“עד היום הדבר היחיד שהיה לנו זה הזנות, וגם את זה רוצים לקחת מאיתנו”

"אפילו שכבר 3 שנים אני לא בהארדקור של הזנות, והייתה לי רק נפילה אחת חזרה לפני 4 חודשים, כשסיפרו לי על החוק ושעכשיו יקבלו קנס – כמה שאני בעד החוק, וכמה שאני בעצמי הולכת להפגנות ונלחמת, עדיין יש בי שני קולות. מין מחשבה כזאת של – ‘אוי לא, מה יהיה עכשיו’". את הדברים האלה אומרת אביגיל, אישה בת 46 המתגוררת במרכז, ובעברה – כשני עשורים של עבודה בזנות.

דבריה של אביגיל הם רק קול אחד מני רבים. בהיקף ובפתיחות שלא נראו בעבר, נשים בזנות מתעקשות לדבר, להשמיע את קולן ודעתן, מול הכנסת כמו גם מול התקשורת, מול המחוקק והציבור הישראלי – בסוגיות חוק איסור צריכת זנות, ומערך השיקום שמגיע לצידו.

קטי: "גם אם יכשירו לתעסוקה וטרנסית תרוויח שכר מינימום, זה לא יספיק לה אפילו לשלם שכירות בתל אביב. טרנסית היום יודעת שלא תהיה לה מתישהו קורת גג אם היא לא תעבוד בזנות ותעשה בשנים האלה את הכסף מזנות. זה המלכוד. המדינה לא נותנת לטרנסיות משכנתאות. שיתנו לנו משכנתא, שיתנו לנו דיור בר השגה, דמי מפתח. עד היום, הדבר היחיד שהיה לנו זה זנות, וגם את זה כרגע רוצים לקחת מאיתנו"

לפני שבוע בלבד, לפחות 30 נשים בזנות התגודדו בכניסה לאולם ועדת החוקה בכנסת, מחכות להשמיע את אשר על ליבן בפני באי הוועדה. המאורע – דיון ועדת החוקה בחוק איסור צריכת זנות. ועדות בכנסת ישראל מתכנסות, מתדיינות, מתפזרות, ודנות שוב – כדבר שבשגרה, יום יומי, בלתי מסעיר לרוב. אבל הוועדה הזאת הייתה שונה. 30 הנשים שהגיעו לדבר בה היו זרות לכנסת – כפי שהיה אפשר להבין מהקשיים בהן חלקן נתקלו בעמדת הבידוק בכניסה, שם העירו לחלקן על הלבוש. והכנסת הייתה זרה להן – כפי שאפשר היה ללמוד מחוסר הנחת של משמר הכנסת מול ההמולה בכניסה.

השיח הנוכחי על החוק מכיל התנגדויות של חלק מהאוכלוסיות הנמצאות בזנות. יש בו גם מי שתומכות בחוק, ועדיין, המון שתיקה, מצד נשים אחרות בזנות. זאת אולי נקודה שחשוב להדגיש – אין מאפיין אחד של "אישה בזנות". אישה שעובדת בזנות רחוב חווה מציאות שונה מאישה שעובדת במועדון או בדירה. טרנסית בזנות חווה חוויות שונות מאישה בזנות שאינה טרנסית, חייה וצרכיה של בת 40 שעובדת בזנות שונים מאלו של מבני ובנות נוער בזנות.

בכל זאת, לפניכם ולפניכן עמדותיהן ודעותיהן של חמש נשים שעוסקות כיום או עסקו בעברן בזנות, והסכימו לדבר ולהביע את דעתן על החוק החדש, ועל השינוי שהוא צפוי להוביל בחייהן. הנשים האלו אמנם לא נחשפות בשמותיהן האמיתיים או בתמונתן, אך הדברים שהן אומרות, בקול גדול ואמיץ, הם הזמנה לעולם שלא רבים מכירים, ויש להלך בו ברגישות ולהאזין בקשב רב.

קטי: "המדינה יכולה לעמוד בדיור ל-200 בנות"

"אני בת 32. מגיל 18 אני זונה. אין לי גם בעיה להמשיך לעבוד בזנות. אני אקנה בסוף בית. אבל מבחינתם – הם רוצים לקחת את זה ממני. ואם אתם רוצים לקחת את זה ממני, אז תתנו לי מענה הגיוני. תתנו מענה הגיוני לטרנסיות, תעלו את הסיוע בדיור לטרנסיות". כך אומר קטי, אישה טרנסית בזנות, שמאמינה שמערך השיקום המגיע לצד החוק החדש, לא מספק.

לינור: "אי אפשר להעביר חוק "מוסרי" על גבה של קהילה שלמה שתפגע ממנו. המענים שחייבים להיות הם, קודם כל: דיור בר השגה, דירות עמידר, או לחלופין העלאה משמעותית של קצבת הדיור כך שתהיה שוות ערך לדירת חדר בתל אביב, לא 700 שקל."

מה שחוזר שוב ושוב בדבריה של קטי, היא דרך החתחתים בה צועדות נשים טרנסיות שוב ושוב במדינת ישראל – דרך הסוללת, לדבריה, את דרכן לזנות. בראש הקשיים העדר דיור בר השגה, ואפשרויות תעסוקה ללא אפליה. "החוק הזה הולך לפגוע בעיקר בנו הטרנסיות. אחוז גבוה מדי מהטרנסיות עוסקות בזנות. המדינה משעבדת טרנסיות לעבוד בזנות. טרנסית מתחילה את תחילת דרכה כשהיא נזרקת מהבית, כשהיא בלי תמיכה מהמשפחה. היא צריכה לעשות שינוי מין, אז היא הולכת לזנות בשביל הכסף המהיר הזה, בשביל לעבור את הניתוחים שהיא צריכה כמה שיותר מהר. כדי שהיא לא תצטרך ללכת ברחוב וישאלו מה היא, אם היא גבר או אישה".

"אחרי זה, כשהיא בתוך הזנות, היא צריכה לקנות לעצמה בית, שתהיה לה קורת גג, לאן לחזור. לבית של ההורים היא לא יכולה, ואין לה לאיפה לחזור. אז היא צריכה לקנות דירה במזומן. את יודעת מה זה לקנות דירה במזומן? אני עובדת בזנות כבר 14 שנים, ועדיין לא הצלחתי לקנות בית במזומן".

אם החוק יעבור מחר – מה היית רוצה לראות במערך השיקום עבור טרנסיות בזנות?
"טרנסיות לא יכולות לגור בדירות שיקום של נשים רגילות, כמו שטרנסית נעצרת באבו כביר ולא שמים אותה בחדר עם נשים, אלא בהפרדה. אנחנו צריכות דיור בר השגה. לא מדובר על הרבה טרנסיות. כל הטרנסיות שרשומות בביטוח לאומי הן 200 נשים. המדינה יכולה לעמוד בעזרה ל-200 בנות. המדינה בסופו של דבר, וזה הסיפור שלי ושל הרבה בנות אחרות – שעבדה אותנו לעבוד בזנות. אנחנו לא יכולות לעבוד בעבודה רגילה כי החברה לא מקבלת אותנו, ולא רוצה להתמודד איתנו. זה מה שקורה כשאני מתקשרת למעסיק ומציגה את עצמי בשם של אישה, והוא שומע בטלפון קול של גבר."

מה לגבי הכשרה תעסוקתית? סיוע בתעסוקה?
"גם אם יכשירו לתעסוקה וטרנסית תרוויח שכר מינימום, זה לא יספיק לה אפילו לשלם שכירות בתל אביב. טרנסית היום יודעת שלא תהיה לה מתישהו קורת גג אם היא לא תעבוד בזנות ותעשה בשנים האלה את הכסף מזנות. זה המלכוד. המדינה לא נותנת לטרנסיות משכנתאות. שיתנו לנו משכנתא, שיתנו לנו דיור בר השגה, דמי מפתח. עד היום, הדבר היחיד שהיה לנו זה זנות, וגם את זה כרגע רוצים לקחת מאיתנו – אז שיתנו מענה. תנו לנו לפחות את החיים שאנחנו חיות גם ככה בסבל, להעביר עם טיפה כבוד. לא רק בזנות ובבושה. אז אם גם את הבושה הזאת אתם רוצים לקחת מאיתנו, שספגנו את הבושה הזאת עד היום על הפנים של זונות, אז אין גבול? הרצחת וגם ירשת?"

לינור: "אי אפשר להעביר חוק "מוסרי" על גבה של קהילה שלמה שתפגע ממנו"

לדבריה של קטי מצטרפת גם לינור, מיוזמות המאבק כנגד החוק. לינור היא טרנסית שהייתה בעברה במעגל הזנות, ועזבה אותו על מנת לפתוח עסק עצמאי.

למה יזמת את המאבק בחוק איסור צריכת זנות?
"אנחנו לא יכולות לתת לחוק הזה לעבור, כל עוד אין מענה לקהילה הטרנסית. טרנסיות יורדות למעגל הזנות בגלל שהן צריכות דירות, הן נפלטות מהבתים שלהן בגיל מוקדם, אין להן מענה, והמקום הראשון בו הן מתחילות לשקם את עצמן זה במעגל הזנות. קשה לקבל טרנסיות במעגל העבודה. לא מקבלים. צריך לחנך את החברה שלנו מחדש על מנת שטרנסיות יכנסו למעגל העבודה הרגיל. הרבה עסקים לא רוצים לקבל מישהי בתחילת התהליך, כשהיא עוד לא מוכרת בחברה כאישה. החברה מערימה קשיים. לעשות תהליך שינוי מין לוקח שנתיים בערך – ובינתיים אין עבודה, ואין מענה לקהילה עצמה".

דיור, תעסוקה – זה מה שחסר?
"בעיקר דיור, תעסוקה, וקצבת נכות. המדינה נותנת קצבת נכות לטרנסיות שיש להן קשיי הסתגלות לחברה ולעבודה. הן לא יכולות להגיע למקום עבודה ולעבוד בו בצורה נורמלית. הרבה טרנסיות נפלטות ממעגל העבודה, והן מוצאות את עצמן כברירה יחידה במעגל הזנות".

טופז: "אני לא מאמינה בחוק בגלל מערך השיקום הלקוי, שמזניח שורדות רבות כל כך. ההזנחה באה לידי ביטוי באופן גלוי, בהתעלמות משורדות זנות דרות רחוב, ובהפקרה שנובעת מבורות של המחוקקים והמחוקקות לגבי מה באמת קורה בשטח ואיך החוקים שלהם משפיעים על חיינו"

יצא לך לראות את פרטי מערך השיקום החדש? מה דעתך עליו?
"מזעזע ביותר. 30 מיליון שקלים, בתוכם מכניסים הגברים הזנאים, את החינוך, את ההשקעה בנשים, כסף לעמותות שאין להם מענים לקהילה הטרנסית. יש מענים לנשים נרקומניות במעגל הזנות, לנשים חד-הוריות במעגל הזנות, אין להם מענים לנשים טרנסיות. אין במדינה הזו מענים לקהילה הזו. זאת קהילה מודרת שנופלת בין הכיסאות כל הזמן. לכן אנחנו נלחמות. אישה שמקבלת קצבאת נכות ומקבלת 770 ₪ עזרה בשכר דירה, לא יכולה להתקיים בשום עיר בארץ היום.

אני מספרת ללינור על התוכניות השונות שיוקמו באופן ייחודי עבור האוכלוסייה הטרנסית בזנות, מבלי לגרוע מהמענים שניתנים לכלל האוכלוסייה בזנות: הוסטל שיקומי עבור צעירים טרנס, דירות מעבר לבני נוער וצעירים טרנס, מרכז הלנת חירום לנשים טרנס בזנות, הלנת חירום לצעירים טרנס בזנות, הוספת תקנים לעו"ס שמטפלים בלהט"ב בזנות, ועוד.

"איפה המענים לטרנסיות בזנות בגילאי 45-50? איפה הסיוע בדיור? לא רק שזה לא מספיק, לחוק הזה אסור לעבור בתנאים האלו של השיקום", אומרת לינור. "אי אפשר להעביר חוק "מוסרי" על גבה של קהילה שלמה שתפגע ממנו. המענים שחייבים להיות הם, קודם כל: דיור בר השגה, דירות עמידר, או לחלופין העלאה משמעותית של קצבת הדיור כך שתהיה שוות ערך לדירת חדר בתל אביב, לא 700 שקל. גם אפשרויות תעסוקה, וכמובן גם חינוך חברתי. תיעדוף אוכלוסיה, כמו שעושים לחרדים, אתיופים וערבים, שיעשו תעדוף אוכלוסיה לקהילה הטרנסית".

מה עזר לך לצאת ממעגל הזנות?
"שום דבר לא עזר לי. קמתי יום אחד ופתחתי עסק. ופשוט השתמשתי בכל הכספים ולקחתי הלוואות מהבנקים כדי לצאת מהמעגל הזה באופן עצמאי ולפתוח עסק. זה לא זוהר – אני יום יום מתמודדת עם אנשים שלא התמודדתי איתם בזנות. אנשים שבאים אלי לחנות ואומרים לי שהתחפשתי לאישה. היום אני מתמודדת עם לקוחות שלא ידעתי להתמודד איתם. מה ידעתי? לקוחות שבאים בערב לכביש ומחפשים טרנסיות? היום אני מתמודדת עם החברה עצמה – ואני סופגת את זה. לפעמים אני שותקת, ולפעמים שומעת התלחששויות – בתוך החנות שלי".

מעיין: "דיור בר השגה, העדפה מתקנת ושינוי חקיקה"

מעיין (37) היא פעילה טרנסית, המתגוררת כיום בתל אביב. רבות מחברותיה הקרובות ביותר, נשים טרנסיות, נמצאות כיום במעגל הזנות על מנת להצליח לכלכל את עצמן. מעיין מספרת כי פוטרה מעבודתה לאחר שהחלה בהליך שינוי המין אותו עברה. מאז, התקשתה למצוא מקומות עבודה שיעסיקו אותה, וכיום היא מצליחה להתקיים באופן חלקי באמצעות קצבת נכות אותה היא מקבלת, ובנוסף לכך – על ידי עזרה כלכלית אותה מספקות לה חברותיה הקרובות, העוסקות היום בזנות.

"נשים טרנסיות מגיעות לזנות כי מדינת ישראל לא השאירה להן אף ברירה אחרת", מספרת מעיין. "אין מי שיעסיק אותנו בעבודות רגילות, אני בעצמי הלכתי לראיון עבודה אחד אחרי השני, אף אחד לא היה מוכן להעסיק אותי. היו מקומות שהיו פוליטיקלי קורקט ודחו אותי דרך תירוץ קלוש כזה או אחר, אבל היו גם מי שאמרו לי בפנים שהם לא יעסיקו אותי כי אני טרנסית. היום, כל חודש החברות הכי טובות שלי, שהן אחיותי לכל דבר ועניין – מסייעות לי כלכלית, לסיים את החודש. הן מצליחות לעזור לי דרך העיסוק שלהן בזנות. הן מצליחות לשמור על זה שגם אני לא אפול לשם".

נניח והחוק יעבור. מה המענים שנשים טרנסיות צריכות לקבל, כחלופה?
"דיור בר השגה, שינוי בחקיקה שיבטיח איסור אפליה כנגד נשים טרנסיות בעולם העבודה. אפליה מתקנת שתאפשר לנשים טרנסיות בכל גיל להתקבל ללימודים אקדמיים גם אם הן ללא תעודת בגרות ופסיכומטרי, אלא רק על ידי מכינה ייעודית. שינוי חקיקה שיבטיח שקצבת נכות שנשים טרנסיות מקבלות היום מהמדינה לא תופחת במידה והן עובדות במקביל. אנחנו מעוניינות בקצבת נכות קבועה – כיום, קצבת נכות ניתנת לנשים טרנסיות לתקופה של שנתיים, אחריה צריך לבוא ולחדש אותה, אם אכן יסכימו לעשות זאת".

אביגיל: "אני מסתכלת על התמונה הגדולה יותר"

לצד ההתנגדויות לחוק, יש לא מעט נשים בזנות שתומכות בו. אחת מהן היא אביגיל, בת 46, המתגוררת בתל אביב. "אני עסקתי בזנות לסירוגין, במשך הרבה מאוד שנים. בערך 17 או 20 שנים", מספרת אביגיל. "הרבה פעמים יצאתי, נכנסתי, הכנסתי את עצמי למסגרות, יצאתי, ונכנסתי, לופ כזה. בטח שאני רוצה את החוק, ורוצה שיקום, ואני עדיין בשיקום. אני בת 46, ורוב הסיכויים שאני אהיה בשיקום עד גיל 100. אבל תמיד יש אצלי קול שמזכיר שזנות היא עדיין אופציה. על הקול הזה החוק מאיים. זה עדיין נורא מורכב".

רומי: "אני מתנגדת לחוק. למה? פשוט מאוד – זכותי לבחור להיות זונה. זכותי לבחור בהרבה דברים שלא פוגעים באחר. והעובדה היא שעד עכשיו לא פגעתי באחר. מסתבר שהכנסת חושבת אחרת. נכון, אין חוק נגדי כזונה. אבל הם עושים את זה בעקיפין."

אביגיל חוזרת ומספרת על הקושי אותו חוותה במהלך השנים, כאשר ניסתה לפנות לשיקום ולקבל טיפול משמעותי עבור עצמה. "היית בסמים. הלכתי למסגרות של פעם כאלה, קהילות טיפוליות שהיו מעורבות עם גברים, שבכלל לא קשורים אלי. לא רק שיצאתי יצאתי עם נזק מהמקומות האלה, גם לא ידעתי שמה שאני עושה זה זנות. קראתי לזה החלפת אינטרסים, הייתי בהכחשה המון זמן, עד שהגעתי לסלעית".

ובסלעית?
"פעם ראשונה שקראתי לילד בשמו, והגעתי לסלעית, לפני כארבע שנים. זה עזר. גם עכשיו אני נעזרת המון ב’לא עומדות מנגד’, ועוד מעט מתחילה עוד פעם טיפול. פניתי לסלעית כדי לקבל מטפלת, והן עמוסות כרגע. פניתי ללוטם, מרכז לטיפול בטראומה מינית באיכילוב, שפעם הייתי ברשימת ההמתנה שלו אבל עבר זמן ויצאתי מהרשימה, אז לכי תחכי שנה עכשיו עוד פעם. פניתי למרכז חדש לטיפול בנפגעות תקיפה מינית. גם שם יש המתנה. לא הרבה, אבל עדיין במצב שלי, חזרתי לתל אביב במצב סיכון די גבוה, ולא מצאתי עדיין מענה טיפולי. בטח שהייתי רוצה שיהיה מענה".

מה את צריכה היום?
"קיבלתי מטפלת פרו בונו, שזנות זאת לא ההתמקצעות שלה, אבל היא כן עבדה עם נשים שעבדו, ומתמחה בטיפול בנפגעות תקיפה מינית. הכי הייתי רוצה לקבל מטפלת מסלעית, זה נראה לי הכי נכון לי."

יצא לך לראות את מה שכולל מערך השיקום החדש?
"כן. נורא דיבר אלי דווקא שיקום לצעירים וצעירות שהיה שם, וכל מני מרכזים למיניהם שזה חשוב. אני לא זוכרת שהרגשתי שחסר שם משהו, אני זוכרת שכשקראתי אותו הוא נראה מרשים. אני חושבת שנשים שיוצאות מזנות יצטרכו יותר מקומות, בטח שיותר מקומות כמו סלעית. לא מספיק סלעית ואופק נשי ועוד משהו בבאר שבע. צריך שיהיה מענה. שלא יצטרכו לחכות בתור. יום אחד בהמתנה יכול להיות עניין של חיים ומוות. יום אחד. דבר נוסף שצריך זה מקומות לטיפול שאפשר להיכנס אליהם עם הילדים, אחרת ילדים הולכים לאומנה ולפנימיות, כמו במקרה שלי. הילד שלי כבר בן 12 ונמצא 6 וחצי שנים באומנה. לא חשבתי על זה פעם כאופציה, אפילו היום זה משהו שאני יודעת שצריך".

כשאני שואלת את אביגיל מה גורם לה לתמוך בחוק למרות כל האתגרים שהיא מכירה כל כך מקרוב, היא עוצרת לרגע את שטף הדיבור. "אני מסתכלת על התמונה הגדולה יותר", אומרת אביגיל לאחר מחשבה. "אני לא חושבת שזה משהו שיקרה בתקופה שלי – עולם עם חינוך אחר. גם חוק זה סוג של חינוך. חינוך שאומר – זה אסור. אבל צריך להתחיל מאיפשהו. קודם כל אסור. ולהסביר למה אסור. ושיהיו מקומות של תמיכה ועזרה".

טופז: "הם צריכים להבין שמצד אחת זנות היא לא בחירה"

אישה נוספת שחולקת את אותה תמיכה מסויגת בחוק, היא קורל טופז. טופז, אישה בשנות העשרים המאוחרות לחיה, חיה כיום במרכז הארץ ומתפרנסת מזנות. "אני תומכת בחוק בגלוי, מסיבה פשוטה – הוא יותר טוב מכלום. אבל, אני לא מאמינה בו", מסבירה טופז. "אני לא מאמינה בו בגלל מערך השיקום הלקוי, שמזניח שורדות רבות כל כך. ההזנחה באה לידי ביטוי באופן גלוי, בהתעלמות משורדות זנות דרות רחוב, ובהפקרה שנובעת מבורות של המחוקקים והמחוקקות לגבי מה באמת קורה בשטח ואיך החוקים שלהם משפיעים על חיינו".

"מערך השיקום מדבר על הקמת הוסטלים נוספים לפי מודל ההוסטלים הקיים, ועל הקצאת תקציבים למשרדי הממשלה השונים", מסבירה טופז. "שני הדברים האלה בעייתים מכמה בחינות. המודל הקיים להוסטלים אינו תקין משום שיש בהוסטלים דרישות לא ראליות כלפי שורדות זנות. למשל – הדרישה משורדת לוותר על ילדיה כדי שתוכל להיכנס להוסטל, או הדרישה לסגור אותה למשך חצי שנה או שנה, מבלי שתהיה לה היכולת לצאת, גם לא לבקר את הילדים שאולצה לשלוח לאומנה או פנימייה. כיום, המוני שורדות לא עוברות אפילו את הסינון הראשוני של המקומות הללו".

"התקציבים שיגיעו למשרדים השונים מסוכנים לשורדת משתי בחינות – הראשונה היא בצורך להגיע למשרד ממשלתי, ולהצהיר על היותך או עברך בזנות. בחברה שלנו יש המון סטיגמות כלפי נשים במעגל הזנות, זה וודאי לא פוסח על האנשים שיושבים במשרדים הממשלתיים, וכשזה בא מהם – זה הרבה יותר מסוכן. אם כשורדת אלך להתלונן במשטרה, השוטר יראה במסוף שאני זונה וככה הוא יתנהג אלי. אם אלך כשורדת למשרד הרווחה – יוציאו צו שיכריז על הילדים שלי בסיכון ויקחו אותם ממני, כי הדעה הרווחת היא שזונה לא יכולה להיות אם כשירה. החוק מבקש מאתנו השורדות להגיע לאותם משרדים שכבר סגרו בפנינו כל דלת אפשרית ורמסו אותנו עד דק, ספק אם מישהי תהיה אמיצה מספיק לעשות זאת".

מעיין: "נשים טרנסיות מגיעות לזנות כי מדינת ישראל לא השאירה להן אף ברירה אחרת"

מה היית מוסיפה למערך השיקום הקיים?
"הייתי מוסיפה הוסטלים לזנאים, לא רק לנשים שורדות. הייתי מוסיפה סעיף ברור בחוק שחוסך משורדת את התופת של לגשת לאותם משרדים, ומאפשרת לשורדות לגשת לביטוח לאומי לקבלת קצבה שסכומה נקבע מראש בחוק. הייתי מוסיפה הוסטלים שיכילו את כולן, כל שורדת באשר היא, בין אם היא עדיין בזנות, בין אם היא נערה או אישה, ובין אם יש לה דיור או לא. הייתי מקיימת ימי הסברה למשרדי החינוך, הבריאות, הרווחה, והמשטרה, על מנת שיהיה להם מושג מה זה זנות. הם צריכים להבין שמצד אחת זנות היא לא בחירה, אבל שאנחנו גם לא רוצות שיסתכלו עלינו כעל נשים מסכנות או נחותות. הייתי מסבירה להם את רזי עולם הזנות ומכשירה אותם לטיפול נכון בשורדות זנות".

רומי: "השיקום צריך להיות למי שצריכה אותו. אני לא צריכה שיקום"

לצידן של אביגייל וקורל, יש גם מי שמצהירות באופן חד וחלק – פשוט איני רוצה לעזוב את הזנות. אישה אחת כזאת היא רומי, בת 41, שעוסקת כיום בזנות ומצהירה – זה מה שאני רוצה להמשיך לעשות בחיי.

"אני מתנגדת לחוק. למה? פשוט מאוד – זכותי לבחור להיות זונה. זכותי לבחור בהרבה דברים שלא פוגעים באחר. והעובדה היא שעד עכשיו לא פגעתי באחר. מסתבר שהכנסת חושבת אחרת. נכון, אין חוק נגדי כזונה. אבל הם עושים את זה בעקיפין. אי אפשר לפגוע בכן, אז בואו נפגע בפרנסה שלכן, נפגע בקליינטורה שלכן. הם אומרים שזנות היא לא מוסרית. אני חושבת שזה לא מוסרי להחליט דברים עלי. אני לא פוגעת באחרים, ואני לא פוגעת בעצמי. מתוך מודעות מלאה בחרתי את מה שבחרתי. אני יכולה לעבוד במשהו אחר, ואני לא מעוניינת בכך".

רומי מציינת את מה שבעיניה הוא סטריאוטיפים בלבד הקיימים כלפיי נשים בזנות. "אומרים לי – אם את זונה אז את בטח מסוממת, את אלכוהוליסטית – אני לא מכירה את כל הדברים האלה. לא עברתי שום התעללות מינית. הייתה לי ילדות מדהימה. גם היום – אף אחד לא מציב לי תנאים, ואין לי שום סרסור. הכל הולך לפי מה שאני קובעת. זה הגוף שלי ואלה התנאים שלי. אני לא מבינה מאיפה מגיע חוק שהחליט עכשיו – לא. את נאנסת בהסכמה. פגשתי באחד הדיונים על החוק בכנסת מישהי שעבדה איתי לפני 10 שנים בזנות, ואמרה לי ‘את נאנסת בהסכמה’. זה – כל כך עצבן אותי. איך את באה וקובעת לי דברים? אני נאנסת בהסכמה?"

קטי: "החוק הזה הולך לפגוע בעיקר בנו הטרנסיות. אחוז גבוה מדי מהטרנסיות עוסקות בזנות. המדינה משעבדת טרנסיות לעבוד בזנות. טרנסית מתחילה את תחילת דרכה כשהיא נזרקת מהבית, כשהיא בלי תמיכה מהמשפחה. היא צריכה לעשות שינוי מין, אז היא הולכת לזנות בשביל הכסף המהיר הזה, בשביל לעבור את הניתוחים שהיא צריכה כמה שיותר מהר. כדי שהיא לא תצטרך ללכת ברחוב וישאלו מה היא, אם היא גבר או אישה"

מה מבחינת בטחון אישי?
"היום יש שמירה בדירות. ברגע שיסגרו את הדירות – לא תהיה שמירה. מה אז? באים אלי ואומרים לי – את יכולה ללכת ללקוח הביתה. למה שאני ארצה ללכת אליו הביתה? אני רוצה את המקום שלי, את התנאים שלי, כל מה שאני ארגיש בטוחה בו. כל הביטחון שלי ילך. בחורה לא רוצה ללכת ללקוח הביתה, היא מפחדת ובצדק. גם אני לא רוצה ללכת ללקוחות הביתה. אני גם לא רוצה לקבל אצלי בבית. אמרו לי – תעבדי לבד. מה פתאום תעבדי לבד? ואם אני רוצה לעבוד עם חברות? כיף לי עם עוד בנות? מה הבעיה? אני לא מבינה למה להיכנס לי בכוח לתחתונים, לחיים שהם שלי".

מה דעתך על מערך השיקום שמגיע לצד החוק?
"אני לא רואה קשר בין החוק ובין השיקום. מי שצריכה לקבל שיקום ועזרה – אני יותר מבעד שהיא תקבל אותם. אני לא מבינה למה עושים את ההקשר בין שני הדברים. השיקום צריך להיות למי שצריכה אותו. אני לא צריכה שיקום, אין לי עניין בכל הדברים האלה. לא רק לי – גם לנשים אחרות שעובדות איתי. מישהי זרקה לי בעבודה – ‘כשסל השיקום יתחיל מחצי מיליון – אני אחשוב על זה’. את מבינה על איזה סכומים מדברים? בנות אחרות אומרות – אנחנו נחזור לפה. נמשיך. לא בא לנו לעבוד בעבודה אחרת. אנחנו יכולות – ולא בא לנו. טוב לנו פה".

חוק איסור צריכת זנות צפוי לעלות לקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת בימים הקרובים. החוק קובע כי צרכני זנות יהיו חשופים לקנס בגובה 2,000 שקלים, ו-4,000 שקלים בצריכה חוזרת. לצד החוק, מוגש מערך שיקום, טיפול, וחינוך, בין-משרדי עבור אוכלוסיות הזנות.

Leave a Reply

Name *
Email *
Website