איך גילה כחלון המלצות מ-2011 רגע לפני הבחירות, ולמה הפעם הוא שקוף מדי?

"שר האוצר משה כחלון השיק את התכנית הלאומית לגיל הרך", כך בישרו כמה מהכותרות אתמול. זה בדיוק הנוסח שקיוו לו יועציו הקרובים: "שר האוצר משיק", ולא חלילה "כולנו משיקה" – ו"תכנית לאומית" ולא מה שזה באמת: קמפיין בחירות.

לכחלון, שמדשדש מאוד בסקרים, יש את הלוקסוס שאין לאף פוליטיקאי אחר פחות מחודשיים לפתיחת הקלפיות: להציג הבטחת בחירות מגובה במקור תקציבי לכאורה ובארומה ממלכתית, שרק שר אוצר יכל להציג. לאורך כל הקדנציה הוא הקפיד לנהל קמפיין ולצבוע את התכניות של משרדו בצבעי התכלת של המפלגה תוך שימוש בסלוגנים שנלקחו מקמפיין הבחירות הקודם, מתהלך על חבל דק מאוד שבין מותר לאסור. אבל הפעם, כך נדמה, זה היה בוטה מדי, שקוף מדי. "נטו" תעמולה.

שלט קמפיין הבחירות של כחלון, פברואר 2015 (צילום: דניאל שטרית פלאש90)

גם כשבוחנים את המספרים וההבטחות שנזרקו לאוויר באותה מסיבת עיתונאים שכינס בת"א, מגלים עד כמה "התכנית הלאומית" היא לא ממש תכנית. כדי לעמוד ביעד של 1,200 שקל בלבד לילד במעון צריך עוד כמה מיליארדי שקלים מעבר לסכומים בהם נקב כחלון. לא רק שהנתונים לא הסתדרו עם מספר הילדים ועם קצב הגידול בכל שנתון, אלא שספק אם נלקח בחשבון המחסור החמור שקיים כבר היום בסייעות – מחסור שצפוי לגבור משמעותית אם יגדילו דרמטית את מספר המעונות. המחסור הזה מביא בצדק לדרישות שכר נוספות, וגם הדרישות האלה עולות כסף.

אחת מגולות הכותרת של "התכנית הלאומית" היא העברת האחריות על המסגרות לגיל הרך (0-3) ממשרד העבודה לידי משרד החינוך. "אני רוצה שהנכדה שלי תהיה במעון בפיקוח משרד החינוך ולא תחת משרד העבודה", הצהיר כחלון. זה נחמד מאוד וגם נכון מאוד, אבל זו בדיוק הייתה ההמלצה של ועדת טרכטנברג כבר בשנת 2011, זו הייתה ההמלצה של ועדת אלאלוף בשנת 2014 ולשם כך בדיוק הוקמה ועדת גרונר בשנת 2015. שני דברים הביאו את הוועדה האחרונה להגיש מסקנות עמומות שלא קובעות במפורש שיש להעביר את האחריות למשרד החינוך: שר העבודה חיים כץ דרש וקיבל לידיו את האחריות למעונות היום מידי משרד הכלכלה תוך כדי עבודת הוועדה ולכן לא מיהר לוותר על האחריות רגע אחרי שקיבל אותה; ומשרד החינוך בראשות השר נפתלי בנט דרש תוספת תקציבית גבוהה כתנאי לכך שהמשרד יקבל אליו את המושכות. מי התנגד לדרישה התקציבית? משרד האוצר, כמובן, בראשות אותו משה כחלון שהיום מספר לכם סיפורים מרגשים על הנכדה שלו.

צרור בנגמ"ש

איתן כבל הוא באמת ובתמים פרלמנטר מוכשר. הדרך בה ניהל את קרב הבלימה מול חברות הטבק בדיונים המתישים בוועדת הכלכלה היא רק דוגמה אחת ליכולות שלו, שמאופיינות בכושר רטורי מרשים, כריזמטיות, רתימה של חברי כנסת מכל קצוות הקשת הפוליטית ועוד. ובכל זאת, ההתרפקות על דמותו בשבוע החולף והטענה כאילו מיקומו הנמוך ברשימה של מפלגת העבודה נובעת מניסיון "חיסול" שהוביל היו"ר אבי גבאי, מוגזמות בלשון המעטה. התרחיש הסביר והפשוט יותר הוא שחברי מפלגת העבודה מאסו בחברי כנסת שיורים צרורות בתוך הנגמ"ש ואחר כך רצים לאולפני הטלוויזיה כמו איזה כוכבים גדולים. הם אמנם מאוכזבים מאבי גבאי, אבל האכזבה מההרס העצמי של המפלגה הזו הייתה גדולה עוד יותר.

ח"כ איתן כבל בוועדת הכלכלה. ארכיון (צילום: מרים אלסטר, פלאש90)

גבאי עשה לא מעט טעויות, אבל הוא הגיע לאן שהגיע לאחר שהעמיד את עצמו לבחירה וקיבל את אמונם של חברי המפלגה. הצלילה העמוקה בסקרים הגיעה בעיקר מדיבורים בלתי פוסקים של בכירי המפלגה, שבמקום להתייצב מאחורי היו"ר עסקו יומם וליל בניסיונות להצניח מנהיג אחר, רצוי גנרל שתקן נוסח גנץ או אשכנזי. כבל שילם את המחיר משום שעשה את זה באופן השקוף והבוטה ביותר, אבל החברים שלו אשמים לא פחות. הלחץ שמופעל כיום על גבאי במטרה שיעניק לכבל את המקום העשירי המשוריין הוא לחץ לא לגיטימי ולא הוגן, בעיקר כלפי חברי המפלגה שביטאו את רצונם. כבל לא צריך שריון – הוא צריך לעבוד עכשיו קשה כדי להוכיח שהמפלגה שלו חשובה יותר מהאגו. אם זה יקרה, לא מופרך שגם המקום שלו יהיה בסוף ריאלי.

Leave a Reply

Name *
Email *
Website