8 שנים למותו של משה סילמן ז"ל: הייאוש הוא האויב של כל מי שעל הקצה

לפני שמונה שנים, בהפגנת השנה למחאת האוהלים, הצית את עצמו למוות משה סילמן ז"ל. המצוקות, הכלכליות והנפשיות, איתן התמודד לא היו ולא יהיו לעולם סיבה לסיים את החיים, שלך או של אחרים. אין בכך כבוד או גבורה, יש בפעולה הזו זעקה אדירה, על כך שהיחיד, לעיתים, וביתר שאת בעתות משבר כלכלי, זקוק בכל נפשו לסיוע של המדינה, וכזה לא קורה השבר אדיר.

העובדות הסוציאליות בישראל של 2020, פוסט גל ראשון טרום צונאמי חברתי-כלכלי, שובתות כבר תשעה ימים. עם מאות תיקים, כלים מועטים לסיוע ושכר מבזה, צריכות העובדות הסוציאליות להיות הפנים של המדינה, בעבור אלה שהיא משאירה תמיד מאחור.

אין אף עובדת סוציאלית שבוחרת במקצוע הזה כי היא בטוחה שהוא מבטיח לה עתיד כלכלי נוח וקל. מי שבוחרת לעמוד יום יום עם האנשים והנשים, בנקודות שפל וחולשה גדולות, היא לא רודפת כוח, כסף או כבוד, אלא צדק. היא יודעת שלעיתים תוכל לסייע, תוכל להרים, להושיט יד כשצריך, לחבר קיצבה לאדם, לדפוק על השולחן כשצריך – ולעשות את החיים קצת יותר קלים.
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

לאחר מותו של סילמן, אמר נתניהו, שהיה גם אז ראש הממשלה, "מדובר בטרגדיה אישית גדולה". לכל אדם יש סיפור אישי, זה תמיד נכון, אבל נתניהו התעלם באמירה הזו מהאחריות שיש לחברה, וכן גם למדינה, למוסדותיה ולמנהיגיה, לאנשים שהגיעו למקומות הכי נמוכים. מנהיגים צריכים לתת תקווה, ובתקווה גלומה גם הבטחה כי בעת צרה יהיה לך גב.

אנדרטה לזכרו של משה סילמן בתל אביב. (צילום: יהל פרג')

אי אפשר להשוות את חייו ומותו של סילמן לשום מקרה אחר, אבל את הסביבה בה התרחש האופן בו נטל את חייו אפשר וצריך. עם מאות אלפי מובטלים, עלייה של עשרות אחוזים בדיווחים על עוני, אלימות ורעב, עם מוסדות רווחה ובריאות קורסים, הסביבה הזו מייצרת את הביצה בה גדל יאוש, ויאוש הוא האויב של כל מי שעל הקצה.

אין לנו לב לעוד טרגדיות אישיות גדולות, הלב שלנו כואב והישראלים והמנהיגים שלהם לא יכולים להמשיך ולהסתמך על הטוב שבו כדי שיציל את מי שזקוק להצלה. דרוש שינוי עמוק, שינוי שדרשנו באוהלים ב-2011, ועוד לפני, דרושה ישראל שבה ערך האדם אינו נמוך מערכו של החוב הלאומי, ישראל בה התקווה היא לא רק המנון בטקסים. תקווה שבאה מהידיעה שהמדינה תדאג לנכים כמו שהבטיחה, שתדאג ליהודים באתיופיה שמחכים לעלייה כמו שהבטיחה, שתדאג לדיור ציבורי רחב ואיכותי כמו שהבטיחה, שתדאג לעובדות הסוציאליות כמו שצריך.

השלט הקטן ברחוב קפלן, כמה מטרים מקריית הממשלה, איפה שסילמן הצית עצמו, מסתיים בציטוט מספר ויקרא כ"ח פסוק לה, וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ–וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ . דרישה צנועה, להחזיק אחד בשני, לא לתת לאף אחד ואחת ליפול. ישראל יכולה להיות מקום כזה, לא יכולה, אלא גם צריכה.

כתיבת תגובה

שם *
אימייל *
אתר