מכירת מלאנוקס לא טובה למשק הישראלי, והיא חלק מתופעה רחבה ומדאיגה

בשבוע שעבר התבשרנו שחברת מלאנוקס הישראלית נמכרה לאנבידיה ב-6.9 מיליארד דולר. מדובר באקזיט השני בגובהו לחברה ישראלית אי פעם, אחרי מובילאיי שנמכרה לאינטל ב-15.2 מיליארד דולר לפי כשנתיים. כלי התקשורת חגגו את המכירה, ושר האוצר משה כחלון אמר כי "ההצלחה של מלאנוקס היא עוד אות כבוד לכלכלה הישראלית וגאווה גדולה לתעשיית ההייטק". מרבית העיתונות הכלכלית הסבירה כי אין צורך להצטער על מכירתה של מלאנוקס. אילי ציפורי מגלובס טען כי "האכזבה ממכירתה של עוד חברה ישראלית לענקית טק בינלאומית מגוחכת", וסמי פרץ מדה-מרקר ניסה לשכנע ש"מכירת חברה ישראלית אינה אירוע עצוב למשק". האומנם?

ראשית חשוב להדגיש שלא מדובר בסתם עוד אקזיט של סטארט אפ ישראלי. מלאונקס היא "חברה מלאה", כלומר כזו העוסקת לא רק בתחום המחקר והפיתוח (מו"פ), אלא כזו המחזיקה מערך פעילות שלם – שיווק, מכירות, תמיכה, ניהול ואף ייצור מתקדם – כאן בישראל. עובדה זו משמעותית היות ובעוד משרות מו"פ מיועדות למעגלי תעסוקה מצומצמים של מהנדסים ומתכנתים, משרות ייצור, שיווק, מכירות ותמיכה פונות לציבור עובדים רחב הרבה יותר. להבדל זה יש חשיבות נוספת הקשור למכפיל התעסוקתי של משרות אלו. בעוד משרה בחברה מלאה יוצרת שתי משרות נוספות, משרה במרכז מו"פ מייצרת כשליש משרה בלבד. כלומר, כאשר חברה ישראלית נבלעת בתוך תאגיד בינלאומי, המשרות הפוטנציאליות הללו הולכות לאיבוד.

עובדי חברת מלאנוקס טכנולוגיות ביוקנעם. (צילום: משה שי/פלאש90)

כך גם ההכנסות הפוטנציאליות מבעלות על קניין רוחני וממיסים. זאת משום שלתאגיד הרוכש אין צורך במערך השיווק, התמיכה או הייצור של החברה הנרכשת. מרבית העניין שלו הוא במוצר הטכנולוגי ומערך המו"פ. זאת הסיבה שרוב האקזיטים מסתיימים עם הפיכת החברה הישראלית הנרכשת למרכז מו"פ, צמצום יתר הפעילויות שלה ופיטורים.

האם למדינה יכולת להשפיע על תופעה זו? אם נבחן את ההיסטוריה של מדיניות הממשלתית בתחום ההייטק, נראה שבעבר מקבלי ההחלטות דווקא הבינו היטב את החסרונות של תופעת האקזיט ואף השכילו לפתח מדיניות ציבורית שנועדה להילחם בה. בשנות ה-80, בהובלת המדען הראשי (כיום רשות החדשנות) של משרד הכלכלה, נחקק "חוק המו"פ". חוק זה הווה את התשתית החוקית של מספר תוכניות מימון שסיפקו מגוון תמריצים כלכליים ליזמים וחברות העוסקים במו"פ. המשותף לתוכניות אלו היה השימוש בתקציבים ציבוריים כדי לתמרץ חדשנות טכנולוגית וזאת בזמן שכסף פרטי לא היה מוכן להשקיע בתחומים אלו.

היות וקובעי המדיניות חששו שסבסוד ממשלתי כזה יימכר בעבור נזיד עדשים, המדינה השכילה לשלב לשלל ה"גזרים" גם מספר "מקלות". לדוגמה, חוק המו"פ קבע כי כל חברה שנעזרת בכסף ציבורי והצליחה לפתח מוצר תהיה חייבת ליצור אותו אך ורק בישראל. עוד קבע החוק כי חברות שנתמכו על-ידי המדען אינן ראשיות למכור את הידע (הקניין הרוחני) לצד שלישי הפועל מחוץ לגבולות המדינה. החוק לא רק קבע תנאים אלו, אלא הסמיך את המדען הראשי למשמע חברות שעברו עליהם. לדוגמה, סעיף 45 (א) של חוק המו"פ הסמיך את המדען הראשי לעכב, לבטל ואף לדרוש החזר הטבות מכל מי שלא קיים את הוראות החוק. בשנות ה-90 אף החמיר המחוקק את "המקל" כאשר קבע מאסר בפועל של שלוש שנים לכל מי ש"העביר או אפשר להעביר אל מחוץ לישראל […] ידע שפותח במסגרת תוכנית מאושרת".

כתוצאה, בשנות ה-90 צמחה תעשיית ההייטק בקצב מואץ, וחלקה מכלל המשק הלך וגדל. יצוא של מוצרים טכנולוגיים מכלל היקף הייצוא התעשייתי גדול כמעט פי ארבע בשני עשורים. מספר השכירים בענף יותר מהוכפל בין 1995 ל-2011. כתוצאה מכך, שיעור השכירים בתחום ההייטק מכלל השכירים במשק עלה מ–6.9% ב–1995 ל–10.3% ב–2011.

מאז ראשית שנות ה-2000, צומצמה יכולתה של המדינה להשפיע באופן חיובי על התפתחות ענף ההייטק. הכניסה של השקעות זרות, בעיקר בתיווך של תעשיית הון הסיכון, איפשר לחברות רבות לגייס כספיים פרטיים ולא להסתמך על כסף ציבורי. תקציבי התמיכה הממשלתיים בהייטק, שהיוו בעבר כ-25% מכלל ההשקעות, ירדו בשנים האחרונות אל מתחת ל-4% מההשקעות. במקביל, גם ההגבלות של חוק המו"פ רוככו או צומצמו, בעיקר לאור לחצים מצידם של נציגי התעשייה וקרנות ההון-סיכון. שינויים אלו אפשרו למשקיעים זרים ותאגידים רב-לאומיים להגיע לישראל ולרכוש ידע שסובסד על ידי הציבור.

מנכל מובילאיי זיו אבירם, שר התחבורה ישראל כץ ומנכל אינטל יניב גרטי במסיבת עיתונאים במשרד התחבורה (צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90).

לאחרונה נראה כי גורמים בתוך המדינה הבינו כי תופעה האקזיטים רק פוגעת בתעשייה. הוחלט לשנות כיוון ולפעול על מנת להיאבק בתופעה שלילית זו על-ידי קידום מדיניות אותה מכנים: "מסטארט אפ ניישון לסייקלאפ (צמיחה) ניישון". כתוצאה, בשנים האחרונות רשות החדשנות מבצעת שינוי במדיניות ההשקעות שלה ומסיטה את תקציביה לחברות בשלבי צמיחה עם פוטנציאל גדול יותר להישאר חברות עצמאיות ומבוססות. המדיניות החדשה מבקשת לרכז את המאמץ הממשלתי בתמיכה בחברות ממוקדות צמיחה באמצעות תקציבי תמיכה וכלים חדשים כמו: תוכניות הרצה טכנולוגיות (פיילוטים), העמדת ערבויות לגיוס הון דרך חוב, גיוס כוח אדם ועוד.

אפשר למצוא נציגים לתפיסה זו גם בתוך התעשייה עצמה. לפני כארבע שנים הוקם "פורום חברות הצמיחה" על ידי חברות טכנולוגיות ישראליות, במטרה לעודד חברות לצמוח בישראל. בשנים האחרונות פעל הפורום, בשיתוף גורמים ממשלתיים, להסרת חסמים רגולטוריים המקשים על צמיחת החברות. בין היתר, פעל לקדם שינויים במבנים המיסויים בתחום המיזוגים והרכישות, שינויים בחוק לעידוד השקעות הון במטרה להכניס עוד טכנולוגיות למטריית החוק, יצירה של פתרונות מימון חדשים שמתאימים לחברות בשלבי צמיחה, וטיפול בנושאים בתחום הממשל התאגידי בישראל, שמכביד על חברות טכנולוגיה ישראליות בדרכן לבורסה.

יוזמות אלו מטעם רשות החדשנות וארגונים כמו פורום חברות הצמיחה בהחלט מקדמים פתרונות שונים שיאפשרו לצמצם את תופעת האקזיטים. יחד עם זאת, חשוב לציין שכל התוכניות והשינויים הרגולטרים שנעשו עד כה מספקים בעיקר הטבות ומעט מאוד, אם בכלל, תנאים. זאת אומרת, שחברות ישראליות שיבחרו ללכת כיוון של צמיחה אומנם יקבלו מגוון תמריצים והקלות לעשות זאת, אך לא בטוח כי אלו יבטיחו את המשך פעילות החברה בישראל. ניסיון העבר מראה כי מדיניות מסוג זה יכולה להיות אפקטיבית רק כאשר נעשה שילוב מושכל בין גזרים ומקלות. לכן, אם רוצים למנוע את סיפור מלאנוקס הבא, חשוב ליישם לקח חשוב זה.

___________________________________________________________

ארז מגור הינו דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת NYU. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת בשורשים הפוליטיים והמוסדיים של תעשיית ההייטק הישראלית.

Leave a Reply

Name *
Email *
Website