“תפקיד השליחות מחייב יצירתיות ויכולת להוביל יוזמות גם במצבים של חוסר במשאבים”

אימאן חוסייסי-עמאשה | 41 | דוברת שגרירות ישראל ונספחת לענייני תרבות ואקדמיה בקנברה | בקיץ 2018 סיימה שליחות של שלוש שנים כסגנית שגריר בסופיה ולאחר הפסקה של כמה שבועות בישראל יצאה עם משפחתה לאוסטרליה | נשואה לסאפי, נספח הגנה של ישראל באוסטרליה | אמא ליסמין, מאיה ודין

"זה לא היה חלום הילדות שלי להיות דיפלומטית בשירות החוץ הישראלי. כשהצטרפתי למשרד, בשלהי 2011, הבנתי שכל מה שעשיתי ועברתי בחיים היה למעשה בכדי שאגיע למקום הטוב שאני נמצאת בו היום. על אף מכלול האתגרים והקריירה התובענית במשרד החוץ, אני שמחה להיות איפה שאני היום.

"בימים אלה אנחנו נלחמים על המשרד ומנסים לשמור על שגרה סבירה ויצרנית. זה נכון שתפקיד הדיפלומט הוא לייצג את המדינה אבל האנשים הם אלו שמביאים את עצמם לדיאלוג השוטף עם בני שיח במדינות השירות השונות. השיח הוא לא רק מקצועי, הוא גם אישי. אנחנו יושבים אחד על אחד ונדרשים לראות בצורה מאוזנת ואותנטית את בני שיחנו. אנחנו לא מדקלמים מסרים אלא מנסים להביא אותם לראות את הדברים מהמקום שממנו אנו מגיעים. התפקיד מחייב יצירתיות ויכולת להוביל פרויקטים ויוזמות גם עם מצבים של היעדר או חוסר במשאבים חומריים ותקציבים. להוציא מהשטח את מה שאנחנו לא מקבלים מהארץ.

"באופן אישי אני מרגישה שכדוברת וכמי שעוסקת בכל יום בקשר עם כלי תקשורת וערוצים מרכזיים, עלי ללמוד בכל יום מחדש איך מייצגים את ישראל בצורה שתנפץ את הסטיגמות. תוך כדי שמפרקים תקרות זכוכית צריך להתמודד עם תקרות הזכוכית של החברה ממנה אני מגיעה ועוד תקרות שמרחפות מעל הראש שלי כאישה דיפלומטית. כל זה נכנס לשיח עם השותפים המקומיים וצריך לייצג את המדינה בצורה הכי אמינה שמשקפת בצורה אותנטית ואמיתית את החברה הישראלית המגוונת והמאוד מאוד יפה.

"זו קריירה משפחתית ולא תמיד מבחירה. כל בני הבית הופכים להיות דיפלומטים בעצמם. כולנו לומדים לפתח כלים, מיומנויות אישיות, חוסן אישי גבוה. באוסטרליה אנחנו מאוד רחוקים והאתגרים כפולים ומכופלים. מבולגריה עוד יכולנו לעשות גיחות והיו הרבה מבקרים. עכשיו אנחנו רחוקים מהמעטפת התומכת. סאפי ואני נדרשים להיות הכל מהכל עבור הילדים.

"אני נורא גאה במקום ממנו אני מגיעה. מהישוב ומהמדינה. גם פה אתה לומד דברים חדשים וכאלה שאקח איתי ארצה. בהתחלה נורא לא פשוט ולוקח זמן לתפוס את הניואנסים אבל זו מיומנות חשובה לדיפלומט שבא ותוך זמן קצר בונה בית ועוד פעם פותח בית. יש כאלה שמבינים שזה לא מתאים להם. יצא שבפרק זמן של שלושה חודשים פתחתי וסגרתי שלושה בתים. עם הבית בסופיה הייתי צריכה לסגור פרק של שלוש שנים מקצועיות, ועם הילדים. בתקופה הזו הייתי צריכה גם להיפרד מהבית בארץ שפתחנו בעוספיה. לאחר מכן התארגנו פה בבית שלישי.

"אנחנו עושים מאמץ מאוד גדול לשמור על קשר עם הבית מרחוק. לפני חודשיים חזרנו מחופשה בארץ והיה לנו חשוב לאפשר את הקשר לילדים עם המשפחה והחברים. יחד עם הערך בחשיפה לתרבויות ומדינות אחרות והעושר שהילדים יכולים לקחת איתם לטווח הרחוק, יש קושי והוא אמיתי. הגעגוע מאוד גדול. גם כשמצליחים לבנות מעגלי חברות זה אף פעם לא בבית. מצד שני זה הפך את המשפחה הגרעינית למאוד מגובשת. יש לזה ערך שאנחנו כמשפחה גרעינית אבא, אמא וילדים מצליחים לקיים קשר מאוד חזק שיש בו גם לפצות על המרחק וההיעדר.

"קנברה, בירת אוסטרליה נחשבת למקום מרוחק ואינה מרכזית כמו סידני ומלבורן ובהתחלה נראתה לנו מנוכרת. גם הקהילות היהודית והישראלית קטנות כאן. הילדים לומדים בבתי ספר אוסטרלים ומסתדרים עם מה שיש. לקח זמן למצוא את האנשים וללמוד את תרבות המקום. אחרי שנה כאן וקשיים שהילדים צריכים להתמודד איתם ועם העובדה שרחוקים, התחלנו לעלות על הגל. למדנו להכיר ולהעריך את הדברים וראינו גם שזאת עיר מאוד משפחתית ולא סואנת כמו האחרות. יחד עם זאת עבור יסמין ומאיה, כמתבגרות בנות 14, האתגרים שלהן הכי קשים ואנחנו מנסים לתמוך בהן. אנחנו מאמינים במה שאנחנו עושים ומרגישים שההקרבה משתלמת. יש תחושת שליחות אמיתית שמפצה על הכל.

"האתגר הכי גדול עם הילדים הוא איך אני שומרת להם את הזיקה לבית ושהבית שלהם לעולם יהיה ישראל, עוספייה-דלית אל כרמל וירושלים. מצד אחד אני רוצה שיהיו פה באוסטרליה בבית שכאן ומצד שני אני מתעסקת באיך לשמר להם את הזהות העדתית-אתנית כדרוזים והלאומית כישראלים. אני כל הזמן צריכה לוודא שהם זוכרים ויודעים שיום אחד נחזור הביתה והיום הזה לא רחוק. זה לא פשוט. כשילד בא ואומר ‘את לא שאלת אם אנחנו רוצים את זה לפני שהחלטת לקום וללכת’ זה נורא קשה. זה לא משנה ששמת אותם בבית הספר הכי מדהים ובשכונה אסתטית ונעימה. הם רוצים את הסבא והסבתא ואת חברת הילדות. זה שיח מתמיד ואתה כל יום צריך לוודא שהם בסדר. זה קצת כמו תקליט שבור שאני חוזרת על עצמי אבל זה מה שזה. אני חושבת שזה גם הערך המוסף של להיות ילד שליח. להתמודד עם סיטואציות שילדים אחרים יתמודדו איתן רק בגיל מאוחר יותר. אולי יום אחד הם יודו לי. אני רוצה לקוות כך.

"בישראל, בכפר וגם בשלוש השנים בהן חייתי בירושלים יש הוויה ישראלית של שיח וחום וספונטניות. בקנברה לא. כאן הכל נורא מתוכנן מראש. גם ל’פליי דייט’, כשרוצים להיפגש אחרי בית הספר, צריך לתאם מראש ועל פי הפרוטוקול של האוכלוסיה והתרבות האנגלו-סקסית. 

"אני מבין הראשונות מבנות העדה שהצליחו למצוא את הדרך ולסלול אותה במשרד החוץ. אני גאה במשרד וגאה לייצג את הכפר. לצערי אנחנו רק שתיים ומאז שנת 2011 אני האחרונה. יש מגמת עלייה מסוימת, והייתי רוצה לחשוב שהיא משמעותית, שנשים מאוכלוסיות מיעוטים מצליחות להשתלב בתפקידים מועילים במשרדי הממשלה, אבל האחוז עדיין לא גבוה מספיק והוא לא משקף את יכולות הנשים בפועל. לא את מספרן באוכלוסייה ובוודאי לא את הפוטנציאל הערכי שטמון בהן. הייתי רוצה לראות עוד נשים. לא רק מהעדה הדרוזית אלא גם מקבוצות אחרות."

Leave a Reply

Name *
Email *
Website