“מישהו צריך לוודא שגם מחר וגם בשנים הבאות יהיה מה לאכול בארוחת הצהריים”

"מה יהיה אם לא נחזור ללימודים? אני לא רוצה לסיים עכשיו את בית הספר!" אמרה לי הבת שלי, ערב אחד, כמה ימים לתוך משבר הקורונה. היא בכיתה ו’, ולסיים את השנה עכשיו, משמעו סיום פרק בית הספר היסודי בחייה, אולי מבלי להיפרד. את השנה הבאה היא תתחיל בחטיבה עם מורים חדשים וחברים חדשים. היא אוהבת את המורה שלה, ואת החברות, והחברים, ואפילו דמעה הייתה שם.

"נעבור את זה ביחד", אמרתי לה, וחיבקתי חזק. "נתחבק הרבה". "איזה נתחבק?", אמרה לי המתבגרת, "אתה מבין שאנחנו מדברים על קורונה, כן? אסור להתחבק…"

ברוח התקופה, מתרעננים בשדה, עם מסיכה. (צילום: דן לזר)

 
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

וכך חזרנו מיד אל המציאות, אל החיים עצמם, אל האיסורים והמותרות, הדברים החשובים באמת ואלו שקריטיים קצת פחות, אל השיקולים שמובילים את כולנו בימים המוטרפים האלה. המחשבות נודדות בקלות, למרות שלא בהכרח יש יותר זמן פנוי. יום בבית, עם חבורת ילדים משועממת ורעבה, הוא לפעמים כמו יומיים במשרד (לפעמים, כי בדרך כלל הוא מרגיש יותר כמו שלושה). אבל למחשבות חיים משלהן, ובתקופה הזו הן אפוקליפטיות, פילוסופיות. מה הקורונה מלמדת אותנו? איך היא תשנה אותנו? פוסטים ליריים של חברה צינית בדרך כלל.

מחשבות אפוקליפטיות

אני לא יכול להימנע מהמחשבות הנוקפות מדי פעם על המנגנון הטבעי של דילול האוכלוסיה, בעיקר המבוגרת, והתחושה האפוקליפטית שלא נוכל להתנגד למהלכו של הטבע, הוא חזק מאתנו ומכל מה שנעשה, אבל בדרך כלל אני מרוכז יותר באלמנטים הקיומיים של המשבר הנוכחי, בעיקר ברמה הפיזית, ולוקח בחשבון שהמשבר הוא הרבה מעבר לאלמנט הרפואי.

המגפה תעבור, רוב האוכלוסייה תמשיך הלאה, חולה או בריאה, הכל יעבור, אבל המשבר הכלכלי גדול לא פחות והוא עוד לפנינו. תעשיות שלמות לא ישתקמו גם חודשים אחרי המגיפה, טיסות יהיו מחוץ לגדר הרבה אחרי שהקורונה תיקבר בעצמה מחוץ לגדר. החיים יהיו הרבה יותר פרובינציאליים, כאן ועכשיו, ועבור רבים מאד מלחמת קיום של ממש.

החיים מתוך הסגר. (צילום: דן לזר)

יש לכל זה גם השלכות חיוביות, הרבה יותר זמן בית, הרבה יותר מבט פנימי, איטי יותר, אבל בשלב הזה, כאשר היקפי המשבר (הרפואי והכלכלי) עדיין לא ידועים, אני עסוק בעיקר באחריות שפתאום נוכחת ממש בחיי, מטרידה אותי ומעיקה עלי, למרות שתמיד הייתה שם. יש משפחה להחזיק, יש ילדים, וגם לנו ההורים צריך לדאוג. מה יהא על המשכורות? כמה זמן תימשך המצוקה?

הילדים מרגישים את הלחץ, החשש והמועקה, וחשים גם חופש ופריקת עול. הולכים לישון מאוחר מאוד, קמים מאוחר, בין לבין הרבה מסכים והרבה מאד אוכל. מישהו צריך לכלכל את כל הכיף הזה, מישהו צריך לוודא שגם מחר, גם בעוד שבוע, גם בעוד חודשיים וגם בשנים הבאות יהיה מה לנשנש, וקל וחומר מה לאכול בארוחת הצהריים.

אלו ימים היסטוריים, לא פחות. האנושות הניעה את ספינת הענק שלה מעט ימינה, או שמאלה, והכיוון הוא כיוון משברי. הרבה מאד שנים האנושות חשבה שטוב, והתחושה הזאת הובילה לפריחה ושגשוג. ועכשיו, האנושות חושבת שרע, ובכלל לא משנה אם המגפה מצדיקה את התחושה, או לא, הכיוון סומן, היעד כבר נראה באופק, ויש לא מעט שקוראים לו "יום הדין".

90% שיהיה בסדר. אבל מי אני ומה אני? אני נביא? מדען? ואם יש 10% שלא יהיה בסדר, צריך למלא את המזווה בפסטה, אורז ושימורים. כשאתה אבא, אין לך מרווח טעות גם אם הגרף, או המודל המתמטי, מראה שאולי יהיה בסדר. רק העיסוק בזה מדכדך. פתאום אנחנו מבינים כמה הכל שביר, זמני, בלתי נשלט.

גינה ציבורית סגורה. (צילום: דן לזר)

יש בזה אלמנט דתי. איש חכם, חרדי, אומר לי כבר שנים שהכל הבל הבלים, ברצותו האל ירים אותך וברצותו יוריד. החילונים יבטלו, האפיקורסים יגחכו, ובכל זאת, הנה, נגיף שמוכיח שהחיים הם באמת לא יותר מצללים ואבק. אם טוב לנו היום, עלינו להודות על כך ולחייך בהודיה בכל פעם שאנחנו הולכים לישון. מחר בהחלט יכול העולם להתהפך, והשמיים ליפול עלינו. הנה, עובדה, זה מתרחש לנגד עינינו.

דור שלם דואג

הישראלים, בארץ, לא התמודדו עם משבר אמיתי הרבה מאד שנים. היהודים, אם תרצו, ידעו שואה איומה באמצע המאה הקודמת, וגם שאריות האומה ומקימי המדינה סבלו מלחמות, צנע ושנים קשות מנשוא. אבל בשנים האחרונות, צריך לומר את האמת, עם יד על הלב, היה טוב. גם משבר 2008 לא באמת הורגש בישראל, החגיגה אף פעם לא באמת הפסיקה.

ההתמודדות הזו, עם כל הקושי, והסבל, גם טובה לנו. היא מחזירה אותנו אל היסודות, המקורות, הבסיסים. אולי באמת נהיה אחריה אנשים טובים יותר, ממוקדים יותר, צנועים יותר. נדע להעריך מה יש לנו בעולם

רק עכשיו, לראשונה בעשרים השנים האחרונות או יותר, החברה כקולקטיב, עומדת בפני משבר אמיתי, נרחב, עמוק. אחוז האבטלה עומד פתאום על חמישית מן האוכלוסייה, ורק עכשיו דור שלם דואג לגבי השלב הראשון בפירמידת מאסלו – הקיום הפיזי, המזון, והתא המשפחתי הגרעיני הקרוב ביותר. פתאום, בבת אחת, האבטלה ברמות היסטוריות (גם אם הרוב חל"ת) ואנחנו נזרקים אל המקורות וההיסטוריה ומנסים בבת אחת להבין איך חיים במצב החדש, מה הן ההשלכות, ואיך נערכים לחיים בזמני משבר.

ההתמודדות הזו, עם כל הקושי, והסבל, גם טובה לנו. היא מחזירה אותנו אל היסודות, המקורות, הבסיסים. אולי באמת נהיה אחריה אנשים טובים יותר, ממוקדים יותר, צנועים יותר. נדע להעריך מה יש לנו בעולם, נסתכל מקרוב יותר, ולא ממרחק מתנשא, על אלו שאין להם, ניזכר שגם לנו, שיש לנו, אולי לא יהיה יום אחד, וכפי שישועת השם כהרף עין, כך גם הנפילה מן היש אל האין.

סגר, אבל עדיין עושים כושר על חוף הים, באווירה אפוקליפטית, תואמת תקופה. (צילום: דן לזר)

ואולי נשכח מהר, ונחזור אל הבועה שממש לנגד עינינו מתפוצצת בימים אלו. גם זו אפשרות, נחיה ונראה, אני אופטימי שלמרות הזיכרון הקולקטיבי הקצר, משהו ייחרט כאן בתודעה, יהיו התוצאות המיידיות אשר יהיו, והלוואי שהן לא יהיו קשות כמו בתחזיות של משרד הבריאות.

אני, הילד בעיני עצמי, אחראי כעת לאחרים

ובינתיים? העתיד עדיין לא ידוע לנו. גם כל ההשלכות על חיינו עדיין לא ברורות, רק ברור שיהיו. הקודים החברתיים, העבודה מהבית, פריצת שיחות הווידאו מרובות המשתתפים אל חיינו, כל כך הרבה ייראה אחרת ממש בקרוב.

בינתיים המשפחה קוראת לנו, הילדים מחכים לנו. שעות ארוכות של חברותא משפחתית שלא הייתה לנו שנים. הביטו בעיניים של הילדים, הם חשים את הפחד אבל מאושרים מן השעות המשפחתיות. אלו ימים שלא ישכחו לכל חייהם. אנחנו חיים את הפחד, הם חיים גם את האושר. נסו לזכור את זה.

סיור לילי עם הילדים. (צילום: דן לזר)

בימי הסגר הכפוי התרגלתי לצאת לסיבוב לילי עם שני ילדי הגדולים, בני 11.5 ו-8.5. אנחנו מדברים, צוחקים, מעבירים בהנאה גדולה חצי שעה של סיבוב רגלי בשכונה, שוכחים את עצמנו מדי פעם וצוחקים בקול רם, מפרים את דממת הסגר. בימים שלפני המשבר לא היו לנו זמני איכות בתדירות כזו.

שמתי לב ששניהם אוחזים לי בחולצה. לפעמים אני ממש חושש שהיא תיקרע. ואז אני נזכר, אני אביהם. אני אבא. צוק סלע, עוגן. אני, הילד בעיני עצמי, הזוכר את ילדותי וחי אותה פעם אחר פעם בעצמי, אני אחראי כעת לאנשים אחרים, אחראי לקיומם הפיזי, ולא פחות מזה לקיומם הנפשי והפנימי. ככל הנראה הייתי צריך את הקורונה כדי להיזכר ולהעמיק בהבנה של זה, להרגיש את זה ולא רק לדעת. אולי הקורונה באמת באה ללמד אותנו משהו. מי יודע.

Leave a Reply

Name *
Email *
Website