חג החגים בחיפה: מה מסתתר מאחורי סיסמאות ה’דו קיום’ על הכרמל?

"חג החגים", יכול היה לקום רק בחיפה, בעיתוי סמלי של אופוריית הסכמי אוסלו 1993 בהם הייתה תחושה של יונה עם עלה של זית.

חיפה מתגה את עצמה בכל שנות קיומה כבירת הדו קיום העולמי בין יהודים, מוסלמים ונוצרים. חג החגים בחיפה נועד עם ייסודו לציין את חגיהם של שלושת הדתות המרכזיות, ואי לכך התאריך נקבע לחודש דצמבר מתוך כוונה לציין את עיד אל פיטר חג המוסלמים, הכריסמס הנוצרי וחג החנוכה היהודי. מבחינת הנוצרים, זה בסדר, חגם יוצא בכריסמס וראש השנה האזרחי (למעט היוונים אורתודוכסים שחוגגים ב7-בינואר), והיהודים בחנוכה. שלושת החגים מסמלים שמחה ואורה, אלא מישהו לא לקח בחשבון שלוח השנה המוסלמי המזגזג יכול לקבוע את עיד אל פיטר גם בימי הקיץ הלוהטים, לוח השנה העברי גם הוא תנודתי למדי וחג החנוכה יכול להיקבע, בגלל השנה המעוברת וסיבות נוספות. לסוף נובמבר וגם לינואר.

חג החגים בחיפה. ארכיון (צילום: ספיר ברונזברג/פלאש90)

כך למשל חג החגים נותר בשנת 2018 בבדידות מזהירה כחג התואם את התאריכים הנוצרים בלבד שנקבעו לחודש דצמבר עוד מימי האפיפיור גרגוריוס מסוף המאה השש עשרה שהחליט לעשות סדר בלוח השנה הנוצרי יוליאני. ברם, שום דבר לא יקלקל את חג החגים כיוון שמטרת העל של פרנסי העיר הוא לציין בראש וראשונה את הדו קיום בעיר.

מרחוב הרצליה, הרחוב היהודי הראשון שנבנה בחיפה המודרנית שכלל בית מלון מודרני "הרצליה" בתחילת המאה ה-20, ונקראו על שם הרצל שבחזונו ראה בצדק את חיפה המרהיבה ביופייה ומזגה הנוח את בירת מדינת היהודים. בחג החגים נוהרים לחיפה ממקומות רבים ברחבי הארץ, מדי שנה, אל העיר התחתית וכנסיותיה בה גרים מרבית תושבי העיר הערבים, אל שלל המסעדות , שנקראות מסעדות מזרחיות בוואדי ניסנאס, מתענגים על הריחות הד פעמיים של ההל הבלול בריח הזעתר.

בהצטלבות רחוב הרצליה ושדרות הציונות, הגבול בין חיפה העברית לבין חיפה הערבית-כאן היו עמדות מבוצרות של היהודים שעמדו מול כוחות הוועד הערבי העליון במלחמת תש"ח, אנחנו לוקחים שמאלה לעבר המושבה הגרמנית על שלל אורותיה חגיגת אור מרהיבה, הנפרשת ממרומי המקדשים הבהאיים בכרמל ועד נמל חיפה- הופכות את המושבה הגרמנית ,ששמה הוחלף לשדרות בן גוריון לשדרה הכי יפה בעולם. אנשי המושבה המקוריים, הטמפלרים גורשו מכאן לאחר שחלקם שיתפו פעולה עם הנאצים והותירו ארכיטקטורה ייחודית, ששופצה בשנות ה-90 על מנת להפוך לאטרקציה תיירותית. הפרויקט נכשל מבחינה מסחרית ונדל"נית, ובשנים האחרונות כאשר יזמים ערבים צעירים לקחו את העניין לידיהם והקימו בה של מסעדות, בתי קפה ופאבים, הפכה המושבה לפנינה אורבנית המושכת תיירים מכל העולם. על תפקידם של התושבים והיזמים הערבים בחיפה נדון בהמשך.

נשאלת השאלה: האם חיפה היפיפייה היא אכן עיר של דו קיום, כפי מתגאים חלק גדול של תושביה היהודים כולל הממסד העירוני הטופחים על חזם בסיפוק עצמי?

אבל כאשר שואלים את הערבים האם בחיפה מתקיים דו קיום בעיר האורות האמתית של ישראל הם מפקפקים. כאשר שואלים את ג’עפר פרח, פעיל חברתי ערבי מנכ"ל עמותת מוסאוא, הזכור לרעה ממכות הרצח שחטף משוטרים לאחר שהפגין בעד תושבי עזה לפני חצי שנה, הוא אומר בכל הזדמנויות שבחיפה אין דו קיום. בחיפה יש נורמליות.

ג’עפר פרח, מנהל מרכז מוסווא. נעצר ע"י המשטרה בהפגנה ביום שישי האחרון (צילום: מרכז מוסווא).

הבה נבחן את הסוגיה. הגדרת דו קיום היא כאשר יושבים זה לצד זה או זה בתוך זה שני עמים עם שוויון זכויות וחופש ביטוי לשני העמים שמוגבל רק להסתה לאלימות. האם זה מצב העניינים בחיפה?

ההיסטוריה של חיפה המודרנית עד 48 רצופה בשותפויות תעשייתיות ומסחריות יהודיות ערביות. חיפה הייתה עורק הארץ, עיר תעשייה משגשגת שהוקמה מחד על ידי ההסתדרות שנוסדה בה ב-1920, ומאידך הבריטים הקימו את הנמל המרכזי שלהם במזרח התיכון ב-1933. בעיר היה בסיס מוצק של תושבים ערבים ותושבים ערבים שנהרו מהגליל ואפילו מסוריה כדי למצוא מקומות עבודה בעיר שעטתה שלמה של אבנים מסותתות ובטון.

האם התקיים אז דו קיום?

בשעת מבחן התבצרו הערבים והיהודים בעמדתם. רוב הערבים נמלטו ב-1948, הרובע המוסלמי ואדי סאליב התרוקן, שוכן על ידי עולים חדשים יהודים שפונו לשיכונים בקריית חיים, קריית ים ושכונת רמות רמז, ועל שרידיו ומקצת בנייני התושבים הערבים העשירים הוקמה קריית הממשלה, משרדי עורכי דין, וגם שוק הפשפשים בשכנותו פורח.

האם התקיים עם קום המדינה דו קיום בחיפה?

נקודת אור באסונם של הערבים היה ואדי ניסנאס, הנוצרי ברובו, שחלקו נשאר על תילו והפך למקום מסחרי ואינטלקטואלי. במסדרונות המפלגה הקומוניסטית מק"י נרקמו חיים משותפים בין יהודים וערבים עד כדי נישואים מעורבים. כאן שכנו משרדי המפלגה, משרדי היומון העיתון אל איתחאד. מזיווגים אלה יצאו ילדים מפורסמים כמו השחקן ג’וליאנו מר בן לארנה מר בת לחלוצי ראש פינה וסליבה חמיס הערבי. אבל כאשר זה הגיע לחופש ביטוי, ממשלת ישראל הגבילה את צעדי הערבים ובטעות אסטרטגית גורלית לא אימצה אל חיקה את מק"י (שברובה תהפוך לרק"ח שתהפוך לחד"ש)  שאימצה את רעיון שתי מדינות לשני העמים תוך כדי סיכון חייהם של ראשי מפלגותיה. הסופר אמיל חביבי נרדף וכמעט נרצח.

ואדי ניסנס, חיפה (צילום: מארק נוימן / לע"מ).

ברם, תושבי חיפה האדומה, רובם מפא"יניקים, ראשי ממשלות ישראל, סימנו את ערביי מק"י ויהודים ששיתפו פעולה אתם כקומוניסטים מוקצים. סמי מיכאל ביטא בעוצמה את החיים המרתקים בין יהודים וערבים במפלגה בספר ב"חסות". אלא שהחיים המשותפים עם ערביי חיפה של רוב תושביה היהודים התבטאו בירידה מרום ההר של תושבי הדר והכרמל למוסכים וניגוב חומוס ופלאפל "הזקנים" בוואדי, אבל כאשר פרסם ב-1953 העיתון אל איתחאד מאמר שממשלת ישראל מספסרת בדם בחוריה נסגר העיתון לחמישה עשר יום בתמיכת הגורמים היהודים הפוליטיים בעיר שעודדו את סגירת העיתון ורק הוראת בג"ץ (גם אז!) פתחה אותו מחדש. לא רק שלא נורה כדור אחד. לא נזרקה אבן אחת. יחי בג"צנו! בחיפה התפתח ופעל גם המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש שהיה פעיל במפלגה הקומוניסטית ובחיפה יצר את שיריו היותר טובים, עד שנעצר מספר פעמים בגין מאמריו ושיריו. אף אחד לא התקומם בעיר כאשר הוא לא הורשה לחזור לחיפה רק בגלל שנפגש עם אנשי אש"ף והתחבר למועצה הפלסטינית. האם אורי אבנרי היהודי לא הורשה לחזור לישראל בעקבות פעילות דומה?

האם היה זה דו קיום ערבי-יהודי?

האם ריסון חופש הביטוי של הערבים במקרה זה ואחרים, ביטא באמת דו קיום בו התפארו מאז ומתמיד פרנסי העיר ותושביה בהתנשאות מה, שבאה לידי ביטוי שלא רצו לשמוע מהערבים מה דעתם בנושאים לאומיים-ערכיים שבערו כאש בעצמותיהם?

ב-1963 הוקם על ידי ראש העיר המיתולוגי אבא חושי "בית הגפן" בית תרבות יהודי ערבי כקונטרה ממסדית לתרבות הערבית התוססת הלא ממוסדת ו"המסוכנת" של ראשי המפלגה הקומוניסטית והוגי הדעות הגדולים בחברה הערבית. בית זה היה נוח לממסד שחיבק אומנים ערבים, ארח תערוכות אומנים יהודים, בית שהתנהל על מי מנוחות עם פעולות סימפטיות ביניהם ייסוד וארגון "חג החגים" על ידי עובדיו היהודים והערבים. כך למשל ארגנה בחג החגים סיהאם דאוד, משוררת ואשת שלום אמתית, מחווה מיוחדת לאמיל חביבי בוואדי ניסנאס בו פעל כול חייו. ללא רעש. רק שלא יתעוררו השכנים היהודים. היא ארגנה בסתר גם ביקור סודי למחמוד דארוויש בעיר בה נאבק עם חבלי יצירתו. האם זה מסמל דו קיום?

בימי מתיחות בין ישראל לפלסטינים, "התחצפו" רחמנא ליצלן, פעילים ערבים וארגנו הפגנות נגד הדיכוי של אחיהם מעבר לקו הירוק ובתוכו, הן ביום האדמה והן באינתפאדות  הראשונה והשנייה. כתוצאה מכך  הדירו רגליהם תושבים יהודים מהשכונות הערביות, חלק מחברי החרימו ערבים בכך שהפסיקו  לקנות כנקמה ב"בוגדים" הערבים שהיהודים הטובים "נהגו בהם כל כך יפה" כל השנים. חבר ערבי לגלג בפני ואמר שהוא מכיר חלק מבעלי החנויות הערבים בוואדי, שבתמורה להישארותם בחנויותיהם אחרי 48 נאלצו לשתף פעולה עם השב"כ.

האם כך נראה דו קיום? האם היחס העוין למפגינים ערבים בחיפה מבטא שוויוניות כלפי התושבים הערבים? האם האשמותיו של ראש העיר עד לפני חודש, יונה יהב, שהמפגינים הערבים הגיעו מהכפרים הערבים ולא מחיפה לא מבטאים יחס פטרוניסטי מזלזל? האם הפגנות אנשי כהנא חי בחיפה ובמרכז הכרמל הבורגני, הקוראים לטרנספר ערבים מהארץ שהגיעו מהשטחים הכבושים ומירושלים נעלמו מעיניו של ראש העיר?

הפגנה בחיפה (צילום: זאהר אבו אלנסר)

אני מסכים שהצהרותיו של רג’ע זעאתרה בזכות חיזבאללה מצדיקה את זעם היהודים, בגלל שהוא מסכים באופן אירוני עם ארגון שלא רק מאיים על העיר חיפה, עירנו, אלא גם הרג תושבים ערבים בני העיר ב-2006. איש כזה לא יכול להיות בהנהגת העיר. גם יהודי שמצהיר על טרנספר ערבים לא יכול לשרת בהנהגתה. אלא שהמחסום לפיות אינו מתחיל ואינו מסתיים בזעאתרה. הוא כולל רבים וטובים מערביי חיפה שחלקם נאלצים להדביק פלסתר על פיהם ולהימנע מביטוי עמדותיהם מחשש לנקמה בהם. בעיקר כלכלי.

האם זה דו קיום?

האם טחו עיני פרנסי העיר להפנים את זכותם הגדולה של יזמים ערבים בהחייאת העיר, בין אם זה במושבה הגרמנית או ברחוב מסדה שהפך את שכונת הדר הגוועת לשכונה תוססת? ברחוב מסדה ערבים כיהודים יכולים בחופשיות את דעתם בכל עניין בבתי קפה ופאבים שהקימו לצד בתי קפה של יהודים, רב תרבותיות שמפריחה את השממה החיפאית. אתה יכול לראות בבתי קפה אלה תמונות של צ’ה גווארה לצד שלטי מחאה נגד הכיבוש. תודה לאל, לא נפלה שיערה מראשו של יהודי. ברחוב זה יש ביטוי לערבים גם בענייני מגדר וגם ערבים מהקהילה ההומולסבית. תענוג. כל זה בלי נקיפת אצבע של הרשות העירונית. אם יש פריחה בעיר התחתית, באותו חלק שיבשו הבריטים את הים והפכו אותו לרחוב יפו ורחוב העצמאות שם פרחו ברים לימאים ולחיילים הבריטים כמו גם אנשי ההגנה היהודים. כך שרבים מעסקי הלילה בעיר התחתית הם יוזמה ערבית. להתחדשות זו, יזמת העירייה, לזכותה תיאמר מילה טובה חלק גדול בתנופת חיי הלילה של העיר. תענוג לשמוע כאן בליל של עברית ורוסית למרות ששתי העדות בשום פנים ואופן לא מתערבבות. וחברי בני גילי? מעדיפים משום מה שוב ושוב את שדרות רמבלה בברצלונה על פני החיים המדליקים הנרקמים בשדרותיה וסמטותיה של העיר. ואם חברי החיפאים בני גילי מגיעים בכל זאת לכאן, הם מרחרחים את המקומות כמו תיירים טיפוסיים.

אבל האם זהו דו קיום?…

ידידתי המשוררת והמתרגמת הערבייה סיהאם דאוד אמרה פעם שנוח לה לשבת בבתי קפה בחיפה מבכל עיר בישראל. ברחוב מחניים 2 במרכז הכרמל הקימה אגודת ה-40 להכרה בכפרים הערבים הלא מוכרים, אגודה ערבית-יהודית את מרכז פעילותה. הייתי גאה להיות חלק מחבריה. לכאן הגיעו אנשים לישיבות מהנגב, המשולש והגליל. באותו זמן ברחוב מחניים 1 בבית קפה "פאר" שתו בירה הסופר אמיל חביבי והמשורר נתן זך.

פסטיבל הסרטים בחיפה (צילום: זיו עמר)

האם זה היה דו קיום?

לא. המצב והיחס אינו שוויוני. אבל בחיפה שוררת לפחות נורמליות. יותר מכל עיר בארץ. תושבים ערבים, רופאים, אחיות ומהנדסים עולים לכרמל בלי חשש ששכניהם ירטנו מתחת לשפמם- ואם ירטנו זו בעייתם של היהודים – יום אחד יזדקקו לשכנם מצנתר לב ערבי. אני מניח ומקווה ומתפלל שזה לא wishful thinking פרטי שלי, ושאזרחים ערבים אלה מרגישים בנוחות יחסית עם עצמם בכרמל, כפי שחשה המשוררת סיהאם דאוד בבתי הקפה בחיפה. רק שהערבים לא "ינצלו" את חופש הביטוי ש"הענקנו" להם היהודים. דיר באלק!

Leave a Reply

Name *
Email *
Website