מי יהיה ה-MVP?: סיכום אמצע העונה בליגה הטובה בעולם

ליגת ה- NBA חלפה לה את אמצע הדרך של העונה הסדירה, לכן זהו זמן מצוין לדבר על המובילים במרוץ לתארים האישים של ה-MVP, השחקן השישי והרוקי המצטיין. אבל רגע לפני זה תמונת מצב כללית:

על המזרח נכתב כאן לפני כחודש שחמש הקבוצות שהיו אמורות להוביל אותו אכן מובילות אותו אם כי לא בהכרח בסדר המדויק הצפוי. בוסטון הייתה צפויה להיות יותר למעלה ומילווקי קצת יותר למטה אבל בסה"כ הדברים הסתדרו פחות או יותר כמתוכנן. על בוסטון אגב נאמר כבר כמה פעמים השנה שהנה הם סוף סוף מתחברים, רק כדי לגלות שבוע ימים אחרי שבעצם לא. אם וכאשר זה יקרה נקבל את הקבוצה המפחידה, האיכותית והעמוקה שציפינו לה מתחילת העונה. או שבעצם לא. ובחזרה למצב במזרח. כרגע חמש הבכירות עדיין באותו מקום כשהמאבק הוא על שלושת הכרטיסים הנותרים לפלייאוף והאמת היא שהמאבק הזה לא מאוד מעניין. בין חמש הבכירות לדולקות אחריהן יש פער איכותי גדול ולא נראה שאחת מהקבוצות שיסיימו במקומות 6-8 תציב אתגר של ממש בסיבוב הראשון של הפלייאוף. אולי קצת מיאמי וגם זה בספק. יכול להיות שלמעט הסדרה בין מקומות 4 ו-5 אנחנו צפויים לסיבוב ראשון משמים למדי אבל לא לדאוג, אחריו יהיו סדרות מצוינות.

במערב המצב שונה מהבחינה הזו. שם כל סדרת פלייאוף צפויה לספק דם ואש ותמרות עשן החל מהרגע הראשון. לפני חודש דובר כאן על הצפיפות במערב ועל כך שעדיין לא התברר מי למעלה ומי למטה. למעט פיניקס כמובן, היא התמקמה במרתף ולא זזה משם. בינתיים המצב התבהר מעט ויש תחושה טובה יותר של מי הולך לאן. דאלאס וסקרמנטו המפתיעות איבדו מעט גובה ולעומתן יוסטון וסן אנטוניו שאכזבו מאוד בתחילת העונה יצאו לריצה אל חלקה העליון של הטבלה. ועם כל זאת, המערב עדיין צפוף בצורה יוצאת דופן ולמעט פיניקס אף קבוצה לא הרימה ידיים במאבק על מקום בפלייאוף.

רוקי השנה

נתחיל במרוץ הפחות מותח מכולם, זה שנדמה כי הוא נחתם וננעל בערך חודש לתוך העונה. לא שמדובר במחזור דראפט מאיכות נמוכה, נהפוך הוא. לפחות ארבעה (וכנראה יותר) מן המחזור הזה היו זוכים בתואר רוקי השנה לפני מלקולם ברוגדון שזכה בו ב- 2017, אנדרו וויגינס שזכה בו ב- 2015 או מייקל קרטר וויליאמס ב- 2014. דיאנדרה אייטון מספק כבר עכשיו ממוצע של דאבל דאבל בנקודות וריבאונדים. הבעיה היא שהוא משחק בפיניקס אז אף אחד כמעט לא שם לב לזה. קצת מזכיר את החידה על עץ שנופל ביער כשאין שם אף אחד שרואה את זה. גם טריי יאנג באטלנטה וג’ארן ג’קסון בממפיס נותנים בינתיים עונה מצויינת שבשנים אחרות הייתה מעמידה אותם חזק במירוץ. הבעיה היא שאיתם במחזור נמצא לוקה דונצ’יץ’, האיש והתופעה. זה לא רק המספרים שלו (שהם נהדרים אגב ורק הולכים ומשתפרים) אלא המהלכים הגדולים שהוא מספק, חכמת המשחק, הבגרות יוצאת הדופן למי שיחגוג 20 בחודש הבא והאופן האלגנטי והמהיר בו הוא השתלט על הקבוצה והפך לבעל הבית של דאלאס. כבר עכשיו הוא חתום על אחת ההופעות המרשימות של השנה כשיצא לריצה אישית של 11 נקודות תוך שתי דקות בסיום משחק מול יוסטון כדי להפוך פיגור בשמונה נקודות לניצחון.

Luka Doncic TOOK OVER late, scoring 7 of the Mavs' last 9 ???? pic.twitter.com/IThV8a0TAj

— NBA on ESPN (@ESPNNBA) January 12, 2019

השחקן השישי

הקטגוריה הזו היא המפתיעה ביותר משתי סיבות. ראשית, מרבית המועמדים המובילים לא היו צפויים להיות כאלה לפני שהעונה התחילה. שנית, סגנון המשחק של אותם מועמדים שונה לחלוטין ממה שהתרגלנו לראות בשנים האחרונות ממי שזכה בתואר הזה. כבר כמה שנים שבתואר זוכים גארדים אקדוחנים חסרי מצפון שעולים מן הספסל ומתחילים לצלוף בלי הכרה או חשבון. כך היו אלה ג’יי אר סמית’, לו וויליאמס, ג’מאל קרופורד ואריק גורדון שזכו בו בשש השנים האחרונות. השנה זה כבר סיפור אחר ואולי המילה סיפור מתאימה במיוחד כי לכמה מועמדים יש אחד כזה.

למשל דרק רוז. אתם זוכרים, זה שהיה ה- MVP הצעיר בתולדות הליגה לא כל כך מזמן עד שהפציעות חיסלו לו את הקריירה לכאורה. הוא נראה כל כך מחוסל עד שכאשר הוא נשלח בטרייד מקליבלנד ליוטה באמצע השנה שעברה יוטה שחררה אותו מיידית במחשבה שמדובר בסחורה פגומה. המזל היה שאת מינסוטה אימן בזמנו תום ת’יבודו שהיה לו תחביב מעניין לאסוף שחקנים שהוא אימן בשיקגו. השנה התעורר משהו מרוז הישן. המהירות והכוח המתפרץ אמנם לא בדיוק מה שהיו בימי השיא (בכל זאת יש מחיר לשנים ולפציעות) אבל הם בכלל לא רחוקים. הוא ממש מזכיר את הימים הטובים עם הזריזות ושינויי הכיוון והכניסה לסל בלי לפחד מאף אחד. עכשיו נוספה לכל זה יכולת חדשה ומפתיעה בדמות קליעה מרחוק. הוא קולע בקרוב ל- 47% משלוש, מקום רביעי בליגה. בימי השיא הקליעה הייתה עקב האכילס שלו, אפשר רק לדמיין לאן הוא היה מגיע באותם ימים עם איום כזה מחוץ לקשת. אם רוז יזכה בתואר הוא יצטרף לביל וולטון וג’יימס הארדן, שני השחקנים היחידים עד כה שזכו גם בתואר ה- MVP וגם בתואר השחקן השישי של העונה.

Derrick Rose scoops it in with the left to get to 10,000 career points! #ThisIsWhyWePlay pic.twitter.com/cGlu6gIzU5

— NBA (@NBA) January 16, 2019

סיפור אחר מגיע מלוס אנג’לס בדמות מונטרז הארל מהקליפרס. הוא נבחר בסיבוב השני של הדראפט על ידי יוסטון ובילה חלק ניכר משנתו הראשונה בנדודים בין קבוצת ה- NBA לקבוצת הפיתוח של יוסטון. סיפור מוכר, בעיקר כשמדובר במי שנבחר בסיבוב השני. בשנה השנייה הוא כבר קיבל יותר דקות ובשנה שלאחר מכן עבר בטרייד לקליפרס שם נתן תפוקה יפה מן הספסל אבל עדיין לא כזו שגורמת לך לחשוב שיש כאן יותר משחקן רוטציה טוב. השנה זה השתנה והארל יכול בשקט להיות לא רק השחקן השישי אלא גם השחקן המשתפר של העונה. העלייה שלו מהספסל, האנרגיות שהוא מביא, המספרים המשופרים והנוכחות מתחת לסלים הם חלק מן הנוסחה המנצחת והמפתיעה של הקליפרס השנה.

אם הארל בילה קצת בליגת הפיתוח הרי שספנסר דינווידי עוד היה עלול להשתכן שם. הוא נבחר על ידי דטרויט, גם כן בסיבוב השני, ובשנתיים שלו בקבוצה נתנו לו מעט לשחק והרבו לשלוח אותו לקבוצת הפיתוח. אחר כך הוא עבר לשיקגו ששלחה אותו אף היא לקבוצת הפיתוח שלה. משם הגיע לברוקלין ואחרי עונה אחת מגומגמת משהו הוא פרץ בשנה שעברה ועכשיו הוא עוד יותר טוב. דינווידי תורם מהספסל קרוב ל-17 נקודות ו-5 אסיסטים למשחק, מספרים שהרבה רכזים פותחים היו חותמים עליהם.

מועמד בולט נוסף הוא דומנטאס סאבוניס מאינדיאנה, הבן של ארווידאס הגדול. סאבוניס לא מגיע עם סיפור של שחקן שלא נספר או סתם נחשב לסוס מת. הוא פשוט עולה מן הספסל, שואב ריבאונדים וקולע באחוזים גבוהים מכל הטווחים. גם הוא לא שייך לתבנית של גארד אקדוחן. יש כאלו במרוץ אגב. לו וויליאמס, שהטייפ קאסט מבוסס בכלל על הדמות שלו, משחק נהדר בקליפרס וטרנס רוס באורלנדו גם מתאים לא רע לדמות הזו.

אז מי ייקח את התואר? כמובן שחצי עונה לפנינו אבל בהתאם לנטיית המדור להמר ולעתים אפילו לפגוע נכון, ובהנחה שכל אלו שהוזכרו ימשיכו לשמור על אותה רמה, זה יהיה דרק רוז. הסיפור שלו פשוט טוב מדי.

ה-MVP

מה זה בכלל ה-MVP? האם זה השחקן הכי טוב בליגה? זה עם הסטטיסטיקה הכי טובה? האם זה השחקן שאם תוציאו אותו מהקבוצה היא תצלול הכי עמוק למטה? (במקרה הזה הלייקרס נותנים קייס טוב ללברון, הם מתקשים מאוד לנצח בלעדיו). האם זה השחקן המוביל שלקח את הקבוצה שלו הכי רחוק? האם זה השחקן שהיית בוחר ראשון לו הייתה לך הזדמנות להקים קבוצה?

אין באמת תשובה. זה קצת מהכל, מעורבב עם רגשות ורצון למצוא סיפור טוב ובאותו זמן לוודא שהסיפור הזה ישתנה משנה לשנה, אחרת לברון היה מצרף מתישהו עוד תואר לארבעה שכבר יש לו. וכנראה שגם סטף קרי היה מוזכר יותר כמועמד לתואר השנה. המספרים שלו טובים יותר מאשר בעונת 2014-15 שבה הוא זכה בתואר לראשונה. הבעיה היא שזה עוד מאותו הסיפור והליגה אוהבת סיפורים חדשים.

הפרמטרים לבחירת ה- MVP אמנם מעורפלים משהו אבל יש בכל זאת דברים שצריך לספק. נדרש למשל לקחת את הקבוצה שלך לצמרת. אין הגדרה מדויקת של מהי צמרת (ווסטברוק מתח אותה עד לקצה לפני שנתיים) אבל ברור שתחתית האזור שלך איננה צמרת, מה שפוסל כרגע את אנתוני דיוויס. נדרש גם לספק הצגות ומספרים מרשימים על בסיס קבוע ובאופן עקבי לאורך העונה הסדירה כולה או לפחות מרביתה. רצף של עשרה משחקים, מדהימים ככל שיהיו, אינו מספיק.

עד לא מזמן נדמה היה שיאניס צועד בבטחה בראש המועמדים. הוא הוביל את מילווקי למקום השני במזרח, ממשיך להציג שיפור במשחק שלו כפי שהוא עושה מדי שנה, מה שמעלה את השאלה היכן אם בכלל הוא ייעצר. נקודת התורפה היחידה שלו היא הקליעה מרחוק. מאמני קליעה מקבלים צמרמורת קרה בכל פעם שהם רואים אותו זורק מהשלוש, עם הטכניקה המוזרה וההטיה של הגוף אחורנית. גם בלי הקליעה הוא כמעט בלתי עציר, מפחיד לחשוב מה יקרה אם ישפר גם את האספקט הזה במשחק שלו. הגנות עסוקות בעיקר בלמנוע ממנו לחדור לצבע תוך שימוש בכל מיני וריאציות של עזרה מצד שחקנים אחרים. מהבחינה הזו יש שחקנים בודדים בליגה אם בכלל שזוכים לכך כך הרבה תשומת לב הגנתית. הסיבה לכך היא שאם הוא כבר נכנס לצבע אפשר לשלוח מישהו להוציא את הכדור מאחורי קו הבסיס. הוא פחות או יותר בלתי ניתן להגנה בקרבת הסל. היכולת שלו לסיים בתוך הצבע היא פנומנלית וכמות ההטבעות שהוא מנפק לא נצפתה בליגה מאז ימי השיא של שאקיל אוניל.

???? @Giannis_An34 (30 PTS, 10 REB) and the @Bucks improve their home record to 19-4 with the win over Utah! #FearTheDeer pic.twitter.com/OPabc5smLz

— NBA (@NBA) January 8, 2019

יאניס יכול היה להמשיך לשייט בנחת לעבר התואר אלמלא תחושת דחיפות קלה שתקפה את ג’יימס הארדן לפני חודש בערך וגרמה לו להרגיש שהוא צריך להעמיס את יוסטון על הגב ולהוציא אותה מפתיחת העונה הגרועה שלה. זה התחיל עם חמישים נקודות וטריפל דאבל מול הלייקרס ונמשך מאז ברצף עם בערך ארבעים נקודות למשחק, סלי ניצחון וזינוק מתחתית האזור המערבי ליתרון ביתיות בפלייאוף. הוא עושה את זה כרגע בלי כריס פול ואריק גורדון. סביר להניח שהוא לא יצליח למשוך באותו קצב עד סוף העונה אבל אם הוא יהיה אפילו קרוב לזה, קשה לראות כיצד הוא לא יזכה בתואר גם השנה.

ויש את קוואי. הוא נחשב על ידי רבים כשחקן הכי טוב בליגה משני צדי המגרש. בהתחשב בכך שכדורסל משחקים בשני צדי המגרש יכול להיות שהמשמעות של כך היא שהוא השחקן הטוב בליגה. הוא אחד משחקני ההגנה הטובים ב- NBA ובמקביל אחד הרוצחים הטובים והיעילים ביותר בהתקפה (בוודאי השקט שבהם) עם 27 נקודות למשחק, מקום שישי בליגה. בנוסף הוא מוביל את טורונטו למקום הראשון בליגה נכון לעכשיו. כל זה לא מספיק עבורו כדי להיות מוזכר בנשימה אחת עם יאניס והארדן. הסיבה היא שכולם יודעים להלל את ההגנה ולהסביר כמה היא חשובה, אבל כשמדברים על פרמטרים לבחירת ה- MVP הרי שהגנה איננה בדיוק אחד מהם.

Leave a Reply

Name *
Email *
Website