יום הלשון העברית: ארבע מורות אולפן מספרות על הקשר שלהן לשפה, למילים ולתלמידים

‘יום הלשון העברית’ מצוין היום (שלישי), כ"א בטבת, היום בו נולד מחייה השפה העברית אליעזר בן יהודה. ארבע מורות באולפנים שונים ברחבי הארץ, מספרות על הקשר שלהן לשפה, למילים ולתלמידים.

אסתי אשר, 53, ילידת תל אביב, אמא ל-5 וסבתא ל-3, מורה לעברית ומנהלת באולפן רעננה של משרד החינוך – המשרד להשכלה גבוהה.

ההתחלה: "עברית תמיד הייתה האהבה שלי, תמיד אהבתי שפה ולשון. התחלתי ללמד כיתות של עולים חדשים חירשים, ואחרי שמונה שנים הגעתי ללמד באולפן רעננה".

תקופת הקורונה: "זו תקופה קשה, כי היו חיי תרבות ענפים באולפן. טקסי זיכרון, ציינו כל חג וכל אירוע, והשנה עשינו הכל בזום. אנחנו משתמשים באקטואליה ומלמדים מילים קשורות: חיסון, נגיף ואפילו קפסולה. בחנוכה הכנתי עם התלמידים קליפ בו כל תלמיד ממדינה אחרת, מדליק נר ומברך בשם המדינה".
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

כתונת פסים: "כחלק מהלימוד, תלמידים יושבים אחד עם השני ומספרים מאיפה כל אחד הגיע, מה כל אחד אוהב וכן הלאה. לפני כמה שנים שתי תלמידות, אחת מברזיל והשנייה מאיטליה, דיברו וחפרו, ומה מתגלה? שתיהן ישבו זו ליד זו איפה? בלבנון. הן נולדו בלבנון, אחת המשפחה שלה היגרה לברזיל ואחת לאיטליה, נפגשו מחדש באולפן שלי, והפכו לחברות טובות".

ליפול מהירח: "תמיד הייתי כזו דקדקנית בעברית, גם הילדים שלי יודעים שאיתי צריך להיזהר עם השפה ולדבר נכון, בעברית תקנית. למרות שיש תכנית מפורטת מאוד, עם מטרות בכתיבה, דיבור וקריאה אנחנו מלמדים את העולים שיש עברית ויש ישראלית. למשל אנחנו לומדים ‘מאין אתה?’ אבל אם תגיד ברחוב ‘מאין אתה?’ יסתכלו עליך כאילו נפלת מהירח. בספרי העברית אי אפשר לכתוב מאיפה, כי זה לא נכון אז מלמדים מה שנכון ואת מה שאומרים ברחוב. הכל כדי לחבר אותם לחברה הישראלית, למציאות. לא שפה גבוהה גבוהה, אלא כפי שמשתמשים בה".

שרה יינון, ילידת פרס, בת 70, עלתה כשהייתה בת 4, מלמדת עברית במתנ"ס פיליפ לאון במסגרת רשות הקליטה העירונית בירושלים

ההתחלה: "התחלתי ללמד עברית עם העליות הגדולות מחבר העמים בשנות התשעים. בשביל להקנות שפה צריך כלים, אז עברתי קורס הכשרה באגף לחינוך מבוגרים של משרד החינוך".

מילה עברית אהובה: "אין שפה בעולם שהמילה מכילה בה את הרעיון כמו השפה העברית. האותיות בלשון הקודש, הצורה של האות, המיקום, הגימטריה, הכל קובע. למשל המילה ‘אמת’ עצמה מכילה את הרעיון של האמת. כמו המשמעות של המילה, כל האינפורמציה נמצאת במילה: מא’-עד ת’ ובאמצע מ’. בדברים אמיתיים יש סדר. כשאתה כותב את המילה ‘אמת’ לכל אות יש שתי רגליים. לעומת המילה ‘שקר’, מכאן בא הביטוי לשקר אין רגליים, על רגל אחת אי אפשר לעמוד".

תלמידה שאני זוכרת: "תלמידה סיפרה שפעם היא הלכה ברחוב וראתה קבוצה של ילדים, והגננת קראה לאחד הילדים אהרון. היא תהתה איך הוא לא מתבייש, כי שמו של אביה היה אהרון, והוא תמיד התבייש בשם שלו, והחליף אותו לארקדי. כשאבא שלה עלה לארץ, אחריה, הוא חזר לשם אהרון".

סלנג: "לא מפריע לי, בכל שפה יש. השפה זזה. הכי חשוב לי שהתלמידים שלי יובנו ושיבינו אותם. מי מאיתנו מקפיד להגיד חמישה עשר שקלים? אז למה שהוא יהיה האפיפיור יותר מהאפיפיור? שיגיד חמש עשרה שקלים".

נס: "לא אני, באחד מספרי העברית של האולפנים מכנים את זה ‘נס השפה העברית’. אין עוד דוגמה כזו, זה פשוט דבר לא יאמן. מדינה של 70 שנה, אחרי שואה מטורפת, זה נורמלי? עם שהיה מפוזר בכל העולם. מה קושר יהודים מכל העולם לבוא לכאן? מה? יש פה משהו אחר, מעבר להגיון שלנו".

צליל אושפיז, בת 34, מורה ומנהלת ב’כאן זה לא אולפן’ למבקשי מקלט, מלמדת עברית לתיירים ועולים

ההתחלה: "התגלגלתי ל’כאן זה לא אולפן’ דרך חבר כשהייתי סטודנטית. אני נהנית מזה ואני מוצאת בזה המון ערך".

למה ללמד עברית: "אני אוהבת ללמד את הנושאים שאני מלמדת. שפה היא כלי ראשון לתקשורת, וכשאתה זר במקום זה אחד הדברים החשובים, כדי להרגיש חלק ממנו ולהיות מעורה בו, ולהרגיש חיבור או שייכות. לאהוב את ישראל זו לא מטרה שלי, הייתי רוצה שהם יתפסו עמדה ביקורתית. אני גרה פה, אז אני כן מקווה שאני לא משניאה את המקום הזה על אף אחד, יש מורכבות ואנחנו מדברים עליה".

שעור הזום של צליל אושפיז ‘כאן זה לא אולפן’ (צילום: אלבום פרטי)

מילה עברית אהובה: "תתחדש/י"

מה למדתי מהתלמידים: "פעם התעטשתי באמצע השיעור, ותלמידה דוברת ספרדית אמרה לי ‘לחיים’, כי בספרדית ‘לחיים’ זה גם ‘לבריאות’ (סאלוט)"

מה עוד למדתי מהתלמידים: "דיברנו בכיתה על הביטוי ‘לעתים תכופות’. אני מסבירה תמיד בעברית, ואמרתי שתכוף זה משהו שקורה הרבה, אז אחת התלמידות שאלה ‘כמו תכף?’ ואז אמרתי וואלה, כן. כל השיטה שלנו מבוססת על שיחה ודיונים, הידע של התלמידים הוא חלק בלתי נפרד מהשיעור. לנו, דוברי העברית מלידה, מילים הן ברורות מאליהן. אנחנו לומדים שפה בצורה אינטואיטיבית לא מתעכבים על כל מילה, מבינים מההקשר. כמו הקשר בין ‘אוזניים’ ו’איזון’, לא תמיד ידעתי אותו, רק כשהקדשתי תשומת לב להסבר, הבנתי שזה קשור".

"כל העברית היא רגשית בשבילי. אני לא מרגישה שאני יכולה לדבר רגש בשפה אחרת. כשאני מתארת משהו באנגלית, יש מסך ביני ובין מה שאני אומרת, לפעמים זה טוב בלי רגשות, אבל עברית זו השפה של הרגש. הלוואי שגם מי שעברית זו לא שפת האם שלו יכול להרגיש ככה".

שיעור עברית טוב: "כשכמה שיותר תלמידים השתתפו, דיברו, ואמרו את דעתם. אם הצלחתי להסביר את כל המילים והביטויים הלא מובנים, בעברית, בלי להשתמש באנגלית זו הצלחה. כשהתלמידות והתלמידים משתפים מהחיים שלהם".

אני המורה לעברית שאתם לא מכירים: "יש דברים שלימדתי כמה פעמים, כמו למשל ‘אני המזרחית’ של עדי קיסר. מבחינת השפה הוא נגיש, גם ללומדי עברית. מעבר לסיפור המזרחי-אשכנזי יש בו גם רפרנסים לתרבות ישראלית, להיסטוריה".

רבקה ברר, גרה במעלה מכמש, אמא ל-8 וסבתא ל(מי סופר?) מורה לעברית כבר 30 שנה ומנהלת האולפן בבית שמש.

מילה אהובה בעברית: "הפועל ‘נתן’ הוא כמעט הפועל היחיד שאפשר לקרוא אותו מימין לשמאל כי מי שנותן גם מקבל".

עלייה: "אני רואה את העבודה באולפן כשליחות. עולים חדשים שעזבו הכל ובאו לארץ, זה מרגש. כשעולה שלימדתי גילה שהמשכורת שלו היא רק חצי ממה שהייתה בארץ המוצא, אמר לי שהעלייה לארץ היא במובן הרוחני ולא הכלכלי".

חשמל: "כשמבינים שיש קשר בין המילים,  זה מרגש. כמו כשגילו ש’חשמל’ זה מספר יחזקאל. כשאני לוקחת ומשלבת מילים מחיי היום יום של התלמידים ומהתפילה, אז אורו עיניהם, נפתחות להם אפשרויות נוספות"

סיום קורס באולפן בית שמש, עם המורה רבקה ברר (צילום: אלבום פרטי)

קוריוז: "ניגש אלי סטודנט שלי כשלימדתי במכללת הדסה וסיפר לי: ‘התקשרתי לאב הבית וביקשתי ממנו שיחליף לי את הפרגוד במקלחת, והאב בית לא הבין מה אני רוצה’. אוצר המילים הוא מהעולם הדתי, לא בטוח שמישהו ברחוב מבין."

חוקים" "התפקיד שלי הוא פשוט: לגרום להם לאהוב את השפה, להבין שיש בה עומק  ופנימיות. כל המילים החדשות הולכות לפי החוקים במקרא, גם הסיומות של מילים מודרניות, החוקיות נשארה והמילים השתנו".

צעיף לבן: "אחת מהתלמידות שלי, יוצאת אתיופיה שלא ידעה קרוא וכתוב, סיפרה לי פעם  ‘רבקה, את לא מבינה מה זה לא לדעת לקרוא ולכתוב’, ואז הראתה לי את הצעיף הלבן עליו רקמה את מספר הטלפון של הילדים, כדי שתוכל לתקשר איתם. מאוד התרגשתי".

איחולים לשפה: "שתמשיך להיות חיה ודינמית ולא תשכח את המקור שלה"​.