“דווקא בגלל שהסכנה גדולה – צריכים ללכת”, אמר הנער שלומ’קה לאמו – ולא שב

"קשתה עלי מאד הפרידה. הרגעים הקשים ביותר היו בזוז המכונה ממקומה ומאחוריה ראיתי את אמא עומדת ומנופפת עם היד. הרגשתי את כל הרגשות אשר הרגישה היא. חשתי את סערת ליבה". כך תיאר ביומנו שלום פיקנלשטיין בן ה-16 את הפרידה מאמו, חיה, לאחר ששיקר לגבי גילו והתנדב לגיוס לפלמ"ח בשנת 1948. כחודשיים בלבד לאחר כתיבת שורות אלו נפל פינקלשטיין בקרב בהר אדר שבירושלים.

סיפורו של שלום הוא גרסה פרטית של סיפור העם היהודי כולו במאה שעברה. משפחת פינקלשטיין, שהייתה משפחה ציונית נלהבת, שרדה את השואה בפולין ועלתה לישראל בשנת 1947. מספר חודשים לאחר מכן התעקש שלום בן ה-16 לעזוב את ספסל הלימודים ולהצטרף ללחימה על הקמת מדינת ישראל. כשאימו ניסתה לשכנע אותו שלא ללכת, ולחכות שיגיע לגיל הגיוס הוא סירב. " מדוע לא היום?" הוא אמר. "כי הסכנה גדולה? דווקא בגלל שהסכנה גדולה- צריכים ללכת! אני לא אלך, שני לא ילך- אז בשום מקום לא נהיה בטוחים! ישחטו אותנו ברחובות! מספיק שחטו את העם שלנו! את זוכרת, אמא, את מה שהיינו אומרים, כששכבנו בבורות: כמה טוב היה לנו, אילו יכולנו לצאת בגלוי נגד השונא! היום אנחנו יכולים ללכת בגלוי להילחם עם השונאים שלנו- אז את אומרת, שאני אחכה עד שיקראו לי!".

את סיפורו של שלום אנחנו מכירים בזכות העובדה שהוא ואמו כתבו שניהם יומנים מפורטים למדי. שרית בר, אחייניתו של שלום, היא אחת מבנות המשפחה שעוסקות בהנצחת זכרו. "היו הרבה מאד כמוהו כמובן, הרבה הגיעו בלי משפחות, ואף אחד לא מזכיר אותם לצערנו הרב" אומרת שרית. הייחוד שלו ושל אמא שלו הוא שהם כתבו הכל. הם כתבו את הסיפור לשהם, ולכן חשוב לי שהנוער של היום יכיר את הסיפור".

עד לשנת 1941 חיה משפחת פינקלשטיין בעיירה הפולנית ראדז’ילוב. משפחת פינקלשטיין הייתה משפחה ציונית פעילה, שעסקה בסיוע למשפחות העיירה שרצו לעלות לארץ. עם פרוץ המלחמה ותחילת הכיבוש הנאצי ברחו רבים מיהודי העיירה, ותושבי העיירה ניצלו את העובדה לשוד הרכוש שהושאר מאחור. על פי עדותה של חיה, אמו של שלום, בני הכפר ביצעו טבח של היהודים, וחיה טוענת שבכפר נרצחו כ-2,000 יהודים.

את השואה הצליחה משפחת פינקלשטיין לשרוד בהסתתרות אצל איכרים שונים ברחבי פולין. בעדותה מתארת חיה מעשי זוועה שבוצעו בידי הפולנים, אבל גם שומרת חסד לאותם פולנים שהסתירו את המשפחה עד לסוף המלחמה. משפחת פינקשטיין נדדה ברחבי פולין, ממסתור למסתור, עד שנגמרה המלחמה.

אחרי המלחמה נפרדו בני משפחת פינקלשטיין, ועלו בהדרגה לישראל. שני ההורים היו הראשונים לעלות לארץ, ואחריהם עלו שלום ואחיותיו חנה ויפה. שלושת האחים עלו דרך איטליה עם ילדי סלבינו, ונעצרו לתקופה של חצי שנה על ידי הבריטים במחנה מעצר בקפריסין. עם סיום המנדט הבריטי הצליחו האחים להגיע לארץ, והצטרפו להוריהם.

על פי העדויות מכתביו שלו ושל ואמו, שלום בן ה-16 התקשה להשלים עם העובדה שבעוד הוא לומד בבית הספר נערים בוגרים ממנו רק בכמה חודשים נלחמים למען הקמת מדינה יהודית. סביר להניח שהזיכרון הטרי של זוועות השואה הייתה גורם מכריע בהחלטתו של שלום לשקר לגבי גילו כדי להתקבל בכל זאת לשורות הפלמ"ח.

שיחה בין אמו של שלם לבינו, שתועדה ביומנה של האמא חושפת את המתח העצום שבין הרצון של משפחת פינקלשטיין להשתתף במאבק על הגשמת הציונות לבין רצונה של האמא לשמור על בנה. לאחר ששלום הודיע לאמו על כוונתו להצטרף לפלמ"ח, ביקשה אמו שיחכה עד שיגיע לגיל שמונה עשרה ותחול עליו חובת הגיוס. "אני התחלתי לדבר ולבקש משלומק’ה, שהוא לא יעשה את זה, כי הוא כל כך צעיר עדיין ועוד לא היה לו שום טוב. שהוא ימתין לכל הפחות עד שמנחם יבוא, ויטעם את הטעם של להיות ביחד עם כל המשפחה" אמרה לו אמו.-"הרי השמש בחלונות שלנו עוד לא זרחה! אתה עוד לא טעמת מאור מלא! אני לא אומרת שלא תלך, אבל חכה עד שיקראו לך! אתה הרי צעיר מדי! תלך בעוד שנה. אז הרי גם כן יצטרכו חיילים!"- טענתי.

-"מדוע לא היום?" השיב לה שלום, על פי עדותה של אמו. "כי הסכנה גדולה? דווקא בגלל שהסכנה גדולה- צריכים ללכת! אני לא אלך, שני לא ילך- אז בשום מקום לא נהיה בטוחים! ישחטו אותנו ברחובות! מספיק שחטו את העם שלנו! את זוכרת, אמא, את מה שהיינו אומרים, כששכבנו בבורות: כמה טוב היה לנו, אילו יכולנו לצאת בגלוי נגד השונא! היום אנחנו יכולים ללכת בגלוי להילחם עם השונאים שלנו- אז את אומרת, שאני אחכה עד שיקראו לי! אמא! הרי אנחנו לא הולכים למות! הרי אנחנו הולכים ליצור חיים בשביל העם שלנו! וגם במלחמה הרי לא נופלים כולם! אם עלי נגזר ליפול למען העם והארץ שלנו, אז את רוצה שמישהו אחר ייפול במקומי?"

אמו של שלום מתארת את הכאב והפחד שנבעו מהחלטתו להצטרף לפלמ"ח, אבל לא את התנגדותה. נראה שאמו של שלום, הציונית הותיקה הרגישה שאחרי הכל, למרות החשש, אין לה יכולת או רצון לסרב להחלטתו של שלום. "הוא ראה שהמילים שלו השפיעו עלי" כותבת אימו. "הוא הוריד את העיניים ולא יכול היה להסתכל לי בעניים, כי הוא הרגיש כמה כאב הוא גרם לי וכמה עמוק הוא קלע ללב הכואב שלי.
-"אמרת כבר הכל, שלומק’ה?"- שאלתי אותו- "דבריך היו מתאימים יותר לתעמולן".
-"אמא, מה שאומרים לאחרים, צריכים גם להיות מוכנים לבד לעשות!"- הוא הוסיף." "

"בשיחה עם אמא שלו הוא אומר בפירוש: דיברנו על זה שברגע שנוכל להילחם נגד שונאינו נעשה את זה, ואת אומרת לי שלא? במילים אחרות, הוא אומר לה שמי שמדבר צריך גם לבצע" אומרת שרית.

שלום התגייס לפלמ"ח ב-23.3.43 והספיק להילחם כחודשיים לפני שנפל בקרב בהר אדר. ביומנו חושף שלום שעל אף העשקנות שהפגין בשיחה עם אימו, גם הוא חשש לעזוב את המשפחה. "קשתה עלי מאד הפרדה. הרגעים הקשים ביותר היו בזוז המכונה ממקומה ומאחוריה ראיתי את אמא עומדת ומנופפת עם היד. הרגשתי את כל הרגשות אשר הרגישה היא. חשתי את סערת ליבה. נגד עיני צף הערב בחזור אבא ויפה מעבודה והמבוכה אשר תשרור בו. הדרך עברה בשלום ובהגיעי לתל-אביב היתה בי התשוקה להודיע שאני נמצא כבר במקום. ידעתי שאמא תחכה בכליון עיניים לעתון הערב. היום הראשון עבר בסדור. בכל מסדר החליפו לנו את הצריפים ואת הקבוצות. לפנות ערב כתבתי מכתב ואינני יודע אם הוא כבר הגיע ליעודו" הוא כתב ביום הגיוס.

מקטעי היומן אפשר להבין ששלום הספיק להשתתף במספר קרבות במהלך שירותו הקצר. ככל הנראה הוא השתתף במספר קרבות היסטוריים, ביניהם הקרב על בית מחסיר, משלט 16, הקרב בקטמון ונפל בקרב על הרדאר ב-26.5.48.

"הימים מביאים את שלהם. הזמן חולף אנחנו כבר נמצאים מהעבר השני של המנדט. אנחנו כבר עומדים בתוך תקופת הפלישות מהארצות השכנות. אנחנו עומדים ונעמוד נגדן" כתב שלום ביומנו ב-17.5, אחרי עזיבת הבריטים את הארץ ופלישת מדינות ערב. שלום מתאר ביומנו גם את חלקו בקרב בבית מחסיר, שם היה חלק מכוח חילוץ שפינה את הפצועים. ".. למחרת יצאנו המטרה היתה לכבוש את הכפר בית מחסיר ועל ידי זה לפנות את הדרך לתחבורה עברית…..הפעם שמו לנו הערבים מערב. הם כניראה השגיחו בעמדות שהיו בנויות על המשלט …יצאו למשלט בו היינו ביום אתמול. כשהגיעו לשמה נפתחה עליהם אש חזקה וכתוצאה מזה נפל אחד ושניים נפצעו הם התחילו לסגת… אני ועוד שלושה ח. העברנו פצוע בראש. הדרך היתה קשה עד מאד בעליות והירידות מהטרסות…. בדרכנו חזרה העלינו מהכביש להרים אוכל. עד הערב נחנו. בערב יצאנו לכבוש את המסרק בו היו מבוצרים הערבים.."

שבוע לפני מותו כתב שלום את הפסקה האחרונה ביומנו. "בצהרים קבלתי מכתב מהבית זהו המכתב הראשון מאז הפרדי בפעם האחרונה. המכתב כאילו נשב בי רוח חדשה, העמיד אותי יותר על המציאות בבית. חשבתי בערב לענות. אבל כפי הנראה עוד מעט נצא ורק מחר אענה" הוא כתב. ב-26.5 נפל שלום בקרב בהר אדר, והוא קבור בבית הקברות בקריית ענבים.

לאחר מותו החליטה אמו להגשים את אחת משאיפותיו הגדולות- לתעד את סיפור משפחת פינקלשטיין בשואה. בשנים שלאחר מכן כתבה חיה פינקלשטיין את סיפור המשפחה, והוא נמצא בגרסא פתוחה באינטרנט.

היום עוסקות שתי אחייניותיו, שרית ושלומית, בהנצחת זכרו. כחלק ממאמץ זה הולחן שיר שכתב שלום בזמן שהותו במחנה המעצר בקפריסין בשם "תיבת גומא", כחלק מאגדת פסח שחיבר. בשיר משווה שלום בין תיבת הגומא שבה הושט משה ונמשה על ידי בת פרעה לבין ספינת המעפילים שהאמין שתביא אותו סוף סוף לארץ ישראל. את השיר הלחינה לימור זוהר ז"ל.