“זה קרה גם לי”

כשהגעתי לבית הספר בצפון תל אביב כדי לאסוף את בתי ולקחת אותה אתי למקלט לנשים מוכות, לא נראיתי שונה מאמהות אחרות. מתוקתקת, על עקבים, נראיתי כאילו שאני מגיעה ממשרד עורכי דין או מישיבה בחברת הייטק. אבל לבי הלם בקרבי בחוזקה. אם מישהו היה מתבונן בי במבט יותר מעמיק, היה מבחין ברזון הלא טבעי, ובעיניים של אשה נרדפת. מי שהביט לתוך עיני, כאותן נשים חומלות ברווחה, שהגעתי אליהן בבוקר בתחושת חירום, קרא בהן את הסיפור החבוי היטב של שנות האלימות המפעפעת במרחב האינטימי הביתי – את סיפורי.

אותו בוקר היה בוקר רגיל. עוד יום של אלימות נפתח במטר של צעקות, הילדים מסתתרים מתחת לשמיכה. התמונות צפות לנגד עיני: רגע אחד, בעלי מחטט לי בתיק בחמת זעם, מחפש את המפתח למכונית ובמשנהו עומד ביני ובין הדלת בעמידה מאיימת.

הסיקור המלא


  • אלימות נגד נשים //
    רצח בתל שבע

  • אלימות נגד נשים //
    “תפסיקו לעבוד עלינו, יש כסף”

  • יום המאבק באלימות נגד נשים //
    “עוד ועדה לאוסף”

  • פלילים //
    גופתה של יארה נמצאה

  • רצח הנערות //
    המצוד נמשך

  • נאבקות ביחד //
    “אי אפשר להתעלם מהקול שלנו”

  • יום המאבק באלימות נגד נשים //
    כוחה של התאגדות

הילדים כבר היו מוכנים לצאת אתי לגן ולבית הספר. הוא לקח את הקטן בגסות מבין ידי ויצא אתם מהבית בהבעת ניצחון. באותם ימים, האלימות הלכה והסלימה מדי יום. בלילות לא עצמתי עין מאימה, אבל הייתי משותקת. לא ידעתי מה לעשות.

גם אשה שלבושה היטב וגרה בשכונה טובה עלולה לפגוש גבר כוחני ותאב שליטה ולהילכד במערכת יחסים אלימה. זה קרה לי.

במשך השנים, האלימות היתה חמקמקה. כשלושה חודשים לפני אותו אירוע ליד הדלת, לאחר שהבעתי רצון בפרידה, הוא פתח במערכה אכזרית נגדי. אבל בהתחלה לא קישרתי בין הדברים.

כשחופשת הקיץ החלה, לא התנגדתי להחלטתו להוציא את הילדים מהקייטנות. אם החליט להתחיל לבלות עם ילדיו, זה נפלא וגם חיסכון, חשבתי בתמימות. סוף סוף הוא מוכן להירתם לעזרה. אולי ההודעה שלי על רצוני בפרידה, זעזעה אותו. בהדרגה התברר שהוא מנסה לנשל אותי מעמדתי הטבעית כאמא. היה זה העונש על רצוני לעזוב אותו.

הוא השתלט על הילדים, החל להוציא אותם לכל היום ואף לכמה ימים, מבלי שיודיע היכן הם ומתי יחזרו הבית וניהל את השגרה שלהם באופן בלעדי. באותם שבועות טרופים, מבלי שנתתי את הסכמתי לכך וחרף העובדה שמאז לידתם הייתי המטפלת העיקרית של הילדים, לא זכיתי לשהות אתם כלל.

כל אותן פעולות טבעיות שאם רגילה עושה בלי לחשוב, נמנעו ממני – יציאה לבית הספר, לגינה, לחוג. גם בהכנת הארוחות הוגבלתי. "האוכל שלך לא מספיק מזין", טען, כשהשליך סיר על הרצפה והחל להכין בעצמו. גם לא יכולתי לרחוץ את ילדי באמבטיה, להקריא להם סיפור ולהשכיב אותם לישון או ללכת עמם לרופא. לא תמיד הוא אסר זאת מפורשות, אלא מיהר באגרסיביות לבצע את כל המטלות הללו בעצמו. בהדרגה נמנעתי מלנסות לעצור בעדו, כי כל ניסיון כזה יצר סיטואציה מתוחה לעיני הילדים.

במהלך אותו קיץ, גיליתי לחרדתי שהקשר הטבעי שלי עם ילדי השתבש. ככל שאביהם נצמד אליהם וניתק אותם ממני – תוך שהוא מתבטא נגדי במילים מפורשות ובתשדורות לא מילוליות – הם החלו להביע דחייה כלפי באופן קולני ובעקביות. הם נשמעו לאביהם, החלילן מהמלין הפרטי שלהם.

המרחב בין הסלון לחדר השינה הפך לשדה קרב. נעשיתי לאויב שיש לפעול כנגדו, להסתתר מפניו ואף ללעוג לו, שלושתם יחד.

לקראת החגים, החלו פה ושם גילויי אלימות פיזית ואיומים מפורשים על חיי. באותו היום הוגדשה הסאה. וכך במקום ללכת לעבודה, התייצבתי ברווחה. למשמע הייעוץ של העובדת הסוציאלית, נחרדתי. לא האמנתי שעלי לברוח למקלט לנשים מוכות. אבל אט אט התחוור לי שאני פוחדת לאין שיעור מהסיוט בבית ומעל הכל, רציתי להציל את ילדי ולהעניק להם שקט ושלווה.

20 נשים נרצחו השנה. שתיים מהן, אנגווץ וואסה ועליזה שפק, רק בחודש שעבר. הרציחות הללו הפנו זרקור לאלימות של גברים נגד נשים ולאזלת היד של הממשלה בסיכול הטרור הזה.

אבל הבעיה של אלימות של גברים נגד נשים היא הרבה יותר רחבה. יש אלימות שלא כרוכה בפצע ובחבורה. גם על האלימות הזו משלמות נשים וילדיהן בנפשם.

גם אשה שלבושה היטב וגרה בשכונה טובה עלולה לפגוש גבר כוחני ותאב שליטה ולהילכד במערכת יחסים אלימה. זה קרה לי. הגבר שחייתי אתו הוא אינטליגנט ומתוחכם מכדי להכות אותי ולהשאיר סימן. הוא מצא לו דרכים אחרות להתעלל בי. תקצר היריעה לפרט. כך בין השאר, באמצעות התקפות הזעם והפחדה – מנופף אגרוף באוויר, מטיח מכה על הקיר ועוד – הוא הצר את צעדי בשיטתיות. כשהשתולל על שנסעתי לנסיעות ארוכות לצורכי עבודה, התחלתי להסתיר ממנו את מהלכי. כשכעס שאיני בבית כשהוא חוזר מהעבודה, התאמצתי להגיע לפניו. הסתרתי קניות לבית כשירד על כך שאני בזבזנית. בעלי החדיר בי אשמה וספק, העניש אותי בשתיקה מאיימת, באיומים מפורשים שיעזוב. לעתים היה מקסים וקנה לי מתנות נהדרות ואני מיהרתי לשכוח את התקופות הקשות. רציתי להציל את הנישואים בכל מחיר. נעתי לפי החליל שלו תוך מחיקת עצמיותי.

חייתי חיים מלאי מתח, כלהטוטן המנסה בלי הרף לתפוס את הכדורים, ניסיתי לנחש מה יעצבן אותו. בדרך כלל פספסתי, כי השליטה והרודנות התגברו עם הזמן. בהדרגה, האנרגיה שלי ושמחת החיים שלי כבו. לכודה במבוך של אשמה ובושה, לא הסגרתי את סודי בפני משפחתי וחברותי. איך אספר שאני חיה באיום מתמיד, חנוקה וחסרת נשימה? מי יאמין לי? חשבתי. לא חלמתי להתלונן במשטרה. הוא הרי לא בדיוק הרים ידיים.

הערב ירד, כשהגעתי למקום מבטחים, למקלט. הילדים בכו ורצו הביתה. הלב הרגיש כבד בחזה, כאילו אני על סף התקף לב. מקלט אינו מקום פשוט להיות בו, אבל ידעתי שבעד שום הון שבעולם לא אחזור לדירה המעוצבת עם הסוהר שלי.

הלחצים בחזה ימשיכו להופיע באופן מחזורי במשך יותר מעשור של הליכים משפטיים, עם הבור הכלכלי שנפער עקב אי תשלום המזונות על ידי הגרוש שלי. ההתעללות בי עדיין נמשכת באמצעות הילדים. הוא נוטש וחוזר לחייהם לסירוגין, מותיר אותם ככלי שבור ועלי לאסוף את השברים, עד היום.

*

הכותבת נמצאת במרכז לנשים מוכות של ארגון ויצ"ו.

ויצו ישראל מארגנת ערב התרמה למשפחות נפגעות אלימות. ערב המחווה לגשש החיוור "אף אחד לא קם" יתקיים ביום ב’ ה-26 בנובמבר 2018 בשעה 19:00 בבית האופרה בתל אביב. לקניית כרטיסים – 03-6923775

Leave a Reply

Name *
Email *
Website