בין האפודים הצהובים, הברקזיט וטראמפ: האם הכאוס מבשר על מודל שלטוני חדש?

מריבה בחדר הסגול. צעקות בבתי הפרלמנט הבריטיים. פרעות בשדרות שאנז אליזה. זהו רגע כאוטי עבור המדינות התומכות בסדר הכלל-עולמי מימים ימימה, עת של חוסר יציבות למאזן הכוחות שמושל מזה עשרות שנים. ברחבי העולם, אנשים מתחילים לפקפק באמיתות אשר עד לאחרונה היו מובנות מאליהן, את חלקן הם מבטלים תוך כינוין ‘פייק ניוז’. הם פועלים להחליף את המסורות שנתפסו עד כה כבלתי ניתנות לשינוי, בהמצאות חדשות ואקראיות.

בצרפת, יצאו אלה שחשו כי הם הושארו מאחור, בעולם הצועד לעבר הגלובליזציה, לצעדות מחאה והפגנות פרועות, במחאה כנגד הממשל הנתפס על ידם אליטיסטי ומנותק מהעם. הממשל הצרפתי, אשר תחילה לא ייחס לכך כל חשיבות, רק אימת באדישותו את חששות העם, ולבסוף נאלץ לשנות את מסלול פעולתו.

בריטניה עדיין מעורערת ממשאל העם שבאמצעותו קיוותה הממשלה להשתיק את מתנגדיה, רק כדי לראות כיצד אותם הפיות המושתקים ניצחו ובגדול, והברקזיט החל. כעת, בעוד הפוליטיקאים מתפתלים באי-נוחות בשאלה כיצד ליישם את תוצאות ההצבעה, ניצבת הממשלה על סף קריסה.

מיצג המתנגד לברקזיט מחוץ לפרלמנט הבריטי, 10 בדצמבר 2018. על המיצג כתוב "הברקזיט הוא מפלצתי" (AP Photo/Matt Dunham)

ובארצות הברית יש המאשימים את הנשיא הנוכחי בפגיעה באידאלים המהותיים של האומה, אותו נשיא אשר נטש באופן אגרסיבי את הפרוטוקול והמסורות שבהם החזיקו קודמיו בתפקיד. הבייס, ליבת התומכים שלו מתלהבת ואילו רבים אחרים סובלים מסחרחורת.

זאת ועוד, אירועים אלה אינם מתרחשים רק במדינת החירות, השוויון והאחווה, מדינת המגנה כרטה ובאומת הכרזת העצמאות, כי אם נרשמים בכל רחבי העולם המערבי.

הנרטיב דומה בכל מקום: אותם אנשים אשר ניצבים מחוץ למוקדי הכוח דוחים את האליטות הפוליטיות, שלטענתם התייחסו אליהם כמובנים מאליהם, ותומכים בתנועות חדשות ששוברות את הכללים, ולעיתים קרובות קולעות למחשבותיהם הבסיסיות ביותר של המצביעים.

למען ההבהרה, זו אינה היחלשות הדמוקרטיה. במובן מסוים, מה שקורה הוא בדיוק ההיפך.

האם עבר זמנו של הקונצנזוס?

גרסת הדמוקרטיה המוכרת ביותר במערב היא זו הלא ישירה, שבה רצון הבוחרים מסייע לעצב את המוסדות המופקדים על השלטון – והמתפקדים לעתים קרובות כגורם חוצץ המרגיע את הסערות במים הפוליטיים. עם זאת, המודלים המתגלים לאחרונה מזמנים גרסה יסודית יותר של דמוקרטיה, שהיא לעיתים אפילו נועזת יותר. בגרסה זו, הצבעות וביטויים פוליטיים אחרים הם בעלי אפקט ישיר יותר, או מעצימים מנהיג יחיד המסוגל לעקוף מוסדות אלה.

בתהליך זה, אומות דמוקרטיות אלה מסתכנות באבדן מסורת של קונצנזוס הבנויה על עשורי שנים, אותו הסכם בין-צדדי שקיים מאז סוף מלחמת העולם השנייה והעוסק בנושאים כגון – איך לחיות, איך לשלוט וכיצד לתקשר עם אחרים.

כיצד כל זה קרה?

נחזור עשור אחד אחורה, כאשר הונאת הפונזי עם המשכנתאות בעלות ההפקדה הנמוכה והסיכון הגבוה הכניעה את המערכת הפיננסית הגלובלית. שנות המיתון והצנע שבאו בעקבותיה הצטברו, למעשה, למעין בגידה בהבטחה הלא-מדוברת אשר שימרה את הממסד הפוליטי במקומו במשך עשורים: ההבטחה כי מצבו של כל דור ישתפר לעומת זה של קודמו.

עובדות שפוטרו יוצאות ממטה lehman brothers בניו-יורק לאחר התרסקות הבורסה במשבר 2008 (צילום ארכיון: סוכנות AP).

"לא שכחנו את 2008," אומר גרפיטי על קיר בנק בקרבת אזור הפרעות בשדרות שאנז אליזה, פריס. "החזירו לנו את כספנו."

הוסיפו לכך את הטכנולוגיה ההרסנית המחליפה רואי-חשבון באלגוריתמים, מזכירות בתוכנת Siri ונהגים במשאיות הנוסעות מעצמן. שרקו פנימה גם את נוכחותה הרחבה של המדיה החברתית, אשר הסירה כל מסנן של כנות ואדיבות שפיקח אי-פעם על השיח הפוליטי. ומעל לכול, הוסיפו את קמפיין ההאקרים (הפצחנות), המקודם על ידי אויבי המערב והמתוכנן כך שיספק מידע כוזב, יעורר חששות וייצור שאון והמולה.

תערובת נפיצה זו התפוצצה בשנת 2016, ועננת הפטרייה עדיין עולה.

בחודש יוני של אותה השנה, לאחר יותר מארבעה עשורי חברות אמביוולנטית במועדון האירופאי, בריטניה ערכה משאל עם שנועד – כך במילותיו של ראש הממשלה דאז דיוויד קמרון – "ליישב את השאלה האירופאית הזו" אחת ולתמיד.

לאחר מערכה רווית שלהוב של שנאת הזרים והפרות פיננסיות, העם הבריטי הגיע לקלפי בהמוניו והצביע ברוב דחוק למען היפרדות מהאיחוד האירופאי, הצבעה ששילחה גלי הדף עצומים ברחבי הממסד הפוליטי.

קמרון התפטר והותיר את כיסאו לתרזה מיי, יחד עם המשימה, שאין לקנא בה, לנסות ולנווט פרידה אלגנטית בינות "בריקזיטים" צוהלים, תומכי הישארות מבוהלים, וחברים-אויבים אירופאים זועמים למדי. היא שרדה אתגר מנהיגות אך בקושי ביום רביעי האחרון, אבל ממשלתה יכולה ליפול בכל עת בעוד היא מנסה למנוע את הקטסטרופה הפוטנציאלית של "ברקזיט ללא הסכם" ב-29 למרץ.

בנובמבר 2016 היה זה תורה של אמריקה להיפטר מן המסורת. לאחר קמפיין בוטה ששבר את האינטרנט, דונלד טראמפ ניצח בקמפיין מר והפך למנהיג העולם החופשי. למעשה, כל מה שהתרחש מאז חרג מן התסריט המקובל.

דונאלד טראמפ במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות. צילום: AP

החל ממדיניות החוץ הנמהרת שלו ועד לבחינת המסורת האמריקאית של הפרדת רשויות, כלל פעולותיו של טראמפ העלו שאלות לגבי האם הוא – ובהרחבה ארה"ב כולה – ידבוק בעקרונות ומחויבויות ארוכי ימים. עבור האומה החזקה ביותר על פני כדור הארץ, חוסר-ודאות זה אינו עניין פשוט כלל ועיקר.

צרפת עלתה גם היא לכותרות בחודש מאי של השנה שלאחר מכן, כאשר בנקאי צעיר ושר הכלכלה לשעבר הצליח לשכנע מצביעים כי הוא היה אאוטסיידר. ההיפר-גלובליזם של עמנואל מקרון עמד בסתירה עם שנאת הזרים של טראמפ, אך גם הוא טען כי התכוון לייבש את הביצות ולהתייצב לצד פשוטי העם. הבטחה זו התפוגגה במהרה. עד מהרה הפך מקרון ידוע כ"נשיאם של העשירים", תדמית אשר נתמכה היטב בהצהרותיו המתנשאות כי צרפת זקוקה ל-"יופיטר", מנהיגם של האלים הרומיים.

כעס עז התפרץ כאשר, במהלך שהתחזה באמתלה לתמיכה בהגנה על הסביבה, הנשיא מקרון התחייב להעלות את המסים על הבנזין שהיו כבר כך מופרזים ביותר. לאנשים נמאס מהמיסוי ומעלות המחייה הגבוה והם זרמו לרחובות, חלקם תוך נקיטת אלימות, במחאה אשר הרעידה את המדינה ואילצה את הנשיא לחזור בו.

בקרוב: חוסר-ודאות הולך וגדל

הכאוס אינו מסתיים כאן. מסביב לעולם, פוליטיקאים קוראים ספר משחק חדש. מרודריגו דוטרטה בפיליפינים ועד ז’איר בולסונארו בברזיל, מועמדים מנצחים בבחירות למרות – או אולי בגלל – הצהרות ומהלכים כל כך לא תקינים פוליטית, שעד לאחרונה היו מבטיחים כישלון חרוץ בבחירות. וכך האופק המבולבל החדש מייצר הזדמנויות למדינות כגון סין, המחפשות להרחיב את השפעתן בפינות חדשות ברחבי העולם.

האם זו נקודת מפנה בהיסטוריה המודרנית של הפוליטיקה? נראה כי הדמוקרטיה הליברלית המערבית היא כמעט היוצא מן הכלל בעת הזו, מסתגרת בפינה שקטה בעוד התומכת הבולטת ביותר בה, קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, נסוגה לאיטה מאור הזרקורים.

רעיונות היסוד של המהפכות הדמוקרטיות המערביות נותרים רלוונטיים יותר מאי-פעם, אפילו בתצורות החדשות. האם קולות חדשים ונוקבים אלה מייצגים דרכים חדשות לחירות? זו שאלה אשר נותרה לפי שעה ללא מענה, כמו גם האם התוצאה תהיה שוויון אמתי יותר, דבר שרבים כל כך טוענים שהם חפצים בו.

מעבר לאותן שתי שאלות קיימת אחת נוספת, אולי אפילו מהותית יותר לרגע זה: בנקודת הכרעה זו של התמורה הסואנת שמתרחשת, האם יש לאחווה – אותו הדבק שהחזיק יחד את אסופת המדינות במשך זמן כה רב מאז תום מלחמת העולם – סיכוי לשרוד?

___

ניקו פרייס כתב עבור The Associated Press במשך יותר מ-25 שנה מחמש יבשות שונות.