חובה לכל שופט: “האשמים” הוא סרט חברתי ואנושי, מטלטל ומומלץ ביותר

אדון חורף, נפלא שהבאת בענני החורף סרטים טובים אחד אחד והשבוע, יצירת המופת תוצרת דנמרק (שהביאה לעולם את סוגת סרטי ה"דוגמא"), הסרט "האשמים", המועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר, שכל כולו המצאה וגאונות קולנועית של הבמאי גוסטב מולר בסוגת סרטי המתח. סרט הביכורים של הבמאי ואיזו תעוזה! משחק יוצא מהכלל של ג’ייקוב קאדרנרן, המזכיר באיכויות המשחק את השחקן השבדי הגאוני מקס פון סידוב.

אך קודם נבין שבסרט מתקיימת אחדות של הסיפור הקולנועי המרתק ומסר עוצמתי חברתי.

בני האדם כיצורים חברתיים נופלים לקלישאות, לביטחוננו העצמי אנחנו בונים תבניות ומסקנות לגבי סיטואציות אנושיות ונאחזים בהן. חשיבה מחוץ לקופסה, שמערערת תפיסות קודמות שבנה המוח, מאיימת על ביטחוננו העצמי. המוכר לנו הוא בבחינת רחם חמים שאיננו רוצים להינתק ממנו. ערעור על התפישה הדתית בדמות דיבורים על עולם עגול שסובב סביב השמש העלה אנשים על המוקד.

כך גם גיבור הסרט, אסגר, קצין משטרה בדימוס, העובד כמוקדן חירום ומקבל במשמרתו קריאות מצוקה של אנשים שנשדדים, נאנסים מוכים וכו’. אחת השיחות הוא מאישה גונחת מתוך ואן, בה היא מודיעה שהיא נחטפה על-ידי בעלה המכה. יש סיכוי שהבעל רצח גם את בנם הפעוט. אסגר, מפעיל את הראש ואת הג’י.פי.אס, מגיע טלפונית לבית האישה, מתקשר ומדבר אל הבת הקטנה המבוהלת שנותרה לבדה ומספרת שהאב היכה את האם והוציא אותה מהבית. אט אט הוא נכנס רגשית לעומק הסיפור, מזדהה רגשית אתו ומחליט שהוא יעשה ככל יכולתו להציל את האם ובתה שנותרה בחיים.

‘האשמים’ (באדיבות סרטי נחשון)

ויש להבין, קורא יקר, שהכל, אבל הכל, הוא צילום של שחקן אחד. המצלמה כמעט לא מרפה ממנו ועוד צילום של מוקד החירום. זהו. לעתים המצלמה מראה ברקע מוקדנים אחרים, אבל הם משמשים כתפאורה או צופים סקרנים בהצגת תיאטרון. האינפורמציה מועברת כולה דרך שיחות הטלפון מעבר לקו שאסגר מנהל, אף אחד מהגיבורים מעבר לקו אינו נחשף בחזותו לצופה, אלא דרך הסאונד. מדובר באלמנט לחלוטין לא קולנועי על-פי הכללים הנלמדים בכל בית ספר לקולנוע, אבל רק לכאורה. הבמאי יוצר סרט דרך קולות ורעשים המעניקים לצופה את תחושת המציאות הוויזואלית דרך הפעלת דמיון הצופה בתוספת צילומי תקריב של המוקדן, השחקן הנפלא.

כך בתם האומללה של ההורים עולה בדמיוננו הצופים באופן המוחשי ביותר בשעה שהמוקדן מדובב אותה והיא בוכה ומתארת את אחיה הפעוט השוכב מת כשדם נוטף ממנו.

אסגר שנסחף אל תוך הסיפור, מזדהה עמו לחלוטין, הוא משמש כפסיכולוג בשיחות עם האם והבת. שיחות אלה מרככות את נפשו הקשוחה של קצין המשטרה בדימוס עד כדי הזדהות טוטלית אל תוך הלילה. הוא מתבקש על-ידי המשטרה לעזוב את המשמרת כיוון שלמחרת בבוקר הוא אמור להעיד בבית המשפט, אודות מקרה בו כקצין משטרה, ירה באדם שהתפרע. הוא מסרב לנטוש את עמדת המוקדן למרות הלחצים להעביר את מקרה החטיפה למישהו אחר.

הצופה שמובל על-ידי גיבור העלילה הופך להיות צד אקטיבי לגמרי בהתפתחותה: כיצד ואיך תתפתח מערכת חילוץ האישה מהחוטף, האם האינפורמציה שאסגר והצופים מקבלים היא הסיפור האמתי?

‘האשמים’ (באדיבות סרטי נחשון)

מבלי לעשות ספויילר, נאמר רק שיש כאן "רשומון" מרתק, המזכיר את הסרט המדהים בשם זה של קורוסאווה היפני, שעיקרו: מספר נקודות מבט של אנשים שונים לאותו אירוע. היפה בסרט "האשמים", שבעצם אף אחד אינו משקר. לא הקורבנות ולא התוקף. הצופה והגיבור בונים מצג הגיוני, אנחנו מקבלים אינפורמציה אמתית לגמרי, העניין הוא העיבוד והאינטרפרטציה שאנחנו עושים מאותה אינפורמציה. מזכיר את הסיפור "הנסיך הקטן": מה שאנו רואים כמגבעת, יכול גם להתפרש כנחש ענק שבלע פיל (מקווה שאני מדייק וזכרוני אינו מטעני). ומעל הכול, האירוע משנה אצל אסגר תפישת עולם. הוא מוצא את עצמו מתוודה על עניין מסוים מאוד חשוב בחייו שהובילו לאסון, עניין של קתרזיס כמו ב"חטא ועונשו" של דוסטויבסקי שכמו בסרט “האשמים” אינו רק סיפור בלשי אלא גם סיפור של החלטות ערכיות ומוסריות של הגיבורים.

אישית, הסרט העלה סוגיה כבדת משקל אצלי, כמי שעסק ביצירת סרטים בעניינים משפטיים. כל השנים ראיתי את מה שהפרקליטות והמשטרה הביאה לבית המשפט. כך בסרט שלי "רצח לכל החיים" על עמוס ברנס שהייתי בטוח, גם לפי פסק הדין המרשיע, שהוא הרוצח. אבל המשפט החוזר הראה שהשופטים טעו בהרשעתו כי המשטרה הובילה אותם למסקנות שאמללו משפחה שלמה, זאת מכיוון שהשופטים עבדו על-פי תבניות של קבלת ראיות, גם אם חקירה יותר לעומק הייתה מגלה שהראיות היו בדויות. מבחינתי, “האשמים” חייב להיות סרט חובה לכל שופט בעולם.

הסרט חושף דרך שיחות של מוקד החירום את העולם המוסתר מעיננו, פח האשפה האורבני, עולם הפריפריה הנעלם מאתנו, או שיותר נכון לומר שאנו מעדיפים להתעלם ממנו, בורגנים ואלה שהתמזל מזלם לא להיות שייכים לעולם הזנות והפשע. לעתים מובא העולם בהומור או בדמות אנשים שמתלוננים שזונות כייסו אותם, אך ככל שהסרט מתפתח, נחשפות מצוקות איומות, כאלה שהחיים והחברה מתעלמים מהן.

‘האשמים’ (באדיבות סרטי נחשון)

“האשמים” הוא סרט חברתי ואנושי מטלטל, מלחמות אגו של המשטרה על גבם של האומללים, רגעים פיוטיים, משחק בלשי נוסח הסופר נבוקוב ("לוליטה") המשתף את קוראיו כגיבורים פעילים בפתרון התעלומה.

ברובד העמוק יותר מלמד אותנו הסרט להבחין היטב באמיתות הודעות בתקשורת של בעלי עניין המצליחות לגרום לנו לדבוק בגרסאות שקריות שמביאים לנו כתבים (לעתים לא מתוך רשעות אלא מתוך קלות דעת) המקבלים חומר המועבר להם על-ידי יועצי תקשורת ובעלי עניין. אין לכתבים זמן לבדוק את אמתות החומר. ככל שהתקשורת מהירה יותר כך העבודה העיתונאית שטחית יותר, וכך אנו הציבור הופכים לרובוטיים יותר הבולעים חומר לעוס.

בקיצור סרט מצוין. מומלץ ביותר!

Leave a Reply

Name *
Email *
Website