אפילו שניו יורק מושבתת, יש כמה אירועים חשובים שעוד לא בוטלו, כמו האביב שהגיע

כבר שלוש שנים שאני חי בניו יורק וכמו כל מקום אחר שאי פעם חייתי בו, אני אוהב ללמוד על המקום, להקשיב לסיפורים ודרכם להרגיש בגוף את הקצב של העיר, שמשתנה כמו יצור חי: נמצאת בשינוי מתמיד, אבל גם בחזרה תמידית על הדפוסים שמקיימים אותה. מקבעת חוקים, מונעת מאינטרסים כלכליים, מתעצבת באופן אורגני מתהליכים של חיים.

(צילום: יהונתן ה. משעל)

בימים כתיקונם, אם יש דבר כזה בכלל, אני נוהג לשוטט ללא מטרה בעיר. בשלב מסוים זאת נהייתה גם העבודה שלי, להדריך סיורים אורבניים. אבל אני לא משוטט רק לצרכי עבודה, אלא מאיזה צורך פנימי לגלות את הסביבה. ללמוד מתוך מקורות לא פורמליים, לקרוא את העיר כמו טקסט חזותי ולפרש אותה בדרכי, למצוא את החיבור לעיר בה אני גר, לערב את הדמיון עם המציאות.

(צילום: יהונתן ה. משעל)

כך יוצא לי לפגוש אנשים, לבקש מהם הדרכה, לשמוע סיפורים על המקומות שהם חיים בהם. ״על הספסל הזה הצעתי נישואין לבן זוגי״, או ״פעם עמדה פה חנות המכולת של ריבקין, היו לו שוקולדים מסודרים על המדפים כמו בסרט של ווילי וונקה״. זה עוזר לי להתמצא ולמצוא שייכות. הסיפורים האלו הם גם עלי, וכשמספרים לי אותם הם נהיים גם קצת שלי.
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

ההשבתה של העיר והרחובות הריקים נראו לי כמו הזדמנות חד פעמית, סיטואציה שלא תחזור. גם הרחובות שאני מכיר נראים לי זרים ומאיימים. אין אנשים לבקש מהם הדרכה, אין עם מי לדבר. התושבים שעוד יוצאים שומרים מרחק, מביטים בי במבט מאשים על הפלישה לטריטוריה שלהם או שתפסתי אותם מסתובבים בחוץ סתם כך.

(צילום: יהונתן ה. משעל)

(צילום: יהונתן ה. משעל)

ואז, כשאין את מי לשאול, אני עוקב אחרי הסימנים, אוסף עדויות מהמדרכות, ומקשיב למה שיש לשוליים לספר: מי היה פה, מתי, מה נשאר מאחור, איך התעצב המקום הזה.

(צילום: יהונתן ה. משעל)

(צילום: יהונתן ה. משעל)

כאן למשל היתה המצודה של ג׳ורג׳ וושינגטון. האבנים הגדולות האלו אולי היו חלק מהחומה המבוצרת שלה. השכונה שלי קרויה על שם המצודה הזאת, שהושמדה בקרב קשה כנגד הבריטים ונהרסה בסוף המאה ה-18. מראש הגבעה הזאת וושינגטון לחם והובס ב-1776, כשניסה למנוע את כניסת אניות המלחמה של האנגלים בעזרת ירי ארטלירי.

(צילום: יהונתן ה. משעל)

(צילום: יהונתן ה. משעל)

(צילום: יהונתן ה. משעל)

על גבי ההריסות נבנה בשנות ה-20 בית הספר השכונתי, ומסביבו נבנה פארק רחב ידיים לרווחת הציבור. מתי? לא לגמרי ברור.

(צילום: יהונתן ה. משעל)

(צילום: יהונתן ה. משעל)

מהכתובות החקוקות בבטון, כנראה שהטיילת היתה פעילה בשנות ה-70. השרידים הפעילים של הפארק הם אזור מגרשי הספורט והמשחקים של השכונה.

(צילום: יהונתן ה. משעל)

(צילום: יהונתן ה. משעל)

(צילום: יהונתן ה. משעל)

מתוך כללים ברורים לכולם שלא כתובים בשום מקום, אף אחד לא יגיע הנה כמעט אף פעם. שלושה מבני עץ בתוך הצמחיה הפראית הם בתים מאולתרים, בורות עמוקים חפורים בקרקע, מרופדים בקש ומכוסים בלוחות עץ. פה אף אחד לא יפריע להם, ואני משתדל לשמור מרחק.

(צילום: יהונתן ה. משעל)

(צילום: יהונתן ה. משעל)

(צילום: יהונתן ה. משעל)

אפילו שניו יורק מושבתת, יש כמה אירועים חשובים שעוד לא בוטלו, כמו האביב שהגיע ממש עכשיו ואחראי לפרחים והעצים שפורחים בכל מקום.

(צילום: יהונתן ה. משעל)

השוליים של העיר נמצאים קרוב להיכן שהחיים מתרחשים: בתוך הצמחייה, מאחורי הפארק, בצד השביל, בשטח שמעבר למגרש המשחקים. המקומות האלו מספרים על החיים השופעים שפעם היו שם ועל החיים בשוליים שהיום מוצאים בהם מקלט.

(צילום: יהונתן ה. משעל)

**
יהונתן ה. משעל הוא כתב אמנות, מדריך סיורים וחוקר אורבני. מתגורר בניו יורק שלוש שנים