“החרדה חשובה, היא הופכת לבעייתית כאשר היא מנהלת אותנו”

"חיברו לנו את הקורונה עם פחד מוות", אומר פרופסור מולי להד, מומחה לטיפול והתערבות במצבי טראומה, "כאשר אנחנו רואים את המוות אנחנו נעשים מאוד לא הגיוניים בהתנהלות. יום אחד זה יקרה לכולנו, אבל אנחנו דוחים את המחשבה על זה, ואז פתאום אומרים לנו שיש איזה משהו קטן שיכול לתקוף אותנו ושיש אנשים שמתים מזה. זה נכון, אבל לא כולם מתים מזה. כרגע יש מתח בין שתי קבוצות עיקריות: הקבוצה החרדה והקבוצה המתעלמת. אלה רוצים פתרון כאן ועכשיו ואלה אומרים – לא אכפת לנו."

עם 40 שנות ניסיון בהתמודדות עם מצבי משבר, להד (66), מרצה במכללת תל חי  ונשיא מרכז "משאבים" לפיתוח חוסן, התמודדות והכנה לשעת חירום בקריית שמונה, מאמין שבחברה הישראלית קיימים הכוחות הפנימיים להתמודד עם משבר הקורונה. לדבריו, נדרשת לא רק מערכת בריאות יציבה ומתפקדת כדי להתגבר על השלכות התפרצות הנגיף, אלא גם ודאות פוליטית וממשלה שתדע להנהיג ולייצר וודאות: "זה מאוד חיוני לבריאות הנפשית של הציבור".

מדוע דווקא חרדתיות ואדישות הן התגובות הרווחות במקרים כמו משבר הקורונה?
"אלו תגובות מאוד אופייניות למצב של אי וודאות. במצב של אי וודאות, או שאתה מוסיף לעצמך את כל מה שחסר בידע, ואז אתה מלחיץ את עצמך, או שאתה אומר ‘יש אי וודאות, אז למה שאני עכשיו אכנס ללחץ מזה’. אלו תגובות נורמליות לחלוטין. כדי להמחיש את זה אני משתמש בסיפורי זאבים. כיפה אדומה מתעלמת מהזאב. היא הולכת לבקר את סבתה למרות שאמה אמרה לה שיש סכנה מאוד גדולה. היא הולכת על השביל ופוגשת בזאב. היא כמובן במצב רע מאוד כי היא לא ערוכה. לעומת זאת בסיפור ‘זאב, זאב’, הבחור צעק כל הזמן שהוא רואה זאב, ולבסוף כשבא הזאב, גם שם לא היו ערוכים. הקבוצה האדישה התעלמה מהדברים שצריך לעשות והקבוצה החרדתית התישה את עצמה מרוב חרדות."
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

איך נכון להתמודד עם המשבר בלי להגיע לקצוות שתיארת?
"צריך לומר לאנשים להתמקד במה שכן ודאי. בוא נראה מה העובדות שאנחנו יודעים וננסה לפעול לפיהן ולא לפי הפרשנות או לפי החרדות שלנו. כבר שמעתי השבוע איזה פרופסור שאומר שבעוד עשר שנים הקורונה תהיה כל כך חריפה שהיא תהרוג מיליונים. איך הוא יודע מה יהיה בעוד עשר שנים? אני לא יודע, אבל הוא כבר הפיץ את השמועה הזאת".

"כשאין עובדות אז ממלאים את החרדה בסיפורים, שחלקם הגדול הם מרחשי ליבנו". עומס בסופרמרקט בירושלים בשל מפגת הקורונה. 12 במרץ 2020 (צילום: אוליבר פיטוסי/פלאש90)

"אנשי מקצוע הם מקור האינפורמציה הנדרש, לא הפוליטיקאים"

אנחנו חיים בעידן שבו נראה שפרשנות יותר חשובה מעובדות.
"אחד הדברים המרתקים מבחינתי, בתור מי שחוקר את השפעת התקשורת על אנשים ובעיקר התקשורת החברתית, זה שפתאום אנשים מבינים שהם לא מוצאים את הפתרון ברשתות החברתיות והם חייבים לחזור לתקשורת הממוסדת המרכזית אם הם רוצים לדעת מה קורה. אם רוצים שמועות, הפחדות וקישקושים אז אפשר למצוא את זה בתקשורת ההיא (הרשתות החברתיות, ש.נ). המידע איננו שם. המסקנה המרכזית צריכה להיות שחייבים להקשיב לגורמים הרשמיים כי שם המידע האמין.

"חרדה יוצרת מצב בו האדם חייב עובדות או סיפורים שירגיעו אותו. כשאין עובדות אז ממלאים את החרדה בסיפורים, שחלקם הגדול הם מרחשי ליבנו. זו תופעה נורמלית לחלוטין ולא פתולוגית. זה שאני מפחית מעצמי את החרדה ומספר למישהו אחר סיפור זה נחמד, אבל האחר עלול להיכנס לחרדה מהסיפור שסיפרתי לו.

"בעיה נוספת שישנה, לפחות בישראל, היא שהפוליטיקאים נתפסים כלא אמינים. הם חשודים בכך שיש להם אינטרסים. לעומתם, אנשים שנתפסים כאמינים הם אנשי מקצוע, בעלי תפקיד ואחריות רשמיים, שחייבים לתת דין וחשבון על מה שהם אומרים. זה לדעתי מקור האינפורמציה הנדרש."

מהו המינון הנכון בעיניך לעיסוק של התקשורת בנושא?
"לא צריך שכל מהדורת החדשות או רובה תעסוק בזה. תנו מידע, ותפנו את מי שרוצה להיכן שאפשר לקבל עוד מידע. ברגע שאתה צופה במהדורת חדשות של שעה ומתוכה ארבעים דקות על הנושא הזה, עצם המובלטות של זה כנושא יחידי ומרכזי, זה לא אפקטיבי. אנחנו מגיבים הכי טוב למינון שיש בו גם הנחיות ולא רק פרשנות. פרשנות זה סיפורים".

ועם זאת, עומס המידע והפרשנות הוא אינסופי ומעצים את החרדה. מה יכול היחיד לעשות כדי להביא עצמו למקום מאוזן ושקול?
"אם הייתי יודע לענות על זה כנראה שהייתי יושב על איזה אי אחרי שהייתי זוכה בפרס נובל. ישנם עקרונות אבל הם לא תמיד יעילים. הדבר המרכזי הוא לא לשאול מה נפגע, אלא מה לא נפגע? מה אני יכול לעשות למרות המצב? תתמקד במה שאתה יכול, כי על מה שאתה לא יכול ממילא אין לך שליטה. ישנה אמרה מפורסמת, ‘הצרות באות מעצמן ואת השמחות צריך לארגן’. תשאל את עצמך מה נותן לך את התחושה של יכולת, של שמחה, של תפקוד בתוך המצב הנוכחי. בכך תצמצם את תחושת חוסר האונים שלך. אם אתה מפחד להיות חולה, שאל את עצמך באיזה גיל אתה. בקבוצת סיכון? אז שב בבית. אתה לא בקבוצת סיכון? אז תהיה חולה בשפעת. חשוב לשים את הדברים על רצף של משהו שמכירים. אולי מה שיקרה עכשיו הוא לא מוכר אבל יש לך דימויים של דברים דומים".

"צריך להגביר את התחושה של הארגון, השליטה והוודאות… הממשלה יכולה לתת ודאות – להודיע שכל מי שעבודתו תיפסק יקבל 70% דמי אבטלה. אפשר לעשות דברים שיסירו חלק מאי הוודאות"

זו שאיפה ריאלית להיפטר מהפחדים ומהחרדות שלנו?
"החרדה חשובה כי היא עוזרת לכולנו למלא את ההוראות שנתנו לנו. יחד עם זאת, כאשר אתה מתחיל לנהל את כל החיים שלך על תסריטי אימה, אתה סובל כל הזמן ולא רק מתי שמשהו קורה. הפחד בבסיסו עוזר לנו לתפקד, הוא לא דבר רע, אבל אם הוא משתק אותך אז בוודאי ובוודאי שזה לא עוזר. לא תשמע ממני משהו רע נגד פחד. פחד הופך להיות בעייתי כאשר אני מנוהל על ידו."

אז איך חיים עם הפחד בשלום?
"קודם כל, למצוא את הזמנים בהם אני מסוגל לעשות הפגה. יש כאלה שמבשלים, יש כאלה שיוצאים לטבע. כל אחד צריך למפות מה עוזר לו ליצור ‘איים של שפיות’ בהם הוא מסוגל לתפקד ולהרגיש טוב."

אנו רואים שדרך מרכזית להתמודד עם נגיף הקורונה היא לשמור על אנשים שנחשפו אליו בבידוד. מה ההימצאות בבידוד עושה לנו כחברה?
"כרגע קשה להעריך. זה דבר שרק בטווח זמן ארוך נבין את המשמעות החברתית שלו."

"תרבות משפיעה על התנהגות"

מרכז משאבים שבראשו עומד להד (66), קם בקריית שמונה לפני כ-40 שנים כדי לתת מענה להשפעות המצב הביטחוני על התושבים, ופיתח עם השנים מודל של היערכות מערכתית קהילתית למצבי חירום, למניעה וטיפול במשברים, כמו גם התאוששות.

"הניסיון שנצבר בעבר בקריית שמונה ובהמשך בדרום (ישובי הנגב המערבי הסמוכים לרצועת עזה, ש.נ.), עיצב את הרעיון שהתמודדות במצבי לחץ ומשבר הם משימה שחשוב שתהיה לה מעטפת קהילתית, לא רק של הפרט והמשפחה. ההחלמה ממצבי משבר וחירום נעשית באקולוגיה של חוסן ישובי".

לאחרונה נשמעים לא מעט קולות שמהללים את ההתמודדות של מדינות אסיה עם משבר הקורונה, וזאת מבלי להתייחס להבדלים התרבותיים העמוקים שקיימים בין הישראלים לאזרחי אותן מדינות. עד כמה הרכיב התרבותי משמעותי בהתמודדות עם המשבר?
"תרבות משפיעה על ההתנהגות. פעם היינו חברה סוציאליסטית והקבוצה הייתה חשובה יותר מהפרט. כבר מזמן עברנו להיות חברה אינדיבידואליסטית בה הפרט הוא החשוב ביותר. גם במדינות המזרח יש חרדה. גם שם אנשים מבוהלים. הפסיכולוגיה לא משוחררת מתרבות ואנתרופולוגיה. יש מקומות בעולם שעבדתי בהם, שעברו אסונות נוראיים. בעיניים מערביות אפשר היה לחשוב שהם לא סבלו, וזה לא נכון. ברגע שהכרת אותם ואת התרבות שלהם, הבנת שהם מבטאים את הסבל שלהם בדרך שלהם.

"צייתנות היא תכונה מאוד נמוכה של ישראלים והיא מאוד חזקה במזרח. לעומת זאת, אילתור, תחושת עזרה הדדית ותמיכה באחר הרבה יותר גבוהה פה מאשר שם. בישראל אנשים פתחו את הבית לזרים ב-2006 (מלחמת לבנון השניה, ש.נ). חשבו שאנשים יבואו לשבוע והם באו לחודש. אותו הדבר בצוק איתן. שם זו תרבות אחרת שתופסת את הסבל בצורה אחרת. אנחנו רואים את הסבל כעונש והם רואים את הסבל כחלק מהחיים. אנחנו כמדינה לא מוכנים לסבול מת אחד. ראית כמה צה"ל עושה בשביל שלא יהיו לו הרוגים. יש מדינות שזה בכלל לא השיקול שלהן. בחברה המערבית יש רגישות לחיי אדם ובחברה הישראלית רגישות מאוד מאוד גבוה."

"צייתנות היא תכונה מאוד נמוכה של ישראלים והיא מאוד חזקה במזרח". נשים ברחובות הונג קונג עם מסכות על פנים מחשש מפני גניף הקורונה. 30 בינואר 2020 (AP Photo/Kin Cheung)

איך אפשר לעורר את הצדדים החיוביים של התרבות הישראלית על פני החרדה והאדישות?
"אנשים חרדתיים וגם אדישים, ברגע שאתה מכוון אותם לפעולה – עזרת להם מאוד. פעולה אחת היא לשטוף ידיים, שנייה לא ללחוץ יד ושלישית לא לנשק מזוזות. אלה פעולות מניעה ולא עשייה. השאלה אם אנחנו יכולים לחשוב על מודל סיוע לאנשים שבבידוד. לתת לאנשים רעיון איך לקיים אירועים משמחים בסיכון נמוך. אנשים צריכים להיות פעילים.

"דבר נוסף שמקשה מאוד הוא אי הוודאות הפוליטית לצד אי הוודאות הקיומית, שקיימת הרבה שנים, ועכשיו יש גם אי ודאות בריאותית ואי ודאות כלכלית. כל אלה רק מגבירים את חוסר האונים. אני לא ראש ממשלה וגם לא שר בממשלה, אבל חושב שצריך להגביר את התחושה של הארגון, השליטה והוודאות. למשל להחליט שבכל מחיר עושים ממשלת אחדות. לא יודע איך עושים את זה ולשמחתי אני לא בתחום הזה. גם בתחום הכלכלי, הממשלה יכולה לתת ודאות – להודיע שכל מי שעבודתו תיפסק יקבל 70% דמי אבטלה. אפשר לעשות דברים שיסירו חלק מאי הוודאות. דברים שהם בשליטתה של הממשלה."

פעולות הרגעה ממשלתיות מגבירות את בריאות הציבור?
"שגרה ומורל מחזיקים אנשים במצבי אי ודאות. אם אני יוצר שגרה, מצוין. אם אני יוצר מורל באמירה ‘אנחנו נדאג לך’, ‘אנחנו ניתן לכל העובדים שנפגעו דמי אבטלה’, זה יעשה אולי גירעון גדול אבל זה גם אומר שלוקחים אחריות. זה יוצר שליטה לכאורה במצב. זה אומר להם שיש מנהיגות. זה לא מרגיע את המחלה, זה מרגיע את הפסיכולוגיה".

למה שהמדינה תשקיע משאבים אם זה לא פותר ישירות את עניין המחלה? להיכנס לחובות רק בשביל מצב רוח טוב?
"זה מאוד חיוני לבריאות הנפשית של הציבור. זה משבר שמעגלי ההשפעה שלו הם כמו במצבים מלחמתיים שהיו בעבר והשפיעו על הכלכלה. בפעם האחרונה זה היה ב-1973 (מלחמת יום כיפור, ש.נ.). אירועי הגליל של שנת 2006 (מלחמת לבנון השניה, ש.נ.) לא פגעו בחצי אחוז מהתל"ג, גם לא צוק איתן. פה יש משהו אחר. צריך להתארגן ככה שהחוויה של האנשים תהיה של יכולת ולא של חוסר יכולת. אין לכל אחד את המשאבים אז המדינה יכולה לעשות את זה בקווים של מנהיגות."

איך בעיניך אנחנו צפויים לצאת מהמשבר הזה?
"החברה הישראלית מראה, באופן מוזר אולי, אבל הייתי אומר שבצורה ברורה, שהיא לא נשברת ממצבים כאלה. המחקרים מראים שהאוכלוסייה בישראל אופטימית ושבעת רצון מהחיים. אני לא חושב שהאירוע הזה ישנה את זה. על פי ניסיון העבר אנחנו מתאוששים יחסית מהר. אני מתבסס על ההיסטוריה ומשתדל לא להתעסק עם דברים שאנחנו לא יודעים".

Leave a Reply

Name *
Email *
Website