הגם א.ב. יהושע בנביאים?

מבין השלישייה הממותגת בספרות הישראלית: גרוסמן, עוז ויהושע, אני מוצא את א.ב. יהושע כסופר המהנה ביותר. בשפה ייחודית שפיתח לעצמו כבר בספריו הראשונים, הוא מצליח לגרום ‘כיף’ לקוראים בתיאורים כובשים של דמויות תועות בחלל ההזוי ובאירועים אבסורדיים שמזמנים לנו החיים – שהרי כבר תנועת האבסורד בספרות הראתה לנו שהאבסורד הוא הדבר המציאותי ביותר בעולמנו. ספרו האחרון, "המנהרה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) רווי בסיטואציות קומיות מלאכת מחשבת עד שלעיתים נידמה לך כאילו שהקורא/ת מזהה את חותמו של וודי אלן הקומי-טראגי בסרטיו על חולשתן האנושית של הדמויות שלקו בין אם בנוירוזה, מום מולד, או מום נרכש לא עלינו. רק שא.ב. יהושע לא עושה זאת ב’יהודית’ כפי שעשה זאת וודי אלן  אלא ב’ישראלית’ חדשה.

אני ממש יכול לראות את דמותו של א.ב. יהושע עצמו מתוך ספרו – אדם הנתקל באירועים-לא-עליכם, כמו שראיתי את בבואתו של וודי אלן בתוך יצירותיו הספרותיות. וזוהי מעלה לא קטנה. אפילו ספרים של יהושע שלא זכו לחסדי הביקורת כמו "ניצבת" מעוררים בקורא הזדהות עם גיבוריו המסוכסכים עם עצמם, שאתה מזהה בתוכן את ה"נפש הישראלית" בפרפרזה ל"נפש הרוסית" המתגלה ביצירות הרוסיות.

חולשתם של חלק מספריו של יהושע הוא בהמשך טווית העלילה לקראת סיומם. נראה לי לעיתים שנכפה על יהושע להוביל איכשהו את הקורא אל סיומו של הספר בצורה הרבה פחות מרתקת משלביו המוקדמים, כמו בדוגמא של ספרו הנחמד "ניצבת". אך ב"מנהרה" יש לטעמי כשל מסוג אחר, למרות ההנאה בקריאה והעמדת הדמויות האמינה, ואעמוד על כך בהמשך.

פחד הדמנציה

‘המנהרה’ מתאר את צבי לוריא, מהנדס דרכים פנסיונר בן שבעים וארבע, שמתחילה אצלו תופעת הדמנציה, תופעה שמפחידה את הלוקה בה, וכלל אינה מצחיקה למרות ההומור המצוין בספר. אנשים צעירים נתקפים בהיפוכונדריות של דמנציה בגילאים צעירים הרבה יותר, שמות נשכחים מהם, אירועים נמחקו ממוחם או הסתתרו בתתי ההכרה, וזה מאיים – פחד מוות. אלא שגיבורנו צבי לוריא נתקף במחלת הדמנציה המוכחת בצילומי הדמיה (כהרגלו א.ב. יהושע עשה מחקר מקיף של המחלה) ולא בסתם היפוכונדריה.

לדמנציה בה לוקה לוריא נלווה פחד המועצם ככל שהמחלה מתפתחת. לוריא מתחיל לשכוח בעיקר שמות ומספרים, עד חשש לשכחת שמו שלו עצמו. כאן מתחילה קומדיית מצבים טרגית, בה נאלץ צבי להסתיר את מחלתו, להתמודד בדרכים שונות כדי להתגבר על השכחה. באחד המצבים הקשים שהוא נקלע אליהם, הוא אינו מסוגל לומר לנהג מונית את שם הרחוב שלו. מצב מביך אחר שהוא נאלץ להיחלץ ממנו הוא מפגש במסיבת עובדים לעמיתו לשעבר. לוריא שכח את שמה של אשת העמית, ונאלץ להשתמש בתחבולה להזכירה בנאומו, רק כדי לא לומר את שמה הנשכח ממוחו החולה. אינסוף טריקים מתוחכמים (שכלו לא אבד לו) מופעלים כדי להתחמק מהניג’וס של אותה אישה רודפת כבוד והכרה, ממקומה הדורש כבוד בשם המאבק לשוויוניות הנשית.

הסיטואציות המביכות יוצרות ביקורת מעודנת של יהושע על מאבקים ותככים המתרחשים כיום על רקע מעמדיות במקומות עבודה, מעמד האישה, ויחסים בין בני זוג שאחד מהם לוקה באמצע חייו במחלה. כפי שהגדיר זאת רופא, אחד מידידי "אנשים חולים אינם אהובים על ידי בני זוגם, שרואים בהם אנשים רעים האשמים במחלתם. ואכן, החולים הופכים סובייקטיבית לרעים ואגואיסטים."

בנו הצייקן של לוריא אינו סומך על אביו, ומבקש להיות נוכח בכל אירוע של הידרדרותו הרפואית. אשתו של לוריא, רופאת ילדים, מטפלת בו כמו שהיא מטפלת בילד ולא בבעל מזדקן. זאת למרות חכמת המעשה שלה ואהבתה לבעלה, ששיאן ניסיון די מוצלח לטפל במחלה על ידי הצמדתו בהתנדבות למהנדס דרכים צעיר, שאותו ילווה לוריא הפנסיונר המנוסה במשימת חפירת מנהרה בעיקול לרגלי מצפה רמון. על העיקול הזה מתנוסס שריד נבטי בצורת דבשת גמל כפולה, שאסור להרוס מטעמי שמירת עתיקות. כאן מתחזקת רוחו של לוריא, המתעמת עם הרפתקאות המרחיבות את גבולות דמיונו, וקוראת דרור לשטיונו וליכולת המענגת להשתחרר ממגבלות הזהות שנכפית על האדם ומגבילה את תחומי דמיונו.

תצפית על מכתש רמון (צילום: הדס פרוש/ פלאש 90).

בגבעה הסוררת שצריך לבנות בה מנהרה מסתתרים שוהים בלתי חוקיים, פלסטינים מהגדה, שזהותם, בדומה לזהות לוריא עצמו, נשדדת מהם – אב ובתו המצודדת, שהסתבכו עם הרשות הפלסטינית באשמת בגידה, כיוון שמכרו אדמה ליהודים כדי לממן ניתוח לאם. כך הם מסתבכים גם עם הרשויות הישראליות בהיותם שוהים בלתי חוקיים. לקראת סיום הספר נכנסת הבת הפלסטינית להריון מאדם שזהותו אינה ידועה, רמז לדעותיו של יהושע בשנים האחרונות, לפיה בלית ברירה תיווצר כאן מדינה אחת, ואין סיכוי לשתי מדינות. ייתכן שכך מפליג יהושע בניסיון לראייה למרחוק, לימים בה תיווצר ישות אחת, מעורבבת זהויות. מי יודע?

גדולי הסופרים לא נתנו לפוליטיקה להרוס סיפור טוב

הספר מענג כאמור, עד שיהושע מגיע לצורך שלו להביע עמדה פוליטית, נבואית-אלגורית, שמבחינתי מקלקלת את הסיפור המצוין של תיאור אנטומי של המחלה.

וממה נפשך? כשהאנס פלדה כתב את התופעה האנושית של התמכרות לאלכוהול בספרו הנפלא "השתיין", הוא ניתח באזמל חד את דמותו של הלוקה במחלה והתמקד כמעט אך ורק בתופעה האנושית האכזרית. זאת, על אף שלפלדה היו דעות ברורות באשר למשטר הנאצי שעלו לו בחייו, אך הוא לא התפתה אליהן בספר, כך שהצופה מזדהה לחלוטין עם התופעה ומשחרר את עצמו מניסיונות לפרשנות של אלגוריה פוליטית – כפי שקראתי באחת הפרשנויות הלא מוצלחות. גם לדוסטויבסקי, המתאר בספרו "הקוביסטוס" את נפשו של מכור להימורים בעומק פסיכולוגי מדהים, היו דעות פוליטיות מוצקות. בגלל דעות אלו הוא אף ישב בבית הסוהר והוגלה לסיביר אך שוב, אין הוא מתפתה לשום ניסיון אלגורי שיפגע במהות העניין הנפשי של הגיבור. אמנם ב"חטא ועונשו" מביע הסופר – מעבר לתיאור מופלא של דמות רסקולניקוב הרוצח – את דעותיו ההגליסטיות, אךכל זה מוחבא מתחת לרבדים עמוקים של נפש גיבוריו.

גם פרנץ קפקא הצליח להתנבא לגבי העתיד, השואה, בדיסטופיה הנפלאה "מושבת העונשין", אבל כמו ב"גילגול" הוא הקפיד לשמור על גבולות הז’אנר מבלי לנתק את הקורא מצלילה לתוך הסיפור. באופן נדיר, הצליח סמי מיכאל ב’חסות’ ליצור נבואה בחסות מוחלטת של ז’אנר ריאליסטי, אבל כל מי שניסה לערבב בין ז’אנרים באופן גלוי נכשל, בעיקר המתנבאים.

כשהעתיד בערפל, מחפשים נביאים

בספרות הישראלית בעת האחרונה שולטת בכיפה מין תאווה לנבואיות באשר לעתידנו. זה לא מפתיע במצבנו המעורער מבחינת זהות ועתידנו הנראה עמום, כדוגמת "השלישי" של ישי שריד המתאר את מלכות יהודה בעתיד עם בית המקדש השלישי. את המסע הישראלי לעבר הדיסטופיה החל עמוס קינן בספרו ב"דרך לעין חרוד", בו המדינה נהרסת ולגיבור יש צורך לברוח אל מקורותיו. אלא שקינן היטיב לעשות זאת, כיוון שהז’אנר שלו היה נבואי-דיסטופי-סוריאליסטי מתחילתו ולכל אורכו. ייתכן שבמציאות המעורפלת של עתידנו וזהותנו יש צורך להינבא, כמו שאול שפגש את המתנבאים והצטרף אליהם – אלגוריה תנ"כית נהדרת לפסיכוזה המונית, המתארת עם במצוקה שאנשים מתחברים לדתות ולאמונות בעקבות מציאות קשה. התנ"ך חותם "על כן יהיה למשל – הגם שאול בנביאים?" נהדר.

אך בניגוד לקינן, יהושע מערבב כאן בצורה לא מוצלחת שני ז’אנרים ספרותיים, כאשר הז’אנר האלגורי חלש ומחליש את הסיפור הדמנטי-הנפשי. לכן התאכזבתי כאשר בתכנית ‘לונדון וקירשנבאום’ שוחח א.ב. יהושע עם ירון לונדון רק על החלק האלגורי של הספר והקשרו, בעניין של אובדן זהות בעצם ימינו. נכון, תכניתו של לונדון שומרת בקנאות על אייטמים רק בתחומי ספרות עיון ומדירה פרוזה (למה?!), וייתכן שירון לונדון נצמד לחלק ההגותי של הספר ופחות לתופעת הדמנציה. כמוהו, גם יתר הביקורות והפרשנויות של "המנהרה" שקראתי עד כה מרחיבות על חזון זהות החברה הישראלית ומחמיצות את העיקר: תופעה אנושית המשורטטת על ידי יהושע בכישרון נוגע ללב.

ואני תוהה מה מניע את יהושע להידחק בכוח לנביאים החדשים של הסיפורת הישראלית. למה לקלקל? הרי עיתון "הארץ" מקדיש גיליונות שלמים להגותו הנבואית של יהושע. על כן מועלית כאן תמיהה: "הגם א.ב. יהושע בנביאים?", כדוגמת שאול המלך שלא הסתפק במלכות, וחפץ גם בכתר הנבואה.