9 שנים למחאת האוהלים: “אמרנו שאם משכורת אחת לא תיכנס, אתה תקרוס. זה מה שרואים עכשיו ברחובות”

היום לפני תשע שנים בדיוק החלה מחאת האוהלים. מאוהל קטן בשדרות רוטשילד במחאה על מחירי הדיור הוקמו ערי אוהלים בעשרות יישובים בישראל, ונערכו הפגנות בנות מאות אלפי משתתפים בדרישה למדיניות רווחה תחת הססמה ‘העם דורש צדק חברתי’. זו היתה המחאה הכלכלית-חברתית הגדולה בישראל. תשע שנים אחרי, והציבור הישראלי שוב ברחובות, במחאה על היעדר הטיפול במשבר החברתי-כלכלי שהביאה הקורונה. ארבעה ממנהיגי המחאה ההיא מספרים מה קרה מאז, מה הדמיון והשוני בין המחאות, ומה העצה שלהם למפגינים ולמובילי המחאות של היום.

"העוצמה בעם הזה היא השינוי שהאנשים מלמטה יכולים להביא"

אמנון רבינוביץ’ (36), מנהל פרויקטים של חדשנות חינוכית. לשעבר מורה ומנהל חטיבת הביניים ‘זיו’ בירושלים | ב-2011: ממובילי מאהל המחאה בירושלים

המחאה ב-2011: "המאהל בירושלים ובת"א נפתחו באותו יום. דפני שלחה מייל, ואמרנו – קורה פה משהו מגניב. הייתי מורה שנה שנייה בבית ספר, ובאחת ההפגנות במוצ"ש אני פתאום קולט קבוצה של תלמידים שלי בפינה, שהגיעה למחאה וצועקת ביחד עם כולם. חודש לא ראיתי אותם, וזה היה חזק. אני בטוח שתלמידים שהיו שם מאמינים יותר בכוחו של העם לשנות, ויהיו דמוקרטיים יותר."
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

אמנון רבינוביץ’ במחאה החברתית 2011 (צילום: אלבום פרטי)

"לקראת הפגנת המיליון ב-4 בספטמבר הייתי בתחושה שאנחנו הולכים לשנות את המדינה. כתבנו חוקה למדינת ישראל, היינו בסרט. בהפגנה הייתי שני על הבמה, נאמתי את הנאום על החינוך. הייתי בטוח שבאמת תקום כאן מדינת רווחה רצינית, שיהיה שינוי אמיתי בחינוך."

שינוי מקומי: "המחאה בירושלים עשתה הרבה דברים חזקים. משהו קרה בלבבות של האנשים. אנשים בחרו אחד בשני, ונוצרו הרבה שיתופי פעולה בין התנועות, לצד מתחים."

שינוי לאומי: "ברמת המדיניות השתנה מעט מאוד, אבל האנשים שהיו שותפים בהובלה של המחאה, הדור שלנו, שהרגיש שיש לו קול, קרה לו משהו. היו מי שדחפו לכיוונים אנרכיסטיים יותר, אני הייתי הקול שאמר שאנחנו צריכים להיות השוטר במחסום, המורה בבית הספר, להיות העובד הסוציאלי בבת ים, לשנות מבפנים. הרבה אנשים, כבחירת חיים, מקדישים את החיים שלהם לשינוי חברתי. מבפנים."

בין 2011 ל-2020: "הדמיון למחאות היום גדול. האנשים שסובלים מהמשבר הזה, מעמד הביניים והאנשים במעמדות הנמוכים, הם עדיין האנשים הכי פגיעים. האנשים למעלה מנותקים, וזה כואב. יש לי חברים שעוברים את המשבר הזה ואפשר לבכות מהסיפורים שלהם. לעומת מה שאמרו לנו, שרק האליטה תוביל שינוי, דווקא העוצמה בעם הזה היא השינוי שהאנשים מלמטה יכולים להביא."

אמנון רבינוביץ’, 2020 (צילום: אלבום פרטי)

עצה למוחים היום: "מה שהמחאה גרמה לי להבין זה שמותר לנו להיות אנשים פוליטיים במובן העמוק של המילה. להשמיע קול כשיש עוולה חברתית, אי-צדק, כשקורה משהו רע למישהו אחר. צריך להצטרף, זה משנה את המציאות."

"במחאת האוהלים ניסינו לכוון לחברת מופת. היום אנשים רוצים רק לשרוד"

רועי נוימן (36), יועץ תקשורת | ב-2011: חבר בקבוצת ‘השמיניה’ שהובילה את המחאה ברמה הארצית, ודובר המחאה

המחאה ב-2011: "להפגנה הראשונה שלנו הגיעו כ-20 אלף איש. לא דמיינו אפילו שזה מה שיקרה. דנה ברגר עלתה להופיע על הבמה והתחילה לשיר את Talkin’ About A Revolution של טרייסי צ’פמן. ברגע הזה הבנתי שאנחנו עושים משהו נורא גדול. כולם היו ביחד, ושרו ביחד, והרגשנו את המסות של האנשים. לא הבנו מה קורה, אבל הבנו שמשהו קורה."

רועי נוימן (שלישי משמאל) עם הנהגת מחאת האוהלים ב-2011. (צילום: רועי נוימן).

"בשבילי ובשביל החבר’ה שארגנו את המחאה זה היה אירוע מתיש נפשית. היינו עסוקים בהרבה עבודה, ודי התנתקנו רגשית. לא היו רגעים של בכי גדול והתרגשות גדולה. לי, לפחות, לא היו."

שינוי לאומי: "לפני המחאה של 2011 לא היה שום עיסוק בנושאים הכלכליים חברתיים מחוץ לעיתונות הכלכלית. זה היה שיח לא קיים. הייתה בושה נורא גדולה להגיד ‘קשה לי כלכלית’ ו’אני לא מצליח לשלם שכר דירה’, זו בועה שניפצנו וזה נשאר עד היום. גם המעורבות של גופים אזרחיים בפוליטיקה הישראלית השתנה לגמרי. מצד שני, השיטה הכלכלית בישראל לא השתנתה מהיסוד. הפערים לא השתנו, והכסף עדיין עובד בשביל מעטים ולמעלה. המערכת מנסה לעשות תיקונים, שהם לא מספיקים ולא עמוקים."

"תקופת הקורונה הראתה לכולם שמה שדיברנו במאהל, שאין שום רשת תמיכה לאזרחים, התממש. באותה תקופה דיברנו על כך שאם משכורת אחת לא תיכנס, אז אתה תקרוס. זה מה שרואים עכשיו ברחובות. אין לאזרחים רשת ביטחון סוציאלי, ואת זה צריך לתקן."

רועי נוימן, 2020 (צילום: אלבום פרטי)

בין 2011 ל-2020: "הבדל אחד הוא שבמחאת האוהלים ניסינו לכוון לחברת מופת ולראות איך אפשר ליצור מדינה טובה יותר לכולם. היום אנשים רוצים רק לשרוד. הבדל נוסף הוא שכולם הרבה יותר מודעים פוליטית. אז כולנו למדנו עם כל העם איך הפוליטיקה עובדת, והיום יש תחושה שכולם יודעים את זה.

"אני מדברר, בשכר, את מחאת הדגלים השחורים מהרגע שהיא נולדה. יש קשר עמוק בין המחאות בכך שאומרים שהשיטה לא עובדת ורוצים לעשות שינוי מהותי, אבל הנושאים הם לא אותם נושאים. מבחינתי, הדגלים השחורים זו הליכה של הרבה מאוד צעדים אחורה. במחאה ב-2011 דיברנו על ליצור מקום טוב, והיום הדגלים השחורים נאבקים על הבסיס של הדמוקרטיה במדינה. אם ב-2011 היית אומר לי שעל זה נמחה ב-2020, זה היה נשמע לי דמיוני לחלוטין".

עצה למוחים עכשיו: "לא להאמין לשום הבטחה ולא לוותר, כמה שזה מתיש וכמה שזה קשה. אחרי שבוע במחאת 2011, נתניהו כינס מסיבת עיתונאים והבטיח שייתן הנחות בדיור. אז הוא הבטיח, ולא קרה עם זה שום דבר. צריך להבין שיש הבדל בין הבטחה לבין לקיים אותה". 

"צריך אמון בין אנשים, ואמונה שיכול וצריך להיות כאן יותר טוב לכולם"

שירי קלר (39), רכזת קהילות בעיריית רחובות, חברת קהילת הצדק החברתי ברחובות וחברה בתנועת דרור ישראל | ב-2011: ממובילות מאהל המחאה ברחובות

המחאה ב-2011: "המאהל שלנו נפתח כמה ימים לאחר המאהל ברוטשילד והיה הרביעי בגודלו בישראל. היו שם ממגוון האוכלוסיות בעיר – סטודנטים, משפחות צעירות, מבוגרים, חרדים, יוצאי אתיופיה. אנשים גילו אחד את השני, מצאו תקווה בביחד. לפני זה כל אחד הרגיש אשם במצבו, ומאוד לבד. דרך הרבה שיחות ומפגשי למידה שעשינו, הבנו שיש שיטה שמורידה את כולנו מתחת למים. היה למאהל צוות מוביל, וכל יום היתה אסיפת דיירים שבה קיבלנו יחד החלטות. היו איתנו במאהל שלוש משפחות שהיו זכאיות לדירה בדיור הציבורי ולא קיבלו אותה. הן נשארו שם עד פסח, ואז העירייה מצאה להן פתרון בדמות סיוע בשכר דירה עד שהן קיבלו פתרון ממשרד השיכון."

שירי קלר במחאה החברתית 2011 (צילום: אלבום פרטי)

השפעה מקומית: "מהמאהל צמחה קהילה מקומית שנפגשת ופועלת ליצירת צדק חברתי בעיר ושותפה במאבקים ארציים. עשינו הרצאות בפאבים, היינו מעורבים במאבקים בעיר, יזמנו קורסים – כלכלה וחברה לנשים, מארגני קהילות, מגשרים, ומכל קורס כזה נוצרה קבוצת פעילים. הקמנו ג’אם חברתי שיוצר תרבות נגישה, ויצרנו מסורת של סיור סליחות שמדריכים אותו פעילים חברתיים, כל פעם בשכונה אחרת בעיר."

"בתקופת הסגר הקמנו את מיזם ‘בידוד ללא בדידות’ שהפעיל מאות מתנדבים בסיוע לזקנים שגרים בשכנות איתם ולא יכולים לצאת מהבית. הצלחנו ליצור את זה על בסיס חברי הקהילה, שיתוף עם קהילות אחרות בעיר ועוד הרבה אנשים שהצטרפו."

השפעה לאומית: "למחאה היו שני פנים – אחד נגד השלטון, והשני פנימה, ללבבות של האנשים. עם השלטון לא עבד לנו. בלבבות של האנשים נהיה שינוי. נולד קוד של התאגדות אזרחית בקהילה, דימוי שאנשים יכולים להתארגן, להחליט החלטות במשותף על החיים שלהם ולשנות את המציאות סביבם. יש תנועה סמויה מן העין של יוזמות, קהילות, רעיונות ומפגשים. זה משנה אם יש גינה קהילתית ליד הבית, ואם מישהו בודק מה שלום הזקנות שגרות איתי בבניין.

"בנוסף, יש יותר אנשים שמבינים שהכלכלה היא העניין שלהם. כבר לא מתייחסים לזה כמו להנדסת טילים, ומבינים שהיכולת לגבש עמדה לא תלויה בהאם יש לך תואר בכלכלה. רואים שבתקופת הקורונה מדינה אחרי מדינה מרחיבות את התקציב, חוץ מאצלנו. אז אנשים מבינים שעובדים עליהם, ושיש להם זכות להגיד איך תיראה המדיניות הכלכלית."

שירי קלר (מימין), 2020, בהפגנת העובדות הסוציאליות (צילום: אלבום פרטי)

בין 2011 ל-2020: "הקורונה חשפה בעוצמה רבה את הצורך במדינת רווחה. מהזקנים שאין מי שדואג להם, דרך אנשים שהקורונה דחקה אותם לעוני, ואנחנו רק בקצה הקרחון של המדיניות הזאת. זה לא יעבוד לנו אם המחאות לא יתחברו. כל עוד השיטה היא שהשמיכה קצרה ונמשוך אותה לכיוון מי שצועק יותר, אז המוחלשים יהיו מוחלשים יותר. צריך אמון בין אנשים, ואמונה שיכול וצריך להיות כאן יותר טוב לכולם"

עצה למוחים עכשיו: "לקבל באהבה את העובדה שזו תחילתו של מסע ושאין קיצורי דרך. אם רוצים לעשות שינוי עומק צריך לאסוף את האנשים אחד אחד, ולבנות קהילה של שותפים. לחזק את הסולידריות בין החלקים המשוסעים של החברה דרך יצירת אמון ברמת האנשים הספציפיים, עם שמות ופנים שמכירים את הילדים אחד של השני".

"להמשיך לעמוד על שלנו ולא להישבר"

אוסאמה עאמר (37), קצין מבחן לנוער בצפת, מתגורר בפקיעין | ב-2011: פעיל במאהל בחיפה

המחאה ב-2011: "אנשים מכל העיר והאזור התחילו להגיע למאהל בטפטופים, יום אחרי יום. תוך מספר ימים נוצרה חבורה של גברים ונשים והתחלנו להכיר ולהתחלק לצוותי פעולה. זה היה מאוד מרשים איך תוך זמן קצר, מתוך חוסר ההיכרות, הרמנו משהו גדול שכלל הפגנות. אני גם זוכר לטובה את המעגלים הדמוקרטיים שהיינו עושים בערבים במאהל. לא קראנו להם כך, אבל זה מה שזה היה. היינו מעלים בהם את הנושאים שעלו במהלך היום, ואת הלו"ז של כל הימים הבאים. זו הייתה במה שנתנה לכולם אפשרות להביע את עמדתם ודעתם. על נושאים מסוימים היו הצבעות והרוב הכריע, בין אם זו הייתה ההחלטה להיכנס או לא למו"מ עם עיריית חיפה, או איפה נקיים את ההפגנה הבאה."

אוסאמה עאמר, 2011, במאהל המחאה בחיפה (צילום: אלבום פרטי)

שינוי מקומי: "נוצרה חבורה של אקטיביסטים שהמשיכו לשמור על קשר אחרי שהמאהל התפרק. גם שנה ושנתיים אחר כך נפגשנו בהפגנות לצדק חברתי. הייתי שותף עם עוד חבר במציאת פתרון לחסרי דיור שמצאו את מקומם איתנו במאהל. ירדנו לעירייה והגענו להבנות שזירזו את העניינים וקידמו את התהליכים לטיפול בהם."

שינוי לאומי: "שיחקנו טוב, אבל לא הבקענו שערים. לא היה משהו שיכולנו לבוא איתו לציבור להראות הישגים, ושבעקבות המחאה קרה כך וכך. לא הורדנו את מחירי הדיור ולא את יוקר המחייה. היה מומנטום מאוד גדול למאהלים, אבל ברגע שחלק ממנהיגי המחאה הלכו לפוליטיקה, הם בעצם עברו למגרש של היריב. הטענה שלהם היא שזה כדי ‘לשנות מבפנים’, וזה לא עובד. מחאת קיץ 2011 יכלה להיות סוג של מחאת הפנתרים השחורים שמשנה את כללי המשחק. לצערי זה התפרק בין לילה"

אוסאמה עאמר, 2020, בהפגנת העובדות הסוציאליות (צילום: אלבום פרטי)

בין 2011 ל-2020: "היום אני שותף למאבק העובדים הסוציאליים. אני שובת, משתתף בהפגנות, עושה כל מה שנדרש למען המאבק. הייתי במאהל המחאה בכפר אחים שבו מתגורר שר האוצר, ובהפגנה הגדולה מול משרד האוצר בירושלים. היום אנחנו נאבקים ונלחמים לא רק על זכויותינו כעובדים, אלא על מדינת הרווחה ועל השירותים החברתיים. אנחנו זועקים את זעקת השכבות המוחלשות בקול של מעמד הביניים".

עצה למוחים עכשיו: "להמשיך לעמוד על שלנו ולא להישבר. להיות חזקים, נחושים וחדורי מוטיבציה. שייקח כמה זמן שייקח. זה הטיפ הכי גדול שאפשר לתת."

Leave a Reply

Name *
Email *
Website