מה עומד מאחורי הבריתות החדשות שלנו בעולם הערבי, ועד כמה זה קשור לנתניהו?

בימים האחרונים דומה כי מדינות ערביות ומוסלמיות מתחרות זו בזו בניסיונות החיזור אחר ישראל. בעקבות הפרסומים על קשרים מודיעיניים מאחורי הקלעים שישראל מקיימת עם ערב הסעודית, הוזמן ראש הממשלה נתניהו לביקור מתוקשר בעומאן. לאחר מכן הגיע נשיא צ’אד לישראל, ובמהלך הביקור גילה נתניהו כי מגעים מתקיימים גם עם סודן ובחריין. לצופה מהצד קשה לעקוב אחר ההתפתחויות המהירות ולהבין את הקשר, אם קיים, בין ההתפתחויות המתרחשות בזירות שונות של המזרח התיכון ואפריקה.

התהליך התחיל עוד בימי שרון

למעשה, המתרחש לנגד עינינו הוא מימושו של תהליך שהחל לפני למעלה מעשור, בתקופתו של אריאל שרון כראש ממשלה. שרון הורה לראש המוסד דאז מאיר דגן לחפש דרכים להדק קשרים עם מדינות ערב הסוניות שאין להן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, וזאת במטרה ליצור חזית משותפת מול איראן השיעית, החותרת לפתח נשק גרעיני. העובדה שארה"ב כבשה את עיראק באפריל 2003, הפילה את משטרו של צדאם חוסיין והעלתה משטר שיעי חדש לשלטון, טרפה את מאזן הכוחות במפרץ לטובת איראן ולרעת מדינות המפרץ. השינוי האזורי בלט במיוחד במהלך מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, כאשר ירדן ומצרים, מדינות ערב הסוניות במפרץ, תקפו את ארגון החזבאללה השיעי שנתמך ע"י איראן – ובכך עמדו באופן לא פורמלי לצדה של ישראל במלחמה.

מערכת הקשרים שהמוסד החל לטוות נמשכה גם בתקופתו של אהוד אולמרט בראשות הממשלה. על פי פרסומים זרים, פגש אולמרט בכיר סעודי בירדן ב-2006. גם מסמכי וויקיליקס מהשנים 2009-2008 מלמדים, כי גורמים במוסד ובמשרד החוץ נפגשו עם בכירים במדינות המפרץ, כגון עומאן ובחריין, ויתכן שיצרו קשרים גם עם מדינות נוספות.

האביב הערבי והאביב הישראלי

מהפכות "האביב הערבי" שפרצו בדצמבר ב-2010 בתוניסיה והביאו להפלת משטרים ולמלחמות אזרחים יצרו תוהו ובוהו באזור, ששירתו היטב את תומכי האסלאם הקיצוני כמו אל-קאעדה ודאע"ש. לאחר התייצבות המשטר במצרים בראשות סיסי ביוני 2013, המשטר החדש לא היסס במלחמתו נגד לוחמי הטרור בסיני. על פי הפרסומים היה סיוע ישראלי במתן אישור להגדלת הכוח הצבאי המצרי בסיני, אם בחילופי מידע מודיעיני ואם בהפעלת מזל"טים. גם משטר המלוכה בירדן ששרד את הטלטלה נעזר כנטען בישראל בדרכים שונות על מנת לסייע לה להתמודד עם איומים נגד הממלכה מבפנים או מבחוץ, בעיקר מגורמי דאע"ש בעיראק ובסוריה.

חתימת הסכם הגרעין בין איראן לחברות הקבועות במועצת הביטחון בצירוף גרמניה ביולי 2015 העניקה חיזוק נוסף לברית הלא-פורמאלית בין ישראל ומדינות ערב הסוניות. כל המדינות המאוימות על ידי איראן מצאו עצמן עתה בסירה אחת עם ישראל, אשר מייצגת את האינטרסים שלהן ברחבי העולם, כולל גם בקונגרס באמריקני.

באופן אירוני ופרדוקסלי, אותו אביב ערבי שגרם לתוהו ובוהו בעולם הערבי, הוא זה שהוביל, בשילוב גורמים נוספים, לאביב ביחסיה של ישראל עם מדינות ערביות ומוסלמיות
הערבים רואים בישראל גשר לארה"ב

עם כניסתו של טראמפ לבית הלבן בינואר 2017, ארה"ב שינתה את מדיניותה באופן משמעותי כלפי ערב הסעודית ומצרים. התפתחות זו העניקה רוח גבית נוספת לאותה ברית בלתי כתובה שהתפתחה בין ישראל ומדינות ערב הסוניות מאז מחצית שנות ה-2000. יתרה מזו, העובדה שנתניהו הפך להיות "יקירה" של וושינגטון העלתה את מניותיה של ישראל בבירות רבות באזור.

יש להבין כי אחת הסיבות המרכזיות להצלחתה של ישראל ליצור בריתות באזור – החל מהכורדים ודרך ברית הפריפריה בשנות השישים עם איראן, תורכיה ואתיופיה – הייתה יכולתה לעשות שימוש בהשפעה של הלובי היהודי בארה"ב. אף כי צינור זה לא תמיד קצר הצלחה, דימויה של ישראל כמי שנהנית מהשפעה בארה"ב עשה את פעולתו. יש להניח כי שיקול זה שיחק תפקיד חשוב בהחלטתן של עומאן, צ’אד וסודן לשדרג את קשריהן. כך, למשל, נשיא סודן, בשיר, מנסה כבר כמה שנים להסיר את ארצו מרשימת השמות של מדינות התומכות בטרור, ולשם כך אף שלח כוחות לסייע לסעודים בתימן, אולם עד כה ללא הועיל. עוד ב-2016 התפרסמו ידיעות ראשונות על כך שישראל פועלת מול ארה"ב ומדינות אירופה כדי לסייע למשטר בסודן.

אז למה דווקא עכשיו?

תהליכים אלו יצרו את התשתית לקיומה של הזדמנות לקיום קשרים חשאיים, ולאחרונה גם גלויים, עם מדינות ערב הסוניות. אולם שלוש סיבות מסבירות את העיתוי הנוכחי: ראשית, מרבית מדינות ערב עסוקות בבעיות פנים הדורשות סיוע ישראלי ביטחוני, מודיעיני או בנגישות לארה"ב. שנית, מדינות ערב הבינו כי בסכסוך הישראלי-פלסטיני אין עם מי לדבר. במלים אחרות, לא רק הצד הישראלי המובל על ידי ממשלת ימין קיצונית אינו רוצה לקדם שלום, אלא גם הצד הפלסטיני, בשלהי שלטונו של אבו מאזן והפילוג בין הרשות לחמאס, אינו רוצה – וגם לא יכול – לקדם תהליך מדיני. הבנה זו הביאה להשלמה כי יש למצות את האפשרויות הגלומות במצב הנוכחי.

לבסוף, ייתכן כי אפקט הדומינו גם הוא שיחק תפקיד; דהיינו, כשם שהמהפכה בתוניסיה יצרה גל הדף במדינות ערביות אחרות, ייתכן כי האומץ של שליט אחד לצאת החוצה השפיע גם על האחר. במלים אחרות, כאשר העמים הערביים טרודים בבעיות היום-יום, אולי הם יתפנו פחות לעסוק בהפרת הטאבו על מגע פומבי עם ישראל. עם זאת, כל העוסקים במלאכה – פוליטיקאים בצד הערבי ואקדמאים משני צדי המתרס – תמימי דעים כי כינון יחסים דיפלומטיים עם מדינות ערב ייאלץ לחכות לפתרון, או להתקדמות משמעותית, בסכסוך עם הפלסטינים. יכול להיות שהגיון זה תקף פחות למדינות מוסלמיות באפריקה ובאסיה, אולם יש להמתין ולראות.

נתניהו לא יזם, אך גרף את הקרדיט

וכך, באופן אירוני ופרדוקסלי, אותו אביב ערבי שגרם לתוהו ובוהו בעולם הערבי, הוא זה שהוביל, בשילוב גורמים נוספים, לאביב ביחסיה של ישראל עם מדינות ערביות ומוסלמיות. חשוב להדגיש כי כל ההתפתחות החיובית הזו לא היתה פועל יוצא של מדיניות מתוכננת של ממשלת נתניהו, אלא של תהליכים אזוריים ועולמיים שלא הייתה לממשלת ישראל שום שליטה או השפעה עליהם. נתניהו יכול להתרברב כי השיג כל זאת מבלי שפירק את ההתנחלויות או ויתר על חלקים מארץ ישראל, אך לאמיתו של דבר הוא פשוט היה במקום הנכון ובזמן הנכון כדי לגרוף את ההון המדיני והפוליטי.

*

פרופ’ אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזה"ת באוניברסיטה הערבית וחבר בוועד המנהל של מתווים – המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית