גשמי הברכה סייעו לחקלאים, אך לא הצילו אותם מקללות קשות אחרות

החורף הגשום השנה הביא לירידה של 11.4% בצריכת המים לחקלאות – כך עולה מנתוני רשות המים לרבעון הראשון של 2019, ביחס לתקופה המקבילה אשתקד. הגשמים הרבים לאחר חמש שנות בצורת היוו סיוע מסוים לחקלאים הישראלים, שרובם נאבקים על קיומם, ואפשרו להם לדחות את ההשקיה בחודשיים בממוצע ולהגדיל את מאגרי המים שבהם הם משתמשים. אך הברכה הזו לבדה אינה מספיקה כדי להתמודד עם ה’קללות’ האחרות עמן מתמודדת החקלאות הישראלית – הנזקים מהבצורות הקודמות, ומדיניות ממשלתית של חשיפה לייבוא תוצרת חקלאית זולה שמאיימת למוטט את הענף.

בצריכת הקולחים לחקלאות נרשמה תנודתיות גדולה לפי אזורים – בשפד"ן, המספק מים לחקלאים במרכז הארץ נרשמה עליה של 3.1%, אך בשאר מפעלי הקולחים בארץ נרשמה ירידה של 45% בצריכה. הירידה הכוללת בצריכת המים בישראל ברבעון הראשון עמדה על 6.6%, והירידה בצריכה הביתית עמדה על 3.7%.

בחברת מקורות דיווחו כי כמויות הגשם מתחילת העונה ועד סוף אפריל בצפון הארץ והמרכזה היו גבוהות ב-30%-40% מהממוצע השנתי. באזורים אלו זוהי העונה הגשומה ביותר מאז 2002-2003. לפי רשות המים, החורף האחרון התאפיין בשילוב בין כמויות הממטרים הגדולות, פריסתם הגאוגרפית ופריסתם על פני חודשי החורף באופן איכותי, שייתר וחסך השקייה מרובה. בנוסף, הגשמים ופריסתם היו טובים גם למשק המים ולמקורות המים, מה שאפשר להסיר את הקיצוצים בצריכת המים שחלו על החקלאות בשנה זו.

כמה ברכה הביאו הגשמים?

ארז וייסמן, מנכ"ל ארגון עובדי המים המייצג 53 מושבים וקיבוצים המפיקים מים באופן עצמאי, עולה כי החורף הגשום גרם לדחייה של כחודשיים בהשקיית השדות לעומת השנה שעברה. על אף שקשה להעריך במדויק את ההשפעה על כל חקלאי וחקלאי, מעריך וייסמן כי דחייה זו עשויה לחסוך לחקלאים השקיה בכמות של עד 70 מליון קוב, שמיתרגמת לחיסכון כספי בטווח של 120-180 מליון ש"ח.

לדברי וייסמן, ההשפעה העמוקה יותר של גשמי הברכה היא שיפור מצב מאגרי המים, שמסייע למנוע גזירות של קיצוץ בהקצאות המים לחקלאים בעונה הזו ובשנים הבאות. "גם אם יש דחייה, בכל מקרה הקיץ מגיע ואז צריך להשקות, כמו ברוב חודשי השנה", אומר וייסמן, "מצב החקלאים מושפע גם מהשינוי במחירי המים – ייקור המים למפיקים עצמאיים והוזלת המים לרוכשים מחברת מקורות."

"בשנים 2014-2016 החקלאות בישראל הצליחה להתייעל בזכות התושייה של החקלאים ולייצר תנובת פרי גדולה יותר, עם פחות מים", מציין וייסמן,, אך גם לקצב ההתייעלות בחקלאות יש גבול וחמש שנות הבצורת שקדמו לחורף האחרון גזרו גזירות קשות על חקלאים רבים. "יש כאלו שייבשו מטעים ישנים ושתלו עצים חדשים, שצורכים מעט מים בשנים הראשונות וכביכול הפכו את המשבר להזדמנות לשדרג את הגידולים, אך השקעה כזאת היא לקיחת סיכון כי היא מבוססת על ההנחה שבעתיד יהיו מים להשקות את העצים לכשיגדלו". וייסמן מתנגד לטענה כאילו ייצוא פירות וירקות מישראל הוא למעשה ‘ייצוא מים’: "גם תהליך ייצור השבבים שיוצאים מאינטל מחייב שטיפה בהמון מים ואף אחד לא אומר שלייצא שבבים זה לייצא מים. תוצרת חקלאית היא לא יצוא מים".

וייסמן מדגיש כי האיום המשמעותי יותר על מצב החקלאים איננו סוגיית המים, אלא כוונות הממשלה לבטל מגבלות על יבוא תוצרת חקלאית טרייה לישראל. "זה נעשה בטענות שווא של יוקר המחיה, אבל זו הנמקה שקרית לחלוטין", אומר וויסמן. "לפי סקר הלמ"ס משפחה ממוצעת בת 4 נפשות מוציאה 500 ש"ח בחודש על פירות וירקות מתוך 15,000 בסך הכל, אבל אם תתיר ייבוא ללא מגבלות החקלאים יקרסו. החקלאי עצמו צריך להביא פרנסה הביתה כמו כל אזרח אחר, ובלי יכולת להרוויח הוא לא יגדל". וייסמן מדגיש כי המדינה נהנית מהחקלאות מעבר לתרומתה החקלאית, בדמות שמירה על שטחים פתוחים וכן בשמירה על הקרקעות עצמן.