אפילו הבחירות לא הצילו את המחאה

צריך לומר את האמת. את מערכת הבחירות הזו לא מרגישים ברחובות. אין עצרות בחירות, גם לא צריך בעידן המדיות החברתיות. אין מלחמת כרזות במרפסות ובחלונות, בקושי בקושי בצמתים או בגשרים של איילון. וגם הם – השלטים הדלוחים של ״ליכוד חזק״, או ״חוזרים הביתה לעבודה״. אלו לא בדיוק השלטים שיציתו את הדמיון ואת יצר הויכוח.

הפוליטיקאית היחידה שראיתי בעיני בכל מערכת הבחירות הזו הייתה מירב מיכאלי שבאה עם מספר פעילים לקניון רננים ברעננה ופגשתי בה כשעברה ליד קפה רולדין, בו ישבתי במקרה עם בני לקפה סויה ושתי עוגות. כמו גדות הירדן היו העוגות האלו – זו שלו וזו גם כן.

מבלי לשפוט או לחוות דעה, מירב ומספר הפעילים, מבוגרים יש לומר, לא עוררו עניין. כל הפמליה חלפה בסך על פני המבלים באדישות מוחלטת, ורק אחד מהם, שנראה לי כווטרן של מלחמת העצמאות, נעצר לידי לשבריר שניה וסימן באצבע מורה תוך שהוא אומר, בשקט: ״הכי חשוב לא ביבי״. כמעט בלחש הוא דיבר, לא מרימים את הקול במערכת הבחירות הזו, אלא אם כן זה ברשת.

אבל אני מחפש, בכל זאת, מוקדי עניין ופוטנציאל תסיסה. חשבתי שמצאתי אחד כזה במחאה המתוזמנת של תושבי עוטף עזה, שחמישה ימים לפני הבחירות קיוו למקסימום חשיפה ובאו לבנות עיר אוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב. אז נסעתי אליהם, ישבתי קצת, דיברתי, הקשבתי וצילמתי. ההתרשמות הראשונה, וככל הנראה הרלבנטית ביותר, היא שלא מדובר, בסופו של דבר, בעיר אוהלים, אלא יותר מושבונצ’יק – 6-7 אוהלים וכ-15 אנשים בסך הכל, מנסים לעצור עוברים ושבים בודדים להתייחס ולהביע עמדה, ובדרך כלל מקבלים סימפטיה ותמיכה הצהרתית, לפני שהעוברים והשבים ממשיכים בדרכם. אין דרמה גדולה, אין התגודדות וסקרנות טבעית מסביב, אין התרגשות ואין תחושה שהמחאה החברתית חוזרת. דומה שטריק האוהלים ברוטשילד סיים את פרק החדשנות פורצת הדרך ב-2011, ואם רוצים להגיע, איכשהו, אל הלב והשיח הציבורי – צריך משהו אחר, כיוון אחר. ובכל מקרה, לא 15 איש, תושבי הדרום, יציתו את הלבבות במרכז השבע ביותר במדינה.

מחאת תושבי עוטף עזה, ברוטשילד, תל אביב.
צילום: דן לזר.

אחרי הרושם הראשוני וככל שעבר הזמן התחלתי לחוש מהו הרושם השני, והמשמעותי יותר, מן האירוע כולו, מה מרחף מעל המעמד, הלא רגיל יש לומר, ואולי לנתח ולהסביר לעצמי מדוע אין כאן דרמה גדולה ומדוע האירוע כולו חולף בשקט, כמעט בדממה ציבורית ותקשורתית, ואין לו אימפקט כמעט מכל סוג שהוא. הפתרון נעוץ… בחוסר הידיעה. כלומר, אף אחד לא באמת יודע מה הפתרון לבעיה עליה מתלוננים התושבים, ולראייה גם המחאה כולה מרודדת, מינורית יחסית והקול העולה מן המאהל, הזעום כאמור, היא לא לפתור את בעיית החיים הבלתי אפשריים בעוטף עזה, אלא לשוויון בביטחון, שדין שדרות יהיה כדין תל אביב. ועם זה, תכל’ס, מסכימים כולם.

הסיבה למחאה שאינה דורשת פתרון כולל לבעיה היא בדיוק זו – אף אחד לא יודע מה הפתרון, ומשכך, רב הבלבול על הברור. וכשזה המצב, לא רבים מוצאים את ההתלהבות לקחת חלק במחאה כזו, צודקת ככל שתהיה.

מחאת תושבי עוטף עזה, ברוטשילד, תל אביב.
צילום: דן לזר.

אחד מעוברי האורח הציע לשטח את עזה, ונתקל בזלזול בין שאר העוברים והשבים וכן במאהל עצמו. אחר אמר שלא יהיה כל פתרון עד שלא ישבו עם החמאס ויסגרו הכל בהסכם ולחיצת יד, גם ההצעה הזו נענתה פחות או יותר בבוז. כלומר – פתרונות הימין והשמאל הקלאסיים לא נתפסים כבעלי קיימות, ומשכך, בעצם, יש תחושת הסכמה על כך שאין הסכמה על כלום, וגם פתרון אין, בבחינת "אין הוקוס פוקוס" כפי שהיטיבה לנסח זאת אחת הרוכלות בשוק הכרמל כמה ימים לפני הביקור שלי ברוטשילד.

מחאת תושבי עוטף עזה, ברוטשילד, תל אביב.
צילום: דן לזר.

"הם לא מפגינים במקום הנכון", אמר לי עובד עירייה שעבר שם. עמדנו יחד כמה מטרים מחוץ למאהל והסתכלנו עליו, הקפנו במבטנו את מכלול האנשים הבודדים שעמדו שם, כולל חוסר העניין הציבורי מסביב. "הם היו צריכים לבוא לדרום העיר, היו מקבלים שם חום ואהבה, שזה מה שהם צריכים. אתמול הייתי כאן באחת עשרה בלילה, יצאו אולי 3,000 אולי 4,000 אנשים מהבימה, מהצגה, עם חליפות, ועניבות, ויכולת להריח את הבושם יוצא יחד איתם, ואף אחד לא עצר כאן לרגע להסתכל, לשאול, להגיד משהו. ככה זה כאן, שבעים, אף אחד לא יסתכל עליהם כאן".

"מה הם מחפשים פה???" אמר אחד, "שילכו לעיירות הפיתוח, ויסבירו שם לשחורים הפרימיטיביים שלא יודעים לקרוא שיפסיקו להמליך את המלך הלבן, אם הם רוצים פתרון לבעיות שלהם".

"ולמה אני לא רואה כאן פוליטיקאים?", שאל אחר. "איפה הממשלה? איפה האנשים החשובים? איפה בנט?".
"היה פה אתמול גנץ", ניסיתי לומר. "מי זה גנץ?", הוא הפנה אלי מבט בזלזול, "מי שישמע, גם כן עילוי"…

תושב בת ים שבא לתמוך במחאה.
צילום: דן לזר.

ברגע מסוים, הבנתי ששום דבר מעניין נוסף כבר לא יקרה. חתמתי על העצומה כי אני מסכים עם הקריאה לשוויון בביטחון וחשבתי ללכת. הסתכלתי על דפי העצומה המלאים, ראיתי שלושה או ארבעה כאלו, דפי A4 סטנדרטיים. אני לא בטוח שהיו להם נוספים במקום אחר. בכל דף כזה נכנסות כמה עשרות חתימות להערכתי, אז אם נהיה נדיבים נניח שמאות בודדות של אנשים חתמו על העצומה הפשוטה כל כך, האינטואיטיבית כל כך, הקונצנזוסיאלית כל כך. והחבר’ה מן האוהלים שמחו בחתימות האלו, ובעיניים טובות סיפרו שהם שמחים על המפגש עם התל אביביים ולא מובנת מאליה בעיניהם האהבה שהם מקבלים. אני, חשבתי שזה קצת עצוב, בעיקר בשבילם. הם ראויים ליותר, להרבה יותר.

"עזוב אותך", אמרה לי אחת מהן בחיוך, שאפשר היה להבין ממנו ששנינו מבינים ששום דבר לא יקרה ולא ישתנה. "שמש תל אביבית אתה יכול לסדר לי? או שיהיה פה צל כל היום?".

מחאת תושבי עוטף עזה, ברוטשילד, תל אביב.
צילום: דן לזר.

רגע לפני שהלכתי לדרכי עוד הספקתי לראות אמא אחת, מאחד האוהלים, מתדרכת את ילדה הקטן, אולי בן 7 או 8. "אתה לא הולך עם אף אחד, לא לוקח שום דבר שמציעים לך, לא הולך לרגע לקחת משהו שנותנים לך, שום דבר!!!". חשבתי לעצמי שאולי שם, בעוטף, בקיבוץ או במושב, האמא הרבה יותר בטוחה לתת לו לרוץ חופשי במדשאות ובמרחבים הפתוחים, כל עוד אין אזעקות צבע אדום. עכשיו, כשהם בעיר הגדולה והמסוכנת, צריך לשמור על הילד הרבה יותר, לתדרך אותו, לוודא שלא ילך לאיבוד, שאף אחד לא יעשה לו משהו, יחטוף אותו חס וחלילה. החלפנו סכנה בסכנה, חשבתי לעצמי, וקצת התביישתי במחשבה הזו, אבל היא חלפה בראשי.

מחאת תושבי עוטף עזה, ברוטשילד, תל אביב.
צילום: דן לזר.

בנקודת הזמן הזו חשבתי לסיים את החוויה, ועליה לדווח בפוסט המצולם שלי, אבל החלטתי לחזור אל המאהל הקטן, אולי אל ניצני המחאה, פעם נוספת בשבת בבוקר.
מצאתי את המקום אחר לחלוטין. המאהל כבר פורק, לא היה אף אחד, ורשמית תם הטקס. הפופים וכיסאות הנוח שפיזרה שם עיריית תל אביב חזרו לתפקידם המקורי – לאפשר את הסתלבט למבקרי השדרה, בדרך כלל תושבי הסביבה או תיירים מזדמנים. ואכן, החיים שבו למסלולם, הרבה יותר אנשים היו הפעם סביב כיסאות הנוח ועל מרבד הדשא הצמוד לצומת הכיכר, האווירה הייתה שמחה יותר, לא הייתה מחאה להתייחס אליה, לא היה משהו כבד ומעיק באוויר. רוטשילד חזרה לחיק בעליה האמיתיים – הבליינים השבעים.

מחאת תושבי עוטף עזה, ברוטשילד, תל אביב.
צילום: דן לזר.

מחאת תושבי עוטף עזה, ברוטשילד, תל אביב.
צילום: דן לזר.

מחאת תושבי עוטף עזה, ברוטשילד, תל אביב.
צילום: דן לזר.

 

 

 

Leave a Reply

Name *
Email *
Website