הן התראיינו ל׳דבר׳ עם היציאה לחל״ת, ומספרות מה עלה בגורלן: ״עשיתי הסבה על חשבוני״, ״למדינה אין שכל״

לימור שליו גייר, בת 51, עבדה 13 שנים בתחום התיירות והתעופה. ביולי היא סיפרה ל׳דבר׳ כמה קשה למצוא עבודה חדשה אחרי גיל 50 ״את שולחת קורות חיים ואף אחד לא מגיב לך״. היום היא מספרת שעדיין לא מצאה עבודה.

״התחום שבו עבדתי, תחום הנסיעות, לא חזר לפעילות ולא ידוע מתי יחזור. התחלתי ללמוד קורס אבטחת מידע וסייבר על חשבוני כדי לעשות שינוי מקצוע, ולנסות למצוא עבודה אחרת.

לימור שליו גייר (אלבום פרטי)

״כמו שזה נראה, זה ייקח זמן רב. לא מצאתי קורס רלוונטי דרך משרד העבודה ושילמתי במיטב כספי כדי לעשות הסבה וללמוד מקצוע חדש שזה נושא לא פשוט למעבר אחרי שנים רבות ובגילי. המשכתי לשלוח קורות חיים, אך ללא מענה.
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

״אני ממשיכה לחפש עבודה גם ברשתות החברתיות ובאינטרנט אם יש משרות שאוכל לעבוד בהן. עד כה ללא מענה. נרשמתי לירידי תעסוקה ב׳זום׳ אבל הם מחפשים בעיקר מפתחים או מהנדסים. בינתיים אנחנו מסתדרים עם דמי אבטלה, ומוותרים על הוצאות לא הכרחיות״.

״מאושרת שחיי חזרו לתלם, אבל גם מפחדת״

״אני סבתא טרייה, ואני בחל״ת״. סיפרה ענת מוקע, בת 58, ל׳דבר׳ בתחילת יולי. עכשיו היא מספרת שבסוף החודש, סוף סוף מצאה עבודה. ״שלומי נהדר בפן המקצועי והאישי. הלכתי להמון ראיונות ולצערי בכולם השכר לא היה ראוי להיקף המשרה ולדרישת התפקיד. חשתי בכל ראיון שרוצים אותי אבל מסתתרים מאחורי ״תקופה קשה״.

״לא ויתרתי למרות שההתלבטות היתה קשה. זה הדיר שינה מעיני, אבל החלטתי לא להתפשר. בסוף יולי מצאתי את המשרה המיוחלת בחברת ביוטכנולוגיה שמפתחת תוספי תזונה, זו משרה עם התנאים האופטימליים בשבילי ואני מאושרת שחיי חוזרים לתלם הרצוי.

ענת מוקע (אלבום פרטי)

״נעזרתי בחודשי האבטלה, בקורסים חינמיים של לשכת התעסוקה ששיפרו את יכולותיי. נעזרתי בקבוצה של הג’וינט שנקראת "אמצע הדרך", בה השתתפתי בסדנא ב׳זום׳ עם צוות מלווה מעולה. הם נתנו לי כלים לראיונות עבודה ובכלל להתפתחות אישית.

״למרות ששפר עלי מזלי, אני חשה חוסר בטחון ופחד. אם מחר תנחת עלינו שוב מכה, ונהיה מחוסרי עבודה, זה לחץ וחרדה שקיימים.

״מדי פעם יש בטלוויזיה ראיונות עם מעסיקים שמצרים על כך שהם אינם מוצאים עובדים, כי כולם מעדיפים דמי אבטלה. אינני מסכימה לקביעה הזו, הדבר שהשתנה הוא ראיית המעסיקים את ההזדמנות לשכור "עבדים" במינימום שכר.

״זה קורה במיוחד בתחומים מסוימים כמו נהגים, מחסנאים, סדרנים, וזה במקום למנף את ההזדמנות ולהעלות את השכר והתנאים קצת. הם מורידים את התנאים ומצפים ל"עבדים". זה בהחלט חורה לי אני מכירה כמה מחפשי עבודה שנתקלו בזה והם מיואשים״.

אני ואבא עוזרים אחד לשנייה

"בסוף כל חודש אנחנו מקבלים מייל שמאריכים לנו את החל"ת. בינתיים מחזירים עובדים בקטנה, בעיקר את האנשים שכבר בעלי תפקידים כמו אחמ"שים, והם גם מבצעים את תפקידי דיילות הקרקע ויושבים בעצמם בדלפקים״.

מאשה שקליארנקו, בת 24, עבדה כדיילת קרקע של חברת תעופה זרה בנתב"ג. ביוני היא סיפרה ל׳דבר׳, שנאלצה לחזור לגור עם אביה באשדוד ולוותר על דירה שכורה. בינתיים היא עוד לא חזרה לעבוד.

מאשה שקליארנקו (צילום: אלבום פרטי).

״התקשרו אלי להציע לי לבוא לעבוד כמה פעמים בשבוע, אבל בשביל לבוא לעבוד 3 שעות זה לא משתלם. זה אפילו לא מכסה את הנסיעה מאשקלון לנתב"ג, וזה פחות מדמי האבטלה. ניסיתי לחפש דברים אחרים, אבל לסטודנטית זה קשה.

״הסכום של דמי האבטלה לא ממש מכסה לי את ההוצאות. פתחתי חסכונות. אני ממשיכה לגור עם אבא באשקלון, ובינתיים לא מדמיינת את עצמי חוזרת לשכור דירה לבד. אנחנו עוזרים אחד לשנייה, תומכים זה בזה. באוגוסט חגגנו יחד יום הולדת, עושים שמח ומנסים לשמור על אופטימיות ומצב רוח טוב, לא לתת למה שקורה בחוץ להשפיע.

״אני לקראת סוף התואר שלי ברפלקסולוגיה, ואבא קצת לוחץ עלי, הוא רוצה לראות אותי מתקדמת במקצוע. הורים שעלו מברית המועצות יש להם ציפיות גבוהות, הם רוצים לראות ציונים טובים, התקדמות. אני חוששת לפתוח קליניקה, להשקיע כסף, ואחרי חודש כשהקורונה תכה שנית והמדינה תחליט לעשות דברים קיצוניים, אני אצטרך לסגור אותה״.

״אם למדינה היה שכל״

מירית דלמן ארגמן, בת 35, עבדה כסוכנת נסיעות. היא נשואה ואמא לילד בן ארבע וחצי. ״אני מתה לחזור לעבוד, אני גם מחפשת עבודה, אבל לא כזו שתפגע בנו כלכלית יותר ממה שכבר נפגענו. בלשכת התעסוקה לא פנו אלי פעם אחת, אני פניתי אליהם ביוזמתי״.

לפני חודשיים וחצי סיפרה דלמן ארגמן ל׳דבר׳ שהיא בחל״ת מה-15 במרץ, ומאז ״פשוט רועדת מעצבים״. היום היא מספרת שלא הרבה השתנה. ״הגשתי המון קורות חיים ולא חזרו אלי. הזמינו אותי רק לראיון אחד, וכמובן שהתקבלתי, אבל הציעו לי שכר שפשוט לא משתלם לי לעבוד עבורו.

מירית דלמן ארגמן (צילום: אלבום פרטי)

״אם אני יוצאת לעבוד אני צריכה לשלוח את הילד לצהרון, ואז כבר משתלם לי יותר להישאר איתו בבית. אנחנו מחכים שיפתחו את השמיים ואם התיירות תתעורר, ברור לי שאחזור לעבוד בשכר נמוך יותר, אבל זה יהיה לפחות לחזור למשהו שאני אוהבת, למקצוע שלי שלמדתי והשקעתי בו.

״אם למדינה היה שכל היא היתה נותנת מענקים בגובה הפרש השכר, הרי למדינה עדיף לשלם לי אלף שקלים במקום כמה אלפי שקלים. אפשר היה גם לסבסד את הצהרון.

״בן הזוג, טפו טפו, כן עובד. מהבית. גם הוצאות הבית מן הסתם עלו מאוד, חשמל, אוכל. סך הכול המצב בסדר ואנחנו יושבים ומחכים שיפתחו את השמיים. בינתיים זה זמן לחשוב מה חשוב בחיים יותר ומה פחות. הצלחתי גם לראות את הדברים היותר חשובים בחיים שלי. אני רואה את הילד יותר, לומדת להכיר אותו. כשעבדתי ראיתי אותו שעתיים ביום.

״אני הרבה יותר פעילה חברתית, ובחצי השנה האחרונה אני בוועדות ביישוב ובשכונה, בוועד ההורים. אני גם חושבת לעשות הסבה אקדמאית למרות שאני מבינה שגם בזה המדינה לא תסייע לי. חשבתי על הסבה להוראה, אבל זה מינימום שנתיים לימודים, וקשה להחליט אם להתחייב לזה״.

Leave a Reply

Name *
Email *
Website