יום העצמאות הראשון של אבא שלי כמובטל

אני זוכר את יום העצמאות הראשון שאבא שלי היה מובטל. כמו בכל שבוע, יצאנו קצת לפני שהחשיך לכיוון הבית של סבא וסבתא. תמיד שיחקנו בדרך 21 שאלות. אני חשבתי על משהו, וההורים היו צריכים לנחש. אבל ביום שלישי ההוא, כמה ימים לפני ערב יום העצמאות ה-40 למדינת ישראל, אבא לא רצה לשחק.

לפני שיצאנו מהבית צלצל הטלפון. אני זוכר את השיחה, כי שמתי לב שאחרי שאבא סיים לדבר, הוא הניח בעדינות את השפורפרת בחזרה במקום, ואז נשען בשתי ידיו על הכיסא ליד שולחן האוכל בסלון. הוא עמד בשקט לכמה שניות, ולא זז.

״אתה חזק, אתה חכם, ואני סומכת עליך במאה אחוז״, אמא אמרה לו בדרך. צעדנו על שפת המדרכה, שמצדה האחד כביש ומצדה האחר חולות שבסופם כמה בניינים לבנים, בני שתיים או שלוש קומות. היינו לא רחוקים מבית הקברות של בת ים.
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

אחרי כמה דקות של שקט, שאלתי: ״אבא, אתה יודע איך קוראים לחבר החדש שלי בבית הספר?״

הוא לא ענה.

״לא קוראים לו, הוא בא לבד.״ חייכתי והסתכלתי עליו. אבל הוא היה שקוע במחשבות.

אמא החזיקה את היד שלו בחוזקה עד שהגענו לבית של סבא וסבתא, ואני קצת פחדתי מהתגובה של סבא שתמיד אהב לצעוק.

***

ביום הזיכרון, כמה ימים אחר כך, אחרי שהסתיים הטקס של בית ספר נכנסנו לשיעור עם המחנכת. כולם הכינו דגלים ליום העצמאות,  ואני ציירתי את מטוס ״הלביא״, שאבא שלי בנה. אחרי שכל הילדים כבר יצאו להפסקה, עוד נשארתי בכיתה בשביל לסיים את הציור. המורה התיישבה לידי והתחילה לשאול כל מיני שאלות על הבית, אבל לא רציתי לענות. כשהגיע הצלצול רצתי החוצה ואמא חיכתה לי ליד השער. ״אמא!״ רצתי אליה. הראיתי לה את הציור, ואני זוכר שהיא בכתה.

היא חגרה אותי בכיסא האחורי של הרכב והתחלנו לנסוע.

״אמא למה את בוכה?״

״כי אני אוהבת אותך.״

״לא נכון, זה לא בגללי. זה בגלל דוד חיים. את תמיד בוכה שאתם בקבר שלו.״

״נכון. זה מאוד מאוד עצוב.״

״אז למה אמרת שזה בגללי?״

״לא בגללך, חס וחלילה. אתה פשוט ריגשת אותי אהוב שלי.״

״אם אוהבים מישהו לא בוכים.״

״לפעמים כן. מאהבה. אני אוהבת אותך ואת אבא מאוד. ואת אחותך הקטנה.״

״אז אם את אוהבת את אבא, למה רבתם בבוקר, כשחשבתם שאני עוד ישן?״

״גם חברים טובים רבים, אהוב שלי. זוג שלא רב, והכול כאילו בסדר איתו, זה לא אומר שהכול בסדר. אנשים גם מתווכחים ביניהם. גם צועקים לפעמים. זה לא אומר שאמא ואבא לא אוהבים אחד את השני.״

״אבל, הממ…״

אמא קצת הגבירה את הרדיו. היה שיר של הפרברים נדמה לי.

כשעברנו את המרכז המסחרי לכיוון רחוב כ״ט בנובמבר חשבתי לעצמי שאולי אני יכול ללכת לעבוד. פעם הכנתי עם אחותי סבון שיכול לנקות הכול, ואמא אמרה לנו שזה ממש מעולה. אני יכול להכין הרבה כאלה ואז למכור את זה ברחוב שלנו. אני אתן את כל הכסף לאבא.

״מה עושים בסוף מחר אמא?״

״החברים של אבא יבואו אלינו, נעשה על האש עם כל הבניין ושירה בציבור.״

״אוףףף. אבל אמרתי שאני לא רוצה עם הבניין כל הזמן.״

״מאמי אל תוסיף לי עכשיו עוד כאב ראש טוב?״

״אתם אף פעם לא מקשיבים לי.״

״תפסיק כבר, די.״

אמא חנתה את האוטו בחנייה של הבניין, ליד המכונית הצהובה ששמשון מתקן כבר כמה חודשים. הוא היה נהג של ׳דן׳, כמו חצי מהבניין בערך, וכל הזמן מטפל ברכב שלו. אני נשארתי לשחק למטה, עד שדוד שלי קרא לי מהמרפסת להיכנס חזרה. אחר כך אמא סיפרה לי שהוא עבר לישון אצלנו לכמה ימים.

***

אבא תמיד אמר לי שהחגים האהובים עליו הם פסח ויום העצמאות. שבפסח יצאנו לחפש ארץ משלנו וביום העצמאות סוף סוף הקמנו מדינה, ובגלל זה הוא מהנדס ובגלל זה היה הרבה שנים בצבא ותכנן מטוס שישמור עלינו.

כל שנה היינו הולכים לעבודה שלו, והוא היה מסביר לנו על המכ״מים החדשים והכלים שהם פיתחו. לא ידעתי אם גם השנה נלך.

בערב, אייל, השכן מהקומה השנייה, עשה על האש בשביל כל הבניין. כמו כל שנה, היה מנגל ארוך מאוד שהעלה המון עשן סמיך, והוא ניצב בין החנייה לבין החצר. היה גם שולחן עם שתייה קרה, חומוס, קטשופ וצ׳יפס, שיונה אשתו של אייל הכינה בסירים למעלה.

אבא וחברים שלו ישבו על כסאות ים מתקפלים על הדשא. היתה מעליהם תאורה ודגלים כחולים ולבנים, שעלו מהגדר עד למרפסת שלנו בקומה השנייה. הם שיחקו קלפים ופיצחו גרעיני דלעת וחמנייה. הם צחקו הרבה, ובקול רם. אחותי ואני ישבנו לידם ואכלנו פיתה שאמא הכינה לנו. עופר, המופרע של הבניין, כל הזמן רץ והכניס לי פירות שאסף מהשיח לתוך החולצה. בפעם האחרונה קמתי ודחפתי אותו. הוא נתקל באבני השפה, ונפל על האספלט. אמא שלו, קרן, צעקה: ׳מי עשה את זה?׳, ואני חזרתי לשבת ליד אבא. הוא הניח את הקלפים בצד, והסתכל עלי.

״אל תשב פה אם אתה מתנהג באלימות.״

נתתי לו מכה על היד.

״אני לא מכיר אותך ככה.״

״אתה טיפש״, צעקתי עליו.

״אתה מתנהג כמו ילד קטן,״ הוא אמר לי, ״לך מפה״.

בכיתי.

רבע שעה אחרי שטקס המשואות התחיל, הצליחו סוף סוף לחבר את הטלוויזיה בחוץ, וכולם הלכו לצפות. שמוליק, חבר של אבא, התיישב לידי.

״מה המצב?״

לא עניתי.

״אתה יודע שאבא שלך גאון, נכון?״

הוא נגע לי בכתף, ואני זזתי הצידה.

״אבא שלך סיים תלמיד מצטיין בטכניון. הראשון מבין כולנו, ומכל המחזור.״

״אתם תמיד מספרים את זה. זה משעמם.״

״אבל זה נכון. ואבא שלך בנאדם מאוד חזק. הוא בנה את עצמו לבד, בלי עזרה. אנחנו כולנו מעריצים של אבא שלך.״

״ואתם תעזרו לו?״

״אנחנו נעזור לו? הצחקת. הוא יעזור לנו!״

מופע הדגלנים החל. ׳הכתף שיק׳ נשמע הקול של רס״ר המסדר.

״יאללה בוא, בוא נלך לראות טלוויזיה.״

בשעה תשע אפס אפס זיקוקים האירו את השמיים הקטנים מעל השכונה שלנו. רצתי יחד עם אחותי, יוסי, נסי ועופר לגג. היתה לנו תצפית כמעט עד הים. כשירדנו למטה כבר חיכו פירות על השולחן הגדול, וגם קפה שחור ותה.

אבא ישב במעגל הכיסאות הלבנים של השירה בציבור, ואני התיישבתי על ברכיו. אחרי כמה שירים שאלתי אותו מה נעשה מחר, בחופש של יום העצמאות.

״ראיתי את הציור שציירת לי.״

״אבא, נו די, אבל מה נעשה מחר?״

״יש לי כבר רעיון. ניסע למקום מאוד מיוחד, ואני אסביר לכם שם איך בנינו את המטוס.״

״כן! וגם אמא תבוא איתנו?״

״בטח.״

***

השעה היתה כבר כמעט חצות והעיניים שלי החלו להיעצם. אבא הרים אותי על הידיים למעלה, ואני שמעתי אותו ואת אמא מדברים. ״ואם צריך אז נעבור לבית יותר קטן, זה גם בסדר. לא קרה כלום. העיקר שנעבור את זה יחד״. אבא הניח אותי במיטה וזמזם את אחד השירים שהוא הכי אוהב. ׳חַכּוּ נָא עוֹד הֶרֶף, עִצְמוּ הָעֵינַיִם; חַכּוּ עוֹד שְׁנִיָּה – זֹאת וְלֹא יוֹתֵר; הַלַּיְלָה אֵינוֹ רַק חֲלוֹם וְשָׁמַיִם; לִפְעָמִים הוּא תְּפִלָּה לְמָחָר אַחֵר׳.

***

אמא, אחותי ואני עומדים בחוף הסלע. צהרי יום העצמאות. צופים באחד המטסים הכי יפים שנראו אי פעם בישראל. חמישה מטוסי קרב מסוג ״לביא״ מפלחים את השמיים. מטוסים כחול לבן, שלנו. רק שלנו. אבא מטיס את האווירון המוביל, וכולם אחריו בתנועות מדויקות. אמא מתכופפת ונושקת לי על הלחי.

״יפה נכון?״

״כן.״

״זהו, עכשיו אין לנו יותר ממה לדאוג.״

עם זה התעוררתי.

Leave a Reply

Name *
Email *
Website