רוטחר ברחמן, היסטוריון הולנדי: “אופטמיות היא הריאליזם החדש”

"בעשורים האחרונים התרחשה מהפכה שקטה במדע", אומר ההיסטוריון ההולנדי רוטחר ברֶחמן (33). "הרבה מדענים מתחומים שונים, היסטוריונים, סוציולוגים, אנתרופולוגים, פסיכולוגים, החליפו את התפיסה הצינית שלהם בנוגע לטבע האדם, בראייה הרבה יותר מלאת תקווה. הרבה יותר אופטימית".

המהפכה הזו היא, לדברי ברחמן, הסיבה שכתב את ספרו, "המין האנושי – היסטוריה של תקווה" (הוצאת פן ומשכל, 2020). התזה המרכזית של הספר פשוטה: רוב האנשים, בתוך תוכם, הם די הגונים, אבל המוסדות החברתיים במערב בנויים כמעט כולם על הנחה הפוכה, לפיה בני האדם הם יצורים אנוכיים, אכזריים ואלימים. הבנה של טבעו האמיתי של האדם, ייצור חביב וחברותי, תאפשר לדמיין וליצור חברה אחרת. גם כשהוא דן בזוועות השואה, באכזריות של מלחמות ובמנהיגים ציניים ומושחתים, הוא מתעקש: אופטימיות היא הריאליזם החדש.

עטיפת הספר "המין האנושי – היסטוריה של תקווה" (יח"צ)

למרות גילו הצעיר, ההספק של ברחמן מרשים. ספרו הקודם, "אוטופיה לריאליסטים" תורגם ל-32 שפות; והרצאת ה-TED שבה הוא מציע דרכים להתמודד עם העוני העולמי, נצפתה מעל 3.5 מיליון פעמים.
דבר היום – כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

הריאיון איתו מתקיים בזום, שנה לאחר גילוי מקרה הקורונה הראשון בהולנד. האופטימיות שלו, כך נדמה, נדרשת ומאתגרת היום יותר מתמיד.

מה אתה בעצם מנסה לעשות בספר?
"מה שניסיתי לעשות זה לחבר את הנקודות. באקדמיה יש המון מומחים, אבל הם לרוב מומחים לעניין מאוד צר. ניסיתי להראות שיש משהו גדול יותר, שמחבר תוצאות של מחקרים מתחומים שונים. שיש לדבר הזה השלכות משמעותיות שנוגעות לאופן שבו אנחנו מארגנים את החברה שלנו.

"ברגע שאתה מעדכן את ההבנה שלך את טבע האדם, הכל משתנה. איך אתה עושה דמוקרטיה, איך אתה מארגן את מדינת הרווחה. איך נראים בתי הכלא או בתי הסוהר. כל השקפת עולם, כל אידאולוגיה, מתחילה בהבנה כזו או אחרת של טבע האדם. כשטבע האדם משתנה, או איך שאתה מבין את טבע האדם משתנה, אז הכל משתנה".

"אמפתיה ושנאת זרים, שני צדדים של אותו מטבע"

אתה טוען שלהאמין שטבע האדם הוא טוב זה להיות ריאליסט. אבל ההיסטוריה מלאה בזוועות שביצעו בני אדם. גם היום יש מנהיגים מושחתים, שנאה בין ציבורים, מפיצי פייק ניוז מסוכן במודע… התאוריה שלך לא עומדת במבחן המציאות.
"יש כאן אתגר גדול. כתבתי ספר שלם על החביבות האנושית. על כך ש’כוח העל’ שלנו הוא החברותיות, שמאפשרת לנו לעשות דברים ששום מין אחר לא מסוגל להם. אז ברור שאני צריך להתמודד גם עם כל הזוועות, המלחמות, שנאת הזרים. עם אושוויץ. אני טוען שאלו שני מאפיינים של אותה חיה. שהאמפתיה שלנו ושנאת הזרים שלנו הן שני צדדים של אותו מטבע. הן קשורות באופן יסודי.

קל לנו להיות ידידותיים למי שקרובים אלינו. אבל ברגע שמדובר באנשים מופשטים, כאלו ששומעים עליהם בחדשות, אז אנחנו מסוגלים להתנהגויות נוראיות"

"ההסבר הסטנדרטי לזוועות, שהציביליזציה היא רק ציפוי דק לטבע החייתי שלנו, הוא פשוט שגוי. ‘תאוריית הציפוי’ הזו מושרשת היטב בתרבות המערבית. אבל המחקר מראה שגם שחייל בוורמאכט, הצבא הנאצי, ממשיך להילחם כשברור שגרמניה עומדת להפסיד במלחמה, לא בגלל אידאולוגיה קנאית ולא בגלל שהוא צמא דם, אלא בשביל החברים שלו לנשק. כדי לא לנטוש אותם ולא לאכזב אותם. זו לא השנאה שגורמת לו להילחם בשביל המשטר הכי שטני בהיסטוריה. זו האמפתיה".

אז בני האדם טובים, ומתוך כך עושים דברים רעים? זה ההסבר שלך?
"אנחנו יצורים מוגבלים. יחסית קל לנו להיות ידידותיים למי שקרובים אלינו. למי שניתן לראות, להריח, להרגיש. אבל ברגע שמדובר באנשים מופשטים, כאלו ששומעים עליהם בחדשות, אז אנחנו מסוגלים להתנהגויות נוראיות.

"אני עוסק בספר באריכות בניסויים הפסיכולוגיים של אחרי מלחמת העולם. ניסוי הכלא של סטנפורד, בו מתנדבים חולקו באופן אקראי לאסירים וסוהרים, והסוהרים לכאורה הפכו מהר מאוד לסדיסטים. הניסוי של מילגרם, במסגרתו הסכימו מתנדבים לגרום למי שהם חשבו שהם מתנדבים אחרים בניסוי (אבל למעשה היו שחקנים) מכות חשמל קטלניות.

סטנלי מילגרם ומכונת ההלם החשמלי, מתוך "המין האנושי". "הרבה יותר קשה להוציא מבני אדם רוע" (צילום: יח"צ)

"אלו ניסויים שלכאורה מוכיחים כמה קל להוציא את האכזריות של בני האדם. אני מציג ניתוחים ומחקרים שמראים שהמסקנות האלו שגויות. התהליכים שהופכים בני אדם לאכזריים, כמו אלו שעברו על גרמניה בתקופה הנאצית, הם מורכבים בהרבה. הרבה יותר קשה להוציא מבני אדם רוע".

קשה, ובכל זאת זה קורה הרבה. אפשר להיאבק בנטייה הזו לדאוג לקרובים לך ולהיות אכזר כלפי כל היתר?
"האמת היא שלרוב האנשים קשה מאוד לשנוא מישהו שעומד ממש מולם. רואים את זה בתאוריית המגע בפסיכולוגיה. מפגש מצמצם רגשות שליליים. אבל הוא עושה את זה רק כלפי האדם שאיתו נפגשתי. אם ישראלי ופלסטיני נפגשים, זה לא תמיד קל, אבל בהחלט אפשרי לגרום להם להתחבר. ליצור קשר. זה לא בהכרח משנה את הדימוי שלי על יתר הקבוצה השנייה. הישראלי או הפלסטיני שפגשתי הוא בסדר, אבל כלפי יתר הקבוצה שלו אני עדיין מתקשה לחוש אמפתיה.

"זו פסיכולוגיה שבטית, קבוצתית. אנחנו רוצים להיאהב. והרצון הזה יכול להביא אותנו גם למקומות אפלים. חלק גדול מהספר הוא על הפרדוקס הזה, על המתח הזה בטבע שלנו".

"מכורים לחדשות הופכים ליותר פסימיים"

לפי הספר שלך, אחד הדברים שמסייעים להוציא את הצד האפל של האנושות הוא התקשורת. החדשות. אתה מתראיין לאתר חדשות. האם הדבר הנכון לעשות הוא לסגור אותו מיד לאחר פרסום הריאיון?
"אני בהחלט חושב שהחדשות הן דבר רע. הדיווח הסנסציוני על מה שקרה היום, במקום על מה שקורה כל יום. חדשות ועיתונות זה לא אותו דבר. יש הרבה עיתונות שמסייעת לנו להבין את הכוחות והמבנים החברתיים ששולטים בחיים שלנו, וזה לא תמיד אופטימי. יש הרבה דברים קשים שקורים.

החדשות אינן דבר ניטרלי מבחינה ערכית. המוצר החדשותי הוא שמרני באופן יסודי, הוא הופך אותך ליותר מפוחד משינוי ויותר פסימי בנוגע למין האנושי"

"אבל החדשות זה משהו אחר. אלפי עיתונאים שואלים את עצמם כל יום, ‘מה הדבר הכי גרוע שקרה היום?’ כי על זה הם רוצים לדווח. ומן הסתם יש לזה השפעה על האנשים שצורכים את המידע הזה. ידוע הרבה זמן שאם אתה צורך הרבה חדשות אתה הופך יותר חרד, יותר מדוכא.

"החדשות אינן דבר ניטרלי מבחינה ערכית. המוצר החדשותי הוא שמרני באופן יסודי, במובן שהוא הופך אותך ליותר מפוחד משינוי ויותר פסימי בנוגע למין האנושי. במצב כזה יותר סביר שתתמוך במדיניות שתעדיף ביטחון על פני שוויון וחירות.

"זו אירוניה, כי פעמים רבות מאשימים עיתונאים בהטיה שמאלית, ליברלית. אבל כתופעה, לעיתונות יש הטיה שמרנית דווקא. זו לא הצהרה אידאולוגית. יש עשרות מחקרים בנושא. מכורים לחדשות הופכים ליותר ציניים. ליותר פסימיים".

יש לך דוגמאות?
"דוגמה קלאסית, שגם מופיעה בספר, היא הכיסוי החדשותי של אסונות טבעיים. אני מתאר שם את הדיווחים על ניו אורלינס אחרי הפגיעה של הוריקן קתרינה.

זו שוב תאוריית הציפוי: האסון הוא לכאורה מה שסודק את הציפוי הדק שמכסה את מערומינו המפלצתיים.  מהר מאוד אחרי אסונות כאלו מופיעים בתקשורת דיווחים על ביזה, על אלימות. וכמעט תמיד כשמגיעים מדענים רציניים לשטח, קצת אחרי העיתונאים,  הם מגלים שהכל היה שמועות. שבמציאות היתה אחרי האסון התפרצות של שיתוף פעולה ואלטרואיזם.

ניו אורלינס מוצפת לאחר פגיעת הוריקן קתרינה, 2005. "התפרצות של שיתוף פעולה ואלטרואיזם" (צילום ארכיון: AP/Eric Gay)

"נהוג לקרוא לכוחות ההצלה שמגיעים לאזור שנפגע מאסון טבע ‘המגיבים הראשונים’. אבל המגיבים הראשונים הם תמיד האנשים שהאסון פגע בהם. הם מתחילים לסייע זה לזה. זו אחת הדוגמאות לכך ששוב ושוב החדשות מאוד מטעות".

והדיווחים האלו הם שגורמים להאמין שטבע האדם רע, ושרוב בני האדם בעצם אלימים ואנוכיים?
"התקשורת היא לא הבעיה הכי גדולה. היא לא הסיבה היחידה לאופי הציני שלנו. הסיבה העיקרית שאנחנו מאמינים שרוב האנשים הם אנוכיים היא שגורמים לנו להאמין בזה.

"זה האינטרס הברור של מי שנמצאים בעמדות כוח. כי אם אנחנו לא יכולים לסמוך זה על זה, אז צריך שליטים חזקים; משטרה וצבא חזקים; צריך מנהלים ונשיאים, ואת כל האנשים החזקים האלו, בגלל שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הסיכון שבחופש. כי אם יניחו לנו לעצמנו יהיו לכך השלכות נוראיות של מלחמת הכל בכל".

"בושה היא כוח חשוב בתרבות האנושית"

אתה טוען שרוב האנשים טובים מעיקרם, ובכל זאת מי שנמצאים בעמדות הכוח הם רעים. איך זה?
"הכוח משחית. זה עד כדי כך פשוט. כוח הוא סם מסוכן. יש דרכים להתמודד עם זה, לנסות לשלוט בנטייה הזו ברמת היחיד והחברה. הפרדת הרשויות שנהוגה בדמוקרטיה היא דרך אחת לנסות לשלוט בהשפעות הרעות של הכוח על המנהיגים.

"זה מנגנון מרכזי מאוד שפועל בתרבויות אנושיות. כוח הוא לא טוב עבורך. חברות ציידים לקטים נוטות להיות מאוד שוויוניות. ציידים לקטים חושדים מאוד בגאוותנים. צניעות היא תכונה שנדרשת מכל מי שרוצה להיות מנהיג, ואם אתה לא צנוע מספיק אז תאבד את ההשפעה שלך. ילעגו לך ויפסיקו להקשיב לך ולפעמים ממש יהרגו אותך.

"בניגוד לזה, בפוליטיקה של היום, בכל העולם, אפשר לראות תופעה שאפשר לקרוא לה ‘הישרדות חסרי הבושה’. ז’איר בולסונארו בברזיל. דונלד טראמפ בארה"ב. נרנדרה מודי בהודו. בוריס ג’ונסון בבריטניה. ויש נוספים כמובן. יש להם תכונות אישיות דומות. הם נרקיסיסטים, מלאים בעצמם, ואיכשהו, נראה שזה יתרון עבורם.

מימין למעלה: נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ, נשיא ברזיל ג’ייר בולסונארו, ראש ממשלת בריטניה בוריס ג’ונסון וראש ממשלת הודו נרנדרה מודי. "נרקיסיסטים, מלאים בעצמם, ואיכשהו זה יתרון עבורם" (צילומים: AP/Manish Swarup, Stefan Rousseau, Evan Vucci, Eraldo Peres)

"המנהיגים האלו מצליחים לעשות דברים שאנשים אחרים לא יכולים לעשות, פשוט כי הם חסרי בושה. כל אדם אחר היה נבוך לשקר ככה, לעשות מניפולציות כאלה. אני מציין בספר שאנחנו המין היחיד בממלכת החי שמסמיק. בושה היא כוח חשוב בתרבות האנושית, היא חשובה לאינטראקציות האנושיות. אבל אני לא יכול לדמיין את טראמפ מסמיק. המנהיגים האלו מנותקים מהחברה. אי אפשר לבייש אותם. אם לא מתקשרים עם בני אדם אחרים כמוך וכמוני".

"מה שיש היום אינו דמוקרטיה"

זה נשמע כמו מעגל קסמים. בלתי אפשרי להתנער מההשפעה של הפוליטיקאים האלו?
"כמו שאמרתי, כשאתה מעדכן את התפיסה שלך את הטבע האנושי למקום יותר מלא תקווה, יותר ריאליסטי, הרבה דברים שלא נראו אפשריים עד כה, הופכים לאפשריים. תחשוב על דמוקרטיה. מה שיש היום אינו דמוקרטיה. במקרה הטוב זו אריסטוקרטיה נבחרת. לנו יש את הזכות לבחור מי האריסטוקרטים שימשלו בנו, אבל אין לנו באמת שלטון בעצמנו.

"הטיעון המקובל נגד דמוקרטיה אמיתית היא שאנשים הם טיפשים ועצלים מדי מכדי להפקיד בידיהם משהו חשוב כמו ניהול מדינה. אבל אפשר לבחון את זה. ויש ניסויים והתנסויות בדמוקרטיה אמיתית, דמוקרטיה של דיון משותף. יש כמה דרכים לעשות את זה.

מסתבר שאם אתה לוקח אנשים רגילים, ונותן להן גישה למידע איכותי, הם פשוט דנים בנושאים שנויים במחלוקת מתוך כנות ומגיעים לפשרות הרבה יותר סבירות מאלו שמגיעים אליהן פוליטיקאים"

"בספר אני מדבר על ניהול תקציב השתתפותי ברמה העירונית. למשל, 30% מתקציב העירייה שמנוצלים בהתאם למסקנות דיון שכל התושבים מוזמנים להשתתף בו ולהצביע על ההחלטות. אפשרות נוספת, שבסוף לא נכנסה לספר, הוא הגרלת מנהיגים (Sortition). זה תהליך של בחירת נציגים באופן אקראי מתוך הציבור. אז אנשים רבים זוכים להיות פוליטיקאים מתישהו בחייהם, או לפחות להכיר פוליטיקאים. זה משנה את כל הגישה לדיון הציבורי".

לא הגזמת?
"זה נשמע כמו רעיון משוגע. לא כל אחד יכול להיות פוליטיקאי. אבל מסתבר שאם אתה לוקח  אנשים רגילים, מימין ומשמאל, גברים ונשים, צעירים וזקנים, ואתה שם אותם יחד סביב שולחן, ונותן להם גישה למידע איכותי, למומחים, הם פשוט דנים בנושאים מאוד שנויים במחלוקת מתוך כנות, והם מגיעים לפשרות הגיוניות וסבירות הרבה יותר מאלו שמגיעים אליהן פוליטיקאים. אלו דברים שנהיים אפשריים ברגע שאתה מעדכן את התפיסה שלך".

"המודל השלישי: משאבים בניהול משותף"

אתה מתאר בספר אפשרויות אחרות: מודלים של ניהול משותף במקום מנהיגים חסרי בושה, שיתוף בקבלת החלטות ובנכסים, ביטול של הירארכיה. אתה מראה שזה יכול לעבוד, ובכל זאת, אנשים רבים שחושבים על שיתוף והשתתפות מדמיינים משהו כושל, לא יעיל ולא מעודכן.
"במשך הרבה זמן כלכלנים האמינו שאו שהשוק צריך לפתור את הבעיה, או שהמדינה צריכה לפתור אותה. שתי החלופות היחידות היו שלטון הקרמלין או שלטון וול סטריט. אחרי המלחמה הקרה נשאר רק וול סטריט.

יש לנו חברה עם טכנולוגיה של המאה ה-21 שפועלת על מערכת הפעלה של דמוקרטיה מהמאה ה-18"

"אבל מסתבר שיש מודל שלישי. אנחנו קוראים לו "קומונס". משאבים בניהול משותף. זה יכול להיות כל דבר – משטח יער, או מבנה עירוני ועד לחברה עסקית. ואפשר לנהל את הקומונס במשותף כחברה דמוקרטית. כי אנשים מסוגלים לשוחח, להתפשר, לגשר על הבדלים. בעיקר כשאפשר להיפגש. הבעיה בצורה הזו של דמוקרטיה היא שזה נראה משעמם והתקשורת שונאת את זה. אנשים יושבים מסביב לשולחן, שותים קפה בינוני ומנהלים דיונים סבירים. אין מה לדווח".

תן דוגמה אחת.
"יש לזה המון דוגמאות מרחבי העולם. באיסלנד ובאירלנד, ביותר מ-1,500 ערים מתקבלות החלטות על התקציב המוניציפלי על ידי התושבים. בספר אני מביא דוגמאות לחברות עסקיות שמנהלות מתוך היגיון כזה, לבתי ספר ובתי כלא שההיגיון ששולט בהם הוא אחר. זו אחת התנועות הכי מרגשות של התקופה שלנו. יש לנו חברה עם טכנולוגיה של המאה ה-21 שפועלת על מערכת הפעלה של דמוקרטיה מהמאה ה-18. הגיע הזמן לעדכן את התוכנה הזו".

"יש רק מקור אחד לצדק, וזה אנחנו"

ב-2019 הוזמנת לדבר בפורום הכלכלי בדאבוס, בפני ראשי מדינות ומנהיגי הכלכלה העולמית. אינטלקטואלים אחרים, כמו למשל יובל נוח הררי, הוזמנו להרצות בכינוסים האלו בעבר. אם הרעיונות שלך כל כך חתרניים, כל כך מאיימים על השלטון של המנהיגים חסרי הבושה, איך זה שהוזמנת למקום כזה?
"איכשהו נכנסתי להם בין הסדקים. לא הזמינו אותי מאז שוב לפורומים כאלו. יובל נוח הררי הוא היסטוריון חכם ומרתק. בלעתי בעניין את כל הספרים שלו. אבל הוא לא כל כך מאיים על הסטטוס קוו. כשהאליטות העולמיות מחבקות אותך כל כך אתה חייב להתחיל לדאוג. גם הוא עצמו מתייחס לזה באופן ביקורתי, אבל יש בינינו הבדלים גדולים מבחינת עמדה פוליטית.

"היתה לי התכתבות באימייל עם יובל נוח הררי. הוא הציע שאולי ההבדל בינינו הוא הרקע. אני גדלתי בהולנד הפתוחה והליברלית, והוא בישראל, שם לדבריו יותר קשה להאמין בטוב שבטבע האנושי. בספר שלו, ‘קיצור תולדות האנושות’, יש פרק בשם ‘אין צדק בהיסטוריה’. עכשיו, אני מסכים. אין צדק בהיסטוריה. אין עיקרון קוסמי שמבטיח שהעניים יתוגמלו אחרי המוות או שהפליטים יזכו לחיים מאושרים. יש רק מקור אחד לצדק, וזה אנחנו.

"אם אנחנו לא נעשה דבר, לא יקרה דבר בכיוון של צדק. מבחינתי המסקנה מכך, מסקנה קרה, אתאיסטית, היא שיש לנו אחריות כבדה על הכתפיים. אנחנו צריכים לעשות משהו. אין לנו זמן לעשות עכשיו מדיטציה של חודשיים. יש לנו מעט מאוד זמן בעולם להפוך בו את הדברים למעט יותר טובים.

יובל נח הררי. "מצביע על זה שאנחנו מין שמספר סיפורים" (צילום: REUTERS/Denis Balibouse)

"נוח הררי מצביע על זה שאנחנו מין שמספר סיפורים. שזו אחת היכולות שאפשרה למין האנושי להשתלט על העולם. אפשר לפרק את הסיפורים האלו לגורמים. להגיד, זה לא נכון, זו רק אידאולוגיה, זה מדומיין. אבל בסופו של יום אנחנו הופכים לסיפורים שאנחנו מספרים על עצמנו, ולנו כהיסטוריונים יש אחריות לספר סיפורים מסוג שונה".

אז הפרויקט שלך הוא להציע סיפור אחר?
"זה העניין המרכזי של הספר שלי. המהפכה המדעית הזו שמתרחשת, שאי אפשר להכחיש אותה, לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית אתה ניצב, וההשלכות הפוליטיות, החברתיות והפילוסופיות שלה. ברגע שאתה מאמין בממצאים האלו, ואתה מתחיל לבנות את תפיסת העולם שלך סביבם ולתכנן את החברה שלך סביבם, את הדמוקרטיה שלך סביבם, אז בעיקרון הכל משתנה.

"זה עניין כפול. מחד, יסוד מדעי אובייקטיבי לראייה החדשה הזו של טבע האדם. מאידך, לקדם את האמונה בממצאים האלו, שיכולה יכולה להפוך אותם לאפילו יותר אמיתיים.

אנחנו חיים בתקופה שיש בה הרבה מבט פנימה. אני חושב שאנחנו צריכים להסתכל הרבה יותר החוצה. על החברה"

"האשימו אותי שאני הופך הכל לטוב. שאפילו הרוע הוא תכונה טובה אצלי. ואני חושב שזה לא פשוט כל כך. זה מטריד מאוד. אנחנו עושים דברים נוראיים בשם הטוב. או בשם נאמנות, או חברות, או כי אנחנו מאמינים שאנחנו בצד הנכון של ההיסטוריה. אני מקווה שכשאנשים קוראים את הספר שלי הם מטילים ספק באמונות של עצמם, בסיפור של עצמם".

"יש סיבה לאופטימיות"

אז יש סיפור חדש. הבנה חדשה של טבע האדם. ואתה רוצה שהקוראים יטילו ספק באמונות של עצמם. אבל את הספר אתה מסיים בקריאה להתעסק פחות בעצמנו, ויותר ביצירת מוסדות חברתיים חדשים ושונים.
"חלק גדול מהעבודה שלי הוא על שינויים חברתיים. על האופן בו אנחנו צריכים לשנות את המוסדות שלנו. את בתי הספר שלנו, את הדמוקרטיה שלנו, את שיטת המיסוי שלנו. אנחנו חיים בתקופה שיש בה הרבה אינטרוספקציה, הרבה מבט פנימה. וכמו שכתבתי לקראת סוף הספר, אני חושב שאנחנו צריכים להסתכל הרבה יותר החוצה. על החברה.

"שמעתי לאחרונה הגדרה לניאוליברליזם. ‘האמונה שאתה לא יכול לשנות כלום מלבד את עצמך’. אבל הרבה יותר מדויק להגיד שאנחנו יכולים לשנות הכל, מלבד את עצמנו. זה הלקח הכי חשוב בעיני מההיסטוריה: אין שום דבר בלתי נמנע באופן שבו אנחנו מנהלים את החברה והכלכלה שלנו".

ואתה אופטימי?
"אני מוכן להיות הסנגור של התקווה. אם היית אומר לי לפני חמש שנים שעד עכשיו תהיה נערה שוודית בת 16 שתתניע את תנועת האקלים הכי גדולה אי פעם, או שתהיה מחאה של BLM (בלאק לייבז מאטר), שהיא תנועת המחאה לשוויון הכי גדולה בהיסטוריה של ארה"ב, לא הייתי מאמין.

גרטה תוננברג. "אם היית אומר לי שנערה שוודית בת 16 תתניע את תנועת האקלים הכי גדולה אי פעם לא הייתי מאמין" (צילום: AP/Virginia Mayo)

אם היית אומר לי שרעיון כמו הכנסה בסיסית אוניברסלית יהיה משהו שמנהיגי העולם פתוחים לדון בו, שסרטון שלי על מיסוי העשירים יהפוך להיות ויראלי, לא הייתי מאמין. אז יש איזו תזוזה.

"יש סיבה לאופטימיות. דור המילניאלז ודור ה-Z יותר משכילים, יותר מעורבים פוליטית ויותר מגוונים מכל דור קודם, והם בדרך לעמדות ההשפעה. אנשים מתחילים להתעורר לשאלות הגדולות של הזמן שלנו. אבל לא בטוח שההתעוררות מהירה מספיק, כי הזמן לא לצידנו".

Leave a Reply

Name *
Email *
Website