“לצעירים הערבים יש 3 חלופות דיור: לבנות על אדמת המשפחה, לבנות בניגוד לחוק, או לעבור ליישוב יהודי”

רנין עודה. “כל עניין התכנון בחברה הערבית קשור מאוד לאלימות. אנשים חיים בצפיפות, אין מרחב ציבורי, אין מקום לנשום” (צילום: אלבום פרטי)

"כל עניין התכנון בחברה הערבית קשור מאוד לאלימות. אנשים חיים בצפיפות, אין מרחב ציבורי, אין מקום לנשום", אומרת ל’דבר’ האדריכלית רנין עודה, מנהלת פרויקטים במרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי. נקודת המבט שלה, כתושבת נצרת וכאדריכלית, היא מתבוננת בקשרי הגומלין בין ההיסטוריה, המרחב הבנוי ותהליכים חברתיים שמהווים את חומרי הגלם למשבר הדיור בחברה הערבית.

כהמחשה למצוקה הקיימת היא מצביעה על היעלמותן של הגינות מהבתים הערביים. "בכל בית ערבי ישן היתה גינה ששימשה להתאווררות. היום הגינה הפכה לחניה, שמשמשת גם למשחק ילדים, ולאירוח. אנשים מגביהים את הגדרות ומתנתקים, דואגים למרחב שלהם. אין קשרים חברתיים כמו פעם".

נצרת. "התכנון בחברה הערבית קשור מאוד לאלימות. אנשים חיים בצפיפות, אין מרחב ציבורי, אין מקום לנשום" (צילום: יצחק הררי/פלאש90)

ההיסטוריה של המשפחה שלה מספרת היטב את הסיפור. "השכונה של ההורים שלי בנצרת התחילה משלושה בתים של משפחת סבא-רבא שלי. היום זו מין קסבה. אתה יכול לעבור מגג אל גג. כל מי שיש לו חלקת אדמה קטנה, בנה עליה. הם בנו אחד ליד השני, אחד מעל השני".

האוכלוסייה גדלה, השטח העירוני הצטמצם

"הסיפור של הדיור בחברה הערבית הוא מסובך", אומרת עודה, "אני לא בטוחה שאנחנו יודעים כל מה שצריך לדעת אודותיו. במשך זמן רב לא נגעו בזה. רק לפני כמה שנים החלו לעסוק בדיור."

עודה מתארת מצב שבו אין מדיניות מרכזית, ממשלתית או עירונית, שהוביל בין היתר לצפיפות. "אנשים בנו על דעת עצמם, ללא חשיבה תכנונית, ללא מוסדות ציבור, ללא שטחים פתוחים. מי שהיה צריך לבנות, בנה. לא היו פיקוח, חשיבה או תכנון."

במקביל, המרחב ביישובים הערביים נהיה צפוף יותר ויותר. "במהלך השנים השטח המוניציפלי לא גדל, אבל האוכלוסייה גדלה מן הסתם. מעבר להפקעות הגדולות בשנות השבעים, המשיכו לגרוע אדמות מהישובים הערביים. כל נוף הגליל היא אדמות נצרת, אדמות של סבא לי שם. היום בנצרת אין כמעט אדמות פנויות. אלה הפנויות עולות כאילו אתה בתל אביב, מפני שאין היצע ויש ביקוש. מחירים יכולים להגיע לשני מיליון שקלים לדירה קטנה".

מרכיב נוסף של בעיית הדיור הוא הקושי של הפליטים הפנימיים ממלחמת העצמאות ב-1948, תושבי ארץ ישראל שנאלצו לעבור מהיישוב שלהם ליישוב אחר, ונותרו ללא קרקע בבעלותם. "בנצרת נמצאים כל יושבי סאפוריה (ציפורי), בשכונת ספאפרה. הם נוספו לאוכלוסייה הקיימת. האנשים נתנו להם לגור, אבל הם לא יכלו לחזור. אין להם כאן קרקע, וכל קרקעות היישובים שלהם הולאמו".

"קרוב משפחה שלי נהרג בסכסוך על חנייה, זו הישרדות"

"התוצאה של כל אלו היא חיים בצפיפות", אומרת עודה, "פעם נסעתי עם אחיין שלי והוא אמר לי ‘אני מרגיש שאני חי בכלוב בטון’. בכל בית נבנו עוד קומות לילדים."

חניה ליד בית פרטי בנצרת. "בכל בית ערבי ישן היתה גינה ששימשה להתאווררות. היום הגינה הפכה לחניה, שמשמשת גם למשחק ילדים, ולאירוח" (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

אחד הביטויים המרכזיים לצפיפות, שלדברי עודה מגביר מאוד את האלימות, הוא המחסור בחניה לכלי רכב. "כיוון שאין תחבורה ציבורית, לכל ילד יש מכונית, ולכל אישה עם ילד יש מכונית. אז אנשים ויתרו על הגינה ועשו חניה. הרחובות שלנו צרים. המרקם הוותיק (השכונות שנבנו עד שנת 2000 – י.ש.) נעשה צפוף, ואין חניה ברחוב. כל הגינות של פעם הפכו לחניה, ורוב הריבים בשכונות הם על חניה. קרוב משפחה שלי נהרג בסכסוך על חניה. זו הישרדות".

אפשר לעבור ליישוב יהודי, אבל אין בו שירותים בערבית

עקב הצפיפות הגבוהה, בפני הצעירים הערביים שזקוקים לדירה עומדות שלוש אפשרויות: בניה בחלקה של ההורים במידה שהדבר אפשרי, בנייה ללא היתר, או מעבר ליישוב יהודי.

"אנשים באזור שלנו רוצים לגור קרוב לנצרת. הם רוצים להיות קרובים למשפחה ולמוסדות החינוך, שנותנים שירותים בערבית. בישוב יהודי אין שירותים בערבית, מערכת חינוך ערבית, מקום תפילה. לפיכך נשארו חיפה, במקרה הטוב, או עכו. ישנה גם אפשרות להגר לישוב יהודי, ולצרוך שירותים ביישוב ערבי".

"אין מחשבה על פיתוח האזור כאזור שלם, לא מאפשרים לרשויות לתכנן"

עודה מצביעה גם על היעדר תכנון אזורי, שיכול לתת פתרונות לבעיות בוערות "אין מחשבה על מטרופולין, ועל פיתוח האזור כאזור שלם. נוף הגליל מתפתחת מאוד. לרכבת הקלה מחיפה יש שבע תחנות בנוף הגליל, ואין אף תחנה בתוך נצרת, מלבד תחנה אחת באזור התעשייה. כל תחנה כזו מחוללת פיתוח נוסף, כמו בניית מרכז מסחרי או מגדל מגורים. אזורי תעשיה ותעסוקה הם המינוף של הישוב. בהרבה ישובים אין תוספת לאזור תעסוקה או תעשייה, והם נשארים אזורי מגורים מאוד עניים. בשביל תעסוקה צריך לצאת מהעיר".

לדברי עודה, גם חלוקת הכוחות בתחום התכנון העירוני מציבה את הרשויות המקומיות בנחיתות, ולא מאפשרת להן לקחת חלק בעיצוב המרחב בתחומן. "המדינה לא נותנת לרשויות המקומיות כסף לתכנון. במקום זה, הכסף מועבר למשרד השיכון או לרשות מקרקעי ישראל. הם אלה שבונים את צוותי התכנון, והם מחליטים. צוות התכנון עושה מה שמשרד השיכון או הרשות למקרקעי ישראל דורשים. לרשויות המקומיות אין כוח בתכנון, וזה נותן למשרד השיכון שליטה על היישוב. אבל המשרד לא מכיר את היישוב כמו ראשי המועצות. בגלל שהרבה ראשי רשויות רוצים לקדם דברים, הם מתפשרים ומקבלים את המצב הזה".

"שוק השכירות כמעט לא קיים. אנשים שומרים את הדירות לבני המשפחה"

לצעירים שאין למשפחתם קרקע, יש גם קושי לרכוש או לשכור דירה. שוק המשכנתאות הצר, היעדר שירותים בנקאיים והיעדר אשראי מקשה על רכישת דירה, ושוק השכירות בישובים הערביים קטן מאוד, עקב המבנה המשפחתי. "רוב הקרקעות בישובים הערביים הן קרקעות פרטיות. בעל הקרקע בונה לעצמו ולילדים שלו. הוא לא יכניס משפחה זרה, אלא ישמור את הקרקע לתא המשפחתי. ההורים שלי בנו מעל הבית של סבא. הם קנו שטח לפני 30 שנה, ובנו שם בית. אבא שלי מכר את הדירה מעל סבא שלי לאח שלו, כי לא רצה להכניס זר שיגור מעל הוריו."

"אני מכירה יזם או שניים שבנו בנצרת בניינים להשכרה על הקרקע שלהם", אומרת עודה, "אך אלה מקרים יחידים".

המחסור בתשתיות: "אנחנו תקועים בפקק אחד גדול, אי אפשר להכיל עוד יחידת דיור אחת בנצרת"

לדברי עודה, גם כשמתווספות לעיר יחידות דיור חדשות על שטחי מדינה, מתעורר קושי של מחסור בתשתיות. "בנצרת נבנית עכשיו שכונה על אדמות מדינה ויש אדמות של רשות מקרקעי ישראל מעל כפר החורש, שם מקדמים בניית שכונת מגורים. העירייה מתנגדת, ובצדק, להקמת השכונות. מבחינת התשתיות אי אפשר להכיל עוד יחידת דיור אחת בנצרת. אין תשתית תחבורה, תשתית ביוב, תחבורה ציבורית או מוסדות ציבור. אנחנו תקועים בפקק אחד גדול, המקום לא יכול להכיל יותר."

המצב הזה רק מחזק את הצורך בחשיבה כוללת. "צריך לפתח את התשתיות. זה ענין של ראייה כוללת. הבעיה שבמדינה שלנו מתמקדים רק בהוספת יחידות דיור, ולא מבינים שצריך גם תשתיות וכל הדברים הנלווים. בנצרת אין פארק אחד".

הפתרון: מאגר קרקעות פרטיות שיוחכרו לעיריות

עודה והמרכז לתכנון אלטרנטיבי שבו היא פועלת מציעים פתרון למחסור בדירות ובתשתיות: הקמת מאגר קרקעות פנויות בבעלות פרטית שיוחכרו לעיריות לטווח ארוך. "בישובים רבים יש שתיים או שלוש משפחות ששולטות ברוב האדמות ביישוב, כי הן המשפחות ההיסטוריות, בעוד למשפחות הפליטים הפנימיים אין קרקעות, ואין פתרון. אבל הרבה אנשים לא צריכים להשתמש בקרקע שבבעלותם, היום ובשנים הקרובות.

"אנחנו מציעים שאדמות אלו תיכנסנה למאגר יזמות. העירייה תחכור אותן לטווח ארוך, ותפתח אותן למגורים או לצרכי ציבור. בעל הקרקע יקבל שכירות, או בניין אחרי תום תקופת החכירה."

מתווה נוסף שמציעה עודה הוא עסקאות החלפת קרקע. "כדי לטפל במרקם הוותיק צריך לא רק לדבר על יחידות דיור, אלא גם למצוא פתרונות יצירתיים בהמצאת שטחים חדשים. לדוגמא, עסקאות החלפות קרקע. לדגומה, שימוש בקרקע פרטית במרקם הוותיק לצורך ציבורי, תמורת קרקע בשכונה חדשה. כרגע זה לא קורה, כי בשכונה החדשה הקרקע היא בבעלות מדינה, והמדינה מתקשה לתת חלקת קרקע לאדם פרטי. אבל צריך להמציא פתרונות. לא צריך להוציא 70 משפחות, יתכן וצריך רק 10 משפחות כדי לפתור את המצוקה."

נצרת. "יש הרבה קרקעות פרטיות ללא שימוש. אנחנו מציעים שהעירייה תחכור אותן לטווח ארוך, ותפתח אותן למגורים או לצרכי ציבור" (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

בחשיבה כוללת, לדבריה, אפשר להגיע לפתרונות. "צריך לחשוב ביחד. נצרת היא הררית, כלומר, יש לך חזית חמישית – הגגות. אם אתה משתמש בה נכון, זה מקום מעולה להתפתחות שלמה."

היא מסמנת כאתגר את המרקם הוותיק בכל יישוב. "הוא הוזנח המון שנים. לדוגמא שוק נצרת, שיכול היה להיות פנינה, היום הוא מוזנח, מתפורר וללא תשתיות. מתחם כזה צריך תכנית אחרת. צריך בשביל זה כסף, התערבות ממשלתית ורישום קרקע. כיום במרקם הוותיק יש מקומות לא רשומים, שאנשים ירשו. לפעמים לא יודעים מה גבולות החלקה. יתכן שיש חלקה קטנה עם 50 בעלים. היום מעודדים רישום והסדרה של הבעלויות, זה עדיין בהתחלה".

לדברי עודה, כל פתרון יחייב שיתוף פעולה בין הציבור, הממשלה והעיריות. "המתווך צריך להיות העיריות. הן צריכות להניע את הדברים, למפות, ולאתר היכן צריך לפנות. כך יהיה ניתן ליצור פתרון כוללני".

במקביל, המדינה צריכה להכניס את היד לכיס ולהשקיע בפיתוח היישובים. "הרשויות המקומיות מאוד עניות. אין להן כסף לפיתוח ולדברים כאלה. צריך לפתח תעסוקה ותעשייה, שיניבו ארנונה לעיריות. כך הן לא תהיינה תלויות בממשלה. העיריות כל הזמן בגרעונות. הממשלה חייבת לעשות משהו: או לפתח את הקרקעות הללו ולהעביר לעירייה; או לפתח את היישוב, כדי שהעירייה תרוויח יותר ארנונה; או לתת מאדמות המדינה לדיור ציבורי או לדירות להשכרה".

"כשהרשות המקומית חזקה יותר, ניתן לפתור המון"

עודה מודעת לחולשתן של הרשויות המקומיות הערביות, שחסרות כוח אדם מקצועי, כסף לביצוע העסקות, ולעיתים אף יוקרה ציבורית שתאפשר את מקומן כמתווכות. "צריך להוסיף כוח אדם למחלקות ההנדסה", אומרת עודה. "הן תחת קריסה. במקרה הטוב, יש מהנדס ועוזר או צוער. רוב הזמן הם מתעסקים בשוטף ובפתרון בעיות. הם קורסים. כאשר הרשות המקומית יותר חזקה, ניתן לפתור המון. לדוגמא, בקורונה הרבה ראשי מועצות דרשו לנהל את המערכה בישוב שלהם כי הן הכירו את המציאות בישוב ואת הנתונים. הן הצליחו".

דבר היום
כל בוקר אצלך במייל

הרשמה

על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

תגיות:

Leave a Reply

Name *
Email *
Website