“חג של כולם”: ארבעה ישראלים, שלא עלו מחבר העמים, מספרים על חגיגות הנובי גוד שלהם

"בתור שומר מסורת מאוד לא התחברתי, בלשון המעטה", מספר ל’דבר’ אור משה גואטה על חג הנובי גוד, אותו הוא מקפיד לציין מדי שנה, "אבל בהמשך הבנתי שמדובר במסורת שאמנם דומה מאוד לחג המולד, אבל זה חג שגם יהודים חגגו כי הוא נתפס  כחג יותר לאומי-עממי בברית המועצות".

אור משה גואטה: "מאמין שהנובי גוד יחסר לנו אם הוא לא יתקיים". (צילום: אלבום פרטי)

גואטה לא לבד. סיוון יירט התחתן לתוך החג, מיכל מרנץ עדיין ממשיכה לציין אותו עם זוגתו של אביה המנוח, ומרוואן בשארת הצליח לשדרג את חג הילדות כשחזר מלימודים בברית המועצות. ארבעה ישראלים וישראליות, שאינם יוצאי חבר העמים, מציינים מזה שנים את החג שנולד בברית המועצות, וקוראים לכל הישראלים לאמץ אותו בחום.

גואטה, בן 31, הכיר את החג בנעוריו, בקן של הנוער העובד והלומד. "היו לי בקן חברים דוברי רוסית ודרכם הכרתי את החג", הוא מספר, "בהמשך כשנעשינו חברים קרובים יותר התחלתי גם לציין אותו איתם".
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

את ארוחת החג המסורתית הוא עורך עם חברים כבר שנים רבות, בהם רבים שאינם יוצאי חבר העמים. "אחת החברות באה מבית רוסי וציינה לאורך השנים את החג, אז אני שמח שגם השנה יצא לי לציין אותו", מסביר גואטה.

על שולחן החג שלו עולים, באופן קבוע, כל המאכלים המסורתיים. גם וארניקי (כיסונים מתוקים) ופאשטט (כבד קצוץ דק-דק עם הרבה שום ושמיר). אבל השנה יהיה חידוש, המארחת הראשית הפכה לטבעונית בשנה האחרונה, והמנות יותאמו מחדש ללא מרכיבים מן החי.

ארוחת נובי גוד מסורתית (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

"אני ממש אוהב וארניקי, ביצים בשמיר והפאשט מדהים, אבל היום גם אני  צמחוני", הוא אומר, "תמיד צחקתי על האוכל הרוסי שזה רק כיסונים, בשר, בורשט ופירות יער, אבל הפתיע אותי להכיר כל מיני מאכלים חדשים שלא הכרתי לפני, חלקם ממש טובים".

יותר מכל, גואטה אוהב את מנהג הברכות של החג. "כולם בסבב אומרים מה הם משאירים מאחור ומה הם לוקחים איתם לשנה החדשה", הוא מסביר.

אתה חושב שהנובי גוד הוא חג שכדאי לכל הישראלים לחגוג?
"אני בעיקר חושב שכל אחת מהגלויות שהיינו בה כעם הביאה איתה דברים מיוחדים, שמוסיפים על הזהות היהודית גם זהות ישראלית חדשה. אני מציין את החג בעיקר בגלל החברים שלי, אבל אני מאמין שהוא יחסר לנו אם הוא לא יתקיים".

"הייתי שמח אם הישראלים היו מכירים את החג"

עץ האשוח שמוצב כל שנה בעיר התחתית של חיפה, בה גרים ערבים נוצרים, מוסלמים ויהודים יחדיו, היה חלק בלתי נפרד מילדותו של סיוון יירט, בן 46. כך שעץ ה’יולקה’ של נובי גוד לא היה לו זר כשאשתו סבטלנה הציבה אותו באמצע הסלון לקראת סוף חודש דצמבר.

סיוון וסבטלנה יירט: "הייתי שמח אם הישראלים היו מכירים את החג". (צילום: אלבום פרטי)

"היא הסבירה לי על החג עצמו ועל החשיבות שלו עבורה ועבור המשפחה שלה", הוא מספר, "בתקופה הקומוניסטית, זה היה החג החילוני היחיד שבו כל המשפחה על כל אגפיה יכלה להיפגש".

לפני שחגג אותו, לא הכיר יירט את הנובי גוד וגם לא ציין את חג המולד או ראש השנה האזרחית. "אולי לשתות קצת עם החברים, אבל בשבילי זה היה ערב ראש השנה האזרחית ולא יותר", הוא אומר.

מה שמצא חן בעיניו בנובי גוד, וגרם לו לרצות להתחבר, הוא הערך המשפחתי הגלום בחג. "כל שנה יש לנו  ארוחה היא עם חברים, אבל בגלל המצב  השנה זה רק שנינו בדירה שלנו בירושלים", אומר יירט, שיחד עם מילארדים מסביב לעולם יחגוג השנה תחת סגר.

"אצלנו נהוג לאכול מאכלים שקשורים לשנה הסינית שנכנסת", הוא מספר, "בגלל שהשנה היא שנת שור, לא יהיה בשר, לא רוצים להרגיז את השור". לכן, השנה תוגש על שולחן החג  שלו ארוחת דגים מפוארת: אלתית מעושנת, ביצי סלמון על חמאה, מוגשים על לחם ו’השובה’ המלכותית: דג מלוח תחת שכבות של סלק ומיונז. "החתולה תקבל קופסא של אוכל שהיא אוהבת", מוסיף יירט.

סלט השובה המלכותי. (shutterstock)

 אתה חושב שהנובי גוד הוא חג שכדאי לכל הישראלים לחגוג?
"אני אישית בעד לחגוג כל חג אפשרי, והייתי שמח אם הישראלים היו מכירים את החג, אבל שכל אחד שיחגוג מה שהוא רוצה לחגוג".

"יש אוכל טעים ומקבלים מתנות, מה יכול להיות רע בזה?"

מיכל מרנץ, בת 30, הכירה את החג דרך אידה, זוגתו של אביה המנוח מרקוס. עוד כשהייתה בבית הספר היסודי הם נהגו להתאסף בביתה לציין את החג עם כל המשפחה. גם היום, חמש שנים אחרי שאביה נפטר, המסורת נמשכת.

"בגלל שהייתי ילדה לא הייתה לי גישה שלילית לחג", היא מסבירה, "בסך הכל יש אוכל טעים ומקבלים מתנות, מה יכול להיות רע בזה?". את אורחות החג, הסמלים שלו ואפילו על קיומו של דד מרוז (סבא כפור) היא למדה רק בגיל מבוגר יותר, כשהחג התחיל לקבל מקום נרחב יותר בתרבות הישראלית.

מיכל מרנץ (מימין) חוגגת נובי גוד עם משפחה, אידה במרכז (צילום: אלבום פרטי)

"לאחד מהחתנים במשפחה יש נאום קבוע, שכולם יודעים שהוא אומר בכוונה כדי לעצבן,  על זה שזה חג המולד", מספרת מרנץ, "תמיד כולם מתווכחים איתו, כולל אני באיזשהו שלב, אבל גם זה חלק מהמסורת"

השנה תכננה משפחתה להיפגש בבוקר יום שישי, ה-1 בינואר לפיקניק באוויר הפתוח. "ויתרנו על התכנסות בדירה צפופה בגלל הקורונה", היא מסבירה. בימים כתיקונם, המפגשים המשפחתיים מתנהלים על פי הקוד המסורתי המחמיר: ארוחת ערב מלאה במיני סלטים עתירי מיונז, דג מלוח, אלכוהול,  ופירושקי (מאפים מסורתיים ממולאים בכרוב, תפוח אדמה או בשר).

עץ ה׳יולקה׳ מקושט לכבוד חג ה׳נובי גוד׳ (צילום ארכיון: הדס פרוש / פלאש 90).

"יש פתיחת מתנות וכולם לובשים את הכובעים האדומים עם הצמות", מספרת מרנץ, "אחרי האוכל רואים את השידור הישיר ממוסקבה, עם כל הסלבס הרוסים והנאום של פוטין. אני חולה על זה למרות שאני לא מבינה כלום".

"העם רוצה לחגוג אבל אין מנהיג שיאחד"

מרוואן בשארת, בן 55, טוען שהוא חוגג את הנובי גוד מאז שהוא נולד. "מה זה נובי גוד? זו שנה חדשה ברוסית", הוא אומר, "עוד לפני שכל הרוסים הגיעו, בנצרת ויפיע, בה גדלתי, המוסלמים והנוצרים חוגגים את זה ביחד. חג של כולם".

בשנות השמונים בשארת למד הנדסה בקייב, שם התאהב בחג מחדש. "המנטליות הרוסית קרובה לערבית", הוא מספר, "הם יודעים לחיות. שהרגשתי שאני רק משפר את עצמי שם".

הרוסים גם לימדו את בשארת איך עורכים שולחן נובי גוד כהלכתו. "לא הכרתי כזה דבר", הוא נזכר, "בערב המוקדם עורכים שולחן, שותים אוכלים. ואז, בחצות, אחרי פתיחת השמפניה, עורכים הכל מחדש. שנה חדשה, שולחן חדש".

מרוואן בשאראת (במרכז): "יש לכם חג ואני לא אחגוג? למה שאני יהיה ניטרלי?" (צילום: אלבום פרטי)

בשארת אמנם הכיר את אווירת החג, אך את חלק מהמאכלים הייחודיים פגש רק בלימודיו. אחד מהם הוא אוהב יותר מכולם: ה’זאקוסקי’. מדובר בחטיפים מיוחדים שהרוסים מכינים לשולחן הנובי גוד, לאכול ליד האלכוהול.

"לוקחים לחם, חותכים לפרוסות, מורחים שום עם מיונז או חמאה, אופים בתנור קצת עד שישחים, ואז שמים מעל כבד בקר קצוץ עם תיבול או דג מלוח או מעושן. ומעל הכל – עלה פטרוזיליה טרי", הוא נזכר בחיוך ומוסיף "ברוסיה גם הייתה השמנת הכי טעימה שאכלתי. עם הרבה שומן, כמו שצריך".

החברים של בשארת, גברים בלבד, מתאספים בשעות הצהריים של החג, מדליקים את הגריל ושותים הרבה וודקה או וויסקי. "המטרה היא לשמוח ולחגוג ולאחל שנה טובה", הוא מסביר.

אחרי השתייה והחגיגות, כל אחד חוזר לביתו והאווירה נרגעת יותר. "יש לילה משפחתי עד השעות הקטנות" מספר בשארת, "רואים זיקוקים, פותחים שמפניה, משחקים משחקים כל הלילה עם הילדים, עם כולם, עד הבוקר".

מסיבה לכבוד ה’נובי גוד’ באשדוד. ארכיון (צילום: דרור גרטי/פלאש90)

בבית של בשארת מכינים  לשולחן החג את ה’קובינייה’, הקובה בגרסה החלאבית שלו. אמו המנוחה, הוא מסביר, לא הייתה מוכנה שיהיה ערב חג בלי קובה. "מדובר בבשר כבש טרי, טחון פעמיים, ללא שומן שמבשלים עם בורגול, עמבה ותיבול", הוא ממשיך, "אוכלים ממש ככה, מברכים: ‘שתיזרק השנה שהייתה!’. עם שנה כמו שהייתה לנו, הלילה עדיף שנאכל הרבה קובינייה".

 אתה חושב שהנובי גוד הוא חג שכדאי לכל הישראלים לחגוג?
"בחג הקורבן אני קונה בשר, בראש השנה של היהודים אני קונה בשר. יש לכם חג ואני לא אחגוג? למה שאני יהיה ניטרלי? תכל’ס, חוץ מהדתיים, כולם חוגגים את החג הזה, אבל בשקט.

"העם רוצה לחגוג אבל אין מנהיג שיאחד. לעשות פה חג משותף זה עניין של מנהיגות, ליזום ראש השנה חילוני. היה לנו פעם את ה-1 במאי אבל היום כבר אין​".

Leave a Reply

Name *
Email *
Website