הסכם השלום לא מספיק. המצרים והישראלים צריכים לעבור לשלב בניית השלום ביניהם

על אף שחוזה השלום המצרי-ישראלי כולל כינון יחסים נורמליים בין מצרים לישראל בכל התחומים, הרי שמצב היחסים במשך 41 השנים האחרונות היה שונה. בפועל, אין שלום אמיתי בין העמים. החוזה אומנם סיים את מצב המלחמה בין המדינות לנצח ואשרר את השלום ואת הצורך בשמירתו, אך הלכה למעשה הוא חסר עד כה שלב חשוב ובסיסי – שלב בניית השלום. לצד שלום בין המדינות במישור הרשמי ובדרגים הגבוהים, אין שלום עממי.

חשתי במציאות זו על בשרי כאשר פרסמתי ביולי 2019 בדף הפייסבוק בערבית של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) מאמר הקובל על כך שההתנגדות לנורמליזציה הפכה במצרים לדת ולטאבו תרבותי ודתי המזין את הדמיונות, המעשיות והנבואות על חיסול ישראל. בתגובה למאמר ספגתי נאצות תוקפניות שנעו בין קללות לאמי המנוחה, דרך האשמות בבגידה ובכפירה ועד לאיומים ברצח. תגובות דומות היו בעבר גם מנת חלקם של אחרים ש"חטאו" בנורמליזציה דוגמת המחזאי עלי סאלם שביקר בישראל, ההוגה לוטפי אל-ח’ולי והפילוסוף ד"ר מוראד והבה.

הלך רוח זה מקבל רוח גבית מסדרות טלוויזיה ומסרטי קולנוע. דוגמה אחרונה הייתה הסרט ‘אל-ממר’ ("המעבר") שהחזיר את המצרים לאווירת מלחמת ההתשה שקדמה למלחמת אוקטובר 1973 ולחוזה השלום של 1979. איני מתנגד לכך שנציין אירועים לאומיים ושנפאר אותם, אולם ליבוי מחודש של סכסוכים, איבה היסטורית, שנאה, קנאות ונקמנות, בניגוד לחוזה השלום הקובע ‘לא עוד מלחמות’, עלול לעכב בנייה של שלום אמיתי בין שתי המדינות.
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

לתקן את השנאות ההיסטוריות דרך פעולות חינוכיות ותרבותיות

להערכתי, כל האמור לעיל מעיד על המחסור בשלב חשוב בתהליך השלום המצרי-ישראלי, והוא שלב בניית השלום. שלב זה מחייב חיזוק יסודות השלום, בפרט במישור התרבותי, על מנת לסייע לשני הצדדים לעבור באמת ממצב של סכסוך למצב של שלום ‘חיובי’. כבר בזבזנו 41 שנים במהלכן יכולנו לעצב וליישם אסטרטגיות, תוכניות וצעדים שתכליתם תיקון התפיסות התוקפניות והשנאות ההיסטוריות דרך פעילויות חינוכיות, תקשורתיות ותרבותיות משותפות. בכוחן של אלו היה להשריש ערכים של אי-אלימות, בפרט בקרב הדורות הצעירים, ואידיאלים של שלום, סובלנות, קבלת השונה, דו-קיום, זכויות אדם ובראשן הזכות לחיים, דמוקרטיה וחברה אזרחית.

דגלי ישראל ומצרים. (צילום: Shutterstock)

בראייתי, יסוד מרכזי נוסף וחיוני בבניית שלום הוא חילוניות. ישנו צורך בעליית זרם חילוני שיעמוד מול הזרמים הפונדמנטליסטיים הדתיים המלבים ללא הפסקה סכסוכים ומאבקים באזורנו. החילוניות מהווה נתיב לבניית שלום אמיתי וחיובי באזור המזרח התיכון, אשר סובל מכך שקבוצות פונדמנטליסטיות – מקרב שלוש הדתות המונותיאיסטיות – נאבקות ביניהן תוך שהן מסתמכות על מושגים של שלטון האל ושלטון הטקסטים הקדושים, מציבות את האל לפני האדם ומעודדות ומקדשות שנאה, אלימות וטרור. החילוניות, לעומת זאת, מציגה חלופה של ניהול העולם בהתאם לשיקולים רציונליים, מדע ואינטרסים משותפים ומעודדת תפיסת עולם יחסית המכירה בערכים פלורליסטיים ומתנגדת לתביעה של צד כלשהו על האמת המוחלטת.

המתנגדים ל’נורמליזציה’ עם ישראל לוקים בהונאה עצמית

בניית השלום מחייבת שינויים שורשיים בתוכניות הלימוד, בכל שלביו, בכדי למגר מהן רעיונות וערכים פונדמנטליסטיים כמו איבה, קנאות ואי-סובלנות כלפי ה’אחר’. במסגרת זו יש לכונן ברית אקדמית מצרית-ישראלית, אשר לא תוגבל למגדלי השן האוניברסיטאיים בשתי המדינות אלא תגיע לאדם הפשוט ברחוב. אקדמאים מצרים המתנגדים לנורמליזציה תרבותית ומדעית עם ישראל לוקים בעיניי בהונאה עצמית, שהרי הגלובליזציה והמהפכה המדעית והטכנולוגית העלימו את הגבולות וביטלו את המרחקים. אוניברסיטאות אינן מכירות בבידוד ומאמינות בפתיחות תרבותית, מחשבתית ומדעית.

יתרה מכך, מוסדות אקדמיים מצריים המתנגדים לנורמליזציה או אוסרים נסיעות של חברי סגל להשתתפות בכנסים מדעיים או תרבותיים בישראל פועלים בניגוד למדיניות המדינה המצרית ובניגוד לחוזה השלום שחתמה מצרים עם ישראל ושמבטיח יחסים נורמליים בכל התחומים. זאת ועוד, עמדתם של מנגנונים מצריים מסוימים ביחס למתן אישורים ביטחוניים לנסיעת אקדמאים מצרים לישראל משקפת לדעתי התנגדות רשמית לנורמליזציה תרבותית המתקיימת הרחק מהמסגרות הרשמיות, כאילו אנו עדיין חיים בתקופה שלפני חוזה השלום ולא לאחריה.

לבנות גשרים של שלום

יש לשכנע את דעת הקהל במצרים ובישראל שבניית שלום חיובי היא העיקרון הראשון, האחרון וההכרחי שיצעיד את שני העמים בדרך הפיתוח, השגשוג והקדמה הכלכלית. עלינו לבנות גשרים של שלום, ביטחון וחיים משותפים שיאפשרו לנו לפגוש את אחינו האחרים, השונים מאיתנו, באזור ובעולם. החששות הלגיטימיים צריכים להפוך לכוח מניע להגנה על המשותף לבני האדם ועל הערכים האנושיים הנאצלים בהן דוגלות כל הדתות והתרבויות.

לבסוף, בניית השלום צריכה להתקדם ללא קשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אשר מצריך אף הוא מאמצים כנים ורציניים ליצירת תנאים אובייקטיביים וצודקים לפיוס היסטורי בין הצדדים, בהסתמך על החלטות האו"ם ותוך כיבוד זכות ההגדרה העצמית ופתרון שתי המדינות.

בידידות ובאהבה לבני כל הדתות, התרבויות, הגזעים והלאומים,
ד"ר עבדאללה שלבי, אזרח מצרי החי במצרים הבטוחה ושוחרת השלום.

*

ד"ר עבדאללה אלשלבי הוא מרצה למדעי החברה באוניברסיטת עין אלשמס בקהיר.

המאמר מתפרסם באדיבות החוג לערבית ואסלאם באוניברסיטת תל אביב לרגל יום השנה ה-41 לחתימת הסכם השלום עם מצרים. תרגם לעברית: ד"ר אופיר וינטר

Leave a Reply

Name *
Email *
Website