפעלים שנסגרים בנגב יש מקצוע רלוונטי רק לאותו המפעל. לעיתים קרובות מפעילי מכונות מתמקצעים בהפעלת מכונה ספציפית, וכשנסגר המפעל הם נשארים למעשה בלי מקצוע. עובדה זו פוגעת באופן הקשה ביותר במבוגרים, שלא יכולים לרכוש מקצוע חדש בזמן שנותר להם בשוק העבודה.

"אנשים שעבדו שנים בנגב בהשגחה על מכונות או בניהול, שולחים אותם עכשיו לעיר הבה"דים לטאטא כבישים בשמש. אלו אנשים בני חמישים ושישים. ומה עוד שזה בשביל 4,500 שקל בחודש, שכר מינימום" אומר דוד. "זה אנשים בני חמישים-שישים, הם לא מסוגלים. עכשיו יש אנשים שכדי לא לפגוע בפנסיה מפרישים מתוך הסכום הזה עוד 800-700 שקל לפנסיה, אז מה נשאר לו לחודש?".

ירוחם (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90).

התמונה הרחבה

למרות שרבים כבר הכריזו על מותה, התעשייה המסורתית עדיין מעסיקה מאות אלפי עובדים, רבים מהם בפריפריה. עם זאת, המשבר ההולך והמעמיק בענף זה – התחרות הגוברות מול חו"ל, התחזקות השקל הפוגעת ביצואנים, והיעדר מדיניות אסטרטגית לשמירה על תעשייה ישראלית, מאיים על עוד ועוד מפעלים באיזור הנגב. בעבור המועסקים בה, המעבר בין מקומות עבודה קשה במיוחד -גם בגלל היצע העבודות הנמוך, אך גם בגלל שהכשרתם העובדים היא פעמים רבות ספציפית לכל מפעל, מה שמקשה עליהם את המעבר למקום עבודה חדש.

ארמונד לנקרי, יו"ר מרחב נגב מזרחי בהסתדרות: "באופן כללי, בכל האזור הזה יש מפעלים שבסכנת סגירה בכל שני וחמישי. העולם יותר נגיש ליבוא סחורות, ועלות המוצר פה היא הרבה יותר יקרה. זה מה שגרם לנגב קרמיקה לסגור. עלות הייצור בקרמיקה זה 40 שקלים, ולרכוש מטורקיה זה 26 שקלים"

לדברי ארמונד לנקרי, יו"ר מרחב נגב מזרחי בהסתדרות, המחסור במקומות עבודה מספיקים בשילוב עם סכנת הסגירה התמידית של המפעלים בנגב מאפשרת למעסיקים לדרוש שכר נמוך ללא תנאים סוציאליים. "באופן כללי, בכל האזור הזה יש מפעלים שבסכנת סגירה בכל שני וחמישי. העולם יותר נגיש ליבוא סחורות, ועלות המוצר פה היא הרבה יותר יקרה. זה מה שגרם לנגב קרמיקה לסגור. עלות הייצור בקרמיקה זה 40 שקלים ולרכוש מטורקיה זה 26 שקלים" הוא אומר. "מי שנקלט מגיע למפעל שמציע לצערי שכר מינימום, והמפעלים האלו שוקלים כל שנה אם לסגור, להוריד פעילות או להעביר לחו"ל, וזה עוד בשכר מינימום. זה לא שכר ממוצע".

למדינת ישראל, המעודדת בעשורים האחרונים את הגברת החשיפה לייבוא, אין אסטרטגיה כוללת כלפי התעשייה בנגב, כמו גם מערך תמיכה ייחודי למפוטרי המפעלים. ייתכן שחלק מפקידי הממשלה משוכנעים שמדינת ישראל כולה תהפוך לפארק הייטק משגשג כבר בשנים הקרובות. למפוטרי נגב קרמיקה זה כבר לא יעזור.

כתיבת תגובה

שם *
אימייל *
אתר