כדי לשרוד מול המתקפות נגדה, התעשייה בישראל זקוקה ל’ברית יצרנים’ עם העובדים

ביום חמישי יבחרו התעשיינים בישראל מי יהיה נשיאם החדש – יו"ר ובעלי רב-בריח שמואל דונרשטיין, או הבעלים ומנכ"ל משותף של חברת התרופות הגנריות אוניפארם, ד"ר רון תומר. אמנם מערכת הבחירות הזאת לא זוכה להד גדול, אך היא מתגלה כערנית ויצרית, מלווה עקיצות הדדיות שלא פעם חצו את הנימוס המתבקש מארגון המייצג אינטרסים משותפים ברורים. המתמודדים אף העלו אתר, הכולל בתוכו תכניות מעשיות עם יעדים מדידים – אקט מבורך שכמעט נעלם מהפוליטיקה הארצית. עוצמת המאבק מעידה, כמדומני, כי שני המועמדים מעריכים שההתאחדות היא גוף חזק ובעל מהלכים, הזוכה לאמון מצד חבריו, גם אם יש מה לשפר.

יחד עם זאת, נדמה שההתאחדות עומדת בפני תקופה מאתגרת במיוחד. בעשור האחרון ניהלו ממשלות ישראל מדיניות אנטי-יצרנית, שהורידה את חלקה של התעשייה בתוצר מ-18% ל-13% בלבד. בסיועה של התקשורת, הסיתה הממשלה את המחאה החברתית אל היצרנים הישראלים, והקשתה עליהם את קרב הבלימה. משטר הצנע הפיסקלי, שהועמק ע"י הוספת הנומרטור והסרת ‘סביבת הצמיחה’ מנוסחת כלל ההוצאה, העלה את יוקר הייצור ופגע בביקושים; פתיחה לייבוא בתנאים לא הוגנים (המשק הישראלי היה מהפתוחים בעולם), לעיתים תוך הכשרת היצף בלתי-חוקי, תרגילים משפטיים להתחמקות מחובת רכש-גומלין במכרזים והתנגדות לרכש בישראל – הובילה לחיסול מפעלים רבים; והזנחת החינוך הטכנולוגי וסירוב להקים מערך הכשרה מקצועית גרם למשבר כח אדם חמור בתעשייה, על אף השכר הגבוה באופן יחסי.

לאלו מתווספים סיבוך מכוון של רגולציה, שהקשה על מפעלים קיימים ומנעה הקמה של חדשים; חתירה לשקל חזק, שהגיעה לשיאה בתחזית העלאת ריבית (שבסוף לא התרחשה) של הנגיד ירון, שאותת לספקולנטים לעוט על השקל – הכבידה על היצואנים; העלאת מחירי תשומות הייצור, הארנונה והמיסוי העקיף בלי הכר הכבידו גם הם; וזוהי רק רשימה חלקית.
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

מבט על הימים הבאים מעורר חששות כבדים – המערכת הפיננסית העולמית, שהספיקה לנפח ולמנף את עצמה לדעת תוך עשור, עלולה לקרוס כל רגע ולהגיע אלינו בדמות משבר ריאלי של ביקושים מהעולם. חסכונות הציבור מנותבים להשקעות בנדל"ן בניו-יורק וברלין, ולמשחקי בורסה ספקולטיביים, ופוסחים באלגנטיות על הכלכלה הריאלית, בכלל זה על התעשייה, שבאקלים הנוכחי נחשבת השקעה מסוכנת. והצמיחה בארץ, שבקושי עוברת את ה-3% בשנים האחרונות, היא צמיחה בועתית, כיוון שהיא נובעת מצמיחה פרטית המתודלקת מחובות.

החזון האנטי-יצרני מסכן את הציונות

מאחורי המדיניות האנטי-יצרנית עומדים כוחות רבי-עוצמה המחזיקים בחזון נאו-פאודלי למשק הישראלי, לפיו ישראל צריכה להיות מרכז של ידע ותוכנה; נדל"ן, תשתיות, שירותים חברתיים ומשאבי טבע יתרכזו בידיים פרטיות; ועסקי-ייבוא יפרחו לצד מרכזים מסחריים. עיסוקים אלה מטבעם מתאימים לאחוז קטן מהאוכלוסייה, וכך כל מי שלא יעסוק בהם, לבד אולי מעובדי מדינה בכירים, יתפרנס בדוחק ממשרות שירות שונות, לרווחתה של עילית מצומצמת שתעביר את הונה בירושה. לעיתים מסתתר החזון מאחורי מונחים כמו "יתרון יחסי" ו"הפחתת מחירים"; ולעיתים הו מתפרץ אל האור בגאווה בשם "העידן הפוסט-תעשייתי", או אפילו בשם "הגלות"!

מילטון פרידמן 1976 (AP Photo/Reportagebild)

המנוע הרעיוני של אותו חזון ניאו-פיאודלי הוא משנתו של הכלכלן מילטון פרידמן, אויבה הנחוש של הכלכלה היצרנית. ב-1980, הסביר בחוג סגור בלונדון כי הבעיה העיקרית של המשק הישראלי איננה הנטל הביטחוני, אלא בעיקר הסובסידיות לתעשייה. בריאיון ל’הארץ’ בפברואר 1990 היה פרידמן מפורש יותר, כשאמר ש"התעשיינים בכל מקום הם אויבי השוק החופשי". הזיהוי של שוק המווסת את עצמו עם המונח "חופש" הוא הישג תעמולתי של נאמניו, משום שהצד השני טען תמיד שהוויסות העצמי פוגע בחופש. ובכלל, מעוות למדי לכנות איתותי ריבית של מוסד מדינתי כמו בנק מרכזי והעלאת מחירי תשומות ייצור ומיסוי עקיף על-ידי המדינה במונח "ויסות עצמי". זה מעוות עוד יותר כשמדובר במדינה קטנה במצור, המתחרה בגושי סחר כמו ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה, טורקיה, הודו וסין – שהאינטגרציה הפוליטית שלהם מאפשרת את הוזלת הייצור.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, ציונות העבודה ראתה בהון הפרטי ברכה, כל עוד הוא פרודוקטיבי. בשנת 1926 הציג מרטין בובר את תמציתה של תפיסה זו: "ברית פועלת בין הון לעבודה, שותפות פועלת אחת גדולה של ‘קבלנים’ ועובדים לשם בניית הארץ, יחד בעצם התכנית, יחד בהנהגת המפעל, יחד בעריכתם של דרכי השימוש בפירות".

הברית של ברוש עם העובדים

הרעיון של ברית בין ההון לעבודה לא נעלם מעיניו של נשיא התאחדות התעשיינים הקודם שרגא ברוש, שהביע לא פעם געגוע לתקופה של שר האוצר פנחס ספיר. ברוש הבין שיריבי התעשייה נשענים על אינטרסים חזקים, ואינם תוצאה של חלמאות פוליטית או פקידות מבולבלת. הוא זיהה שנתניהו והשרים במשרדים הכלכליים, הפקידות הבכירה במשרדים אלו ובבנק ישראל, ותקשורת המיינסטרים על שלוחותיה, להוציא חריגים נטולי השפעה – עוינים את התעשייה, והגיע למסקנה שרק שילוב כוחות עם ההסתדרות יכול להניב תוצאות, בתנאי שיאותרו שותפים בקרב הפוליטיקאים.

יו"ר ההסתדרות, ארנון בר-דוד ושרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים הפורש, בוועידת ישראל לתעשייה, חותמים על אמנת ‘מיוצר בישראל’. 2 בדצמבר 2019. (צילום:
עמר כהן)

נשיא התעשיינים משמש גם יו"ר ‘נשיאות הארגונים העסקיים’, המובילה את כלל המגזר העסקי (ללא המסחר והשירותים המאוגדים באיגוד לשכות המסחר), ולכן שילוב כוחות כזה משמעו כח-לחץ עצום. בכיר בהתאחדות לקח רוח זו צעד קדימה, כשהביע בפנָי את העמדה שעל ההתאחדות לקדם תעשייה קואופרטיבית ואף לעודד מפעלים להכניס לחבר המנהלים ועדים שגילו שותפות ואחריות לאינטרס ארוך-הטווח של המפעל, כפי שקורה בגרמניה.

למזלו של ברוש, יו"ר ההסתדרות עופר עיני הגיע בשעתו למסקנה זהה. הוא סבר ששיטת השביתות והפראזות של קודמו עמיר פרץ לא שיפרה את מצב המשק והעובדים. ברוש ועיני הנהיגו "ברית יצרנים", המיוסדת על פשרות ביחסי-עבודה, על סמך הקשבה הדדית ושיתוף פעולה לטובת הגדלת הפריון והצמיחה. ברוש הסכים להעלאות בשכר המינימום ולהקלות על התאגדות עובדים, ועיני וממשיכיו הסכימו למתן ועדים שאפתניים מדי ולתמוך בשיפורים טכנולוגיים גם במחיר של אבטלה חיכוכית. בוועידת התעשיינים האחרונה התייחס יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד לסוגיה, כשאמר "אני חושב ששיתוף הפעולה בינינו הכרחי לשגשוג הכלכלה והמדינה".

ההיסטוריה מוכיחה: ‘ברית היצרנים’ חיונית לתעשייה

ברשימות היעדים שפרסמו שני המתמודדים נעדרת התייחסות לברית היצרנים. אפשר שהסיבה לכך היא חשש שהמצביעים בעלי-המפעלים מתייחסים להסתדרות דרך פריזמת המיקרו, לפיה היא מוסיפה לעלויות-הייצור. כמו בכלכלה בכלל, גם בתעשייה יש ניגוד בין המיקרו והמאקרו, שכן עבור התעשייה בכללה, כאינטרס קיבוצי ארוך-טווח, עדיף שיפור תנאי העובדים תמורת הישגים פוליטיים שלא ניתן להשיג בלעדיהם. אפשרות אחרת היא שהמתמודדים או אחד מהם סבורים שניתן להגיע להישגים גם ללא ההסתדרות. דבר זה נראה לי דמיוני לאור הניסיון ההיסטורי.

את המונח "ברית יצרנים" תבע תעשיין הכימיה אלפרד מונד, מהבולטים בציוני בריטניה. ב-1928 הוביל את קונפדרציית התעשייה הבריטית לברית עם קונגרס האיגודים המקצועיים ונשיאו בן טרנר מול המשולש של הסיטי בלונדון, הבנק המרכזי והממשלה, שניהלו מדיניות צנע תקציבי, פאונד גבוה וסחר ללא ויסות, המבוססים על הזהב. "אין ביכולתך לבנות מערכת תעשייתית", טען מונד, "אלא אם הקפטנים של התעשייה יודעים שיש מאחוריהם צבא נחוש ומרוצה". הברית הגיעה להישגים יפים שמיתנו את תוצאות המשבר הגדול, אך הוכשלה בידי סוציאליסטים רדיקליים ותעשיינים צרי-ראות.

הפשיסטים באיטליה צמחו לאחר מלחמת העולם הראשונה כמדכאי השביתות שהובילו נאמני הסובייטים בשמאל. ראש הממשלה הימני ג’ובאני ג’יוליטי, המנהיג הסוציאליסטי הבכיר פיליפו טוראטי ומנהיג האיגודים ברונו בוזי הושיבו את התעשיינים והוועדים סביב שולחן, בתקווה להגיע לפשרות שיובילו לפיתוח וייבשו את מקור התמיכה של הפשיסטים. גם במקרה הזה הרדיקלים ניצחו, ומוסוליני נהנה מההפקר.

אחרי מלחמת העולם השנייה הנהיג בצרפת הבנקאי ז’אן מונה את השיקום התעשייתי המרשים שלה. בזיכרונותיו כתב: "המשק הצרפתי לא יכל להשתקם לולא העם הצרפתי לקח חלק בטרנספורמציה. וכשאני אומר ‘העם הצרפתי’ אינני מתכוון ליישות אבסטרקטית: אני מתכוון לאיגודים מקצועיים, תעשיינים ומשרתי ציבור". בהגינותו הג’נטלמנית הודה שאת המודל אימץ מהשר הבריטי סטרפורד קריפס, שהנהיגו בהצלחה בממשלת הלייבור לאחר המלחמה. במקביל, הנהיג שר האוצר הגרמני לודוויג ארהרד פרקטיקה דומה בארצו, ואף הכפיף את המערכת הפיננסית לאינטרסים של הייצור. מדיניות זו שיקמה את גרמניה במהירות ובעולם כינוהּ "הנס הכלכלי".

בראשית המילניום נקרע ה’ניו-לייבור’ בבריטניה בין מדיניות "ברית היצרנים" של שר האוצר גורדון בראון להשקפות המוניטריסטיות של ראש הממשלה טוני בלייר. אד בולז, ששימש עוזרו של בראון באוצר ומאוחר יותר שר בממשלתו, כינה את כיוון הפעולה שלהם "שיתוף פעולה למען הפריון" ותיארו כך: "סדרה של קבוצות עבודה שהורכבו ממנהיגים עסקיים והאיגודים המקצועיים, שעבדו יחד כדי לראות על אילו שינויים הם יכולים להסכים – רגולציית שוק, תשתיות, ממון, וכן הלאה". במידה רבה ניתן לייחס את הספיגה הטובה של משבר 2008 בבריטניה למדיניות זו.

בחמישי הקרוב נדע את זהות נשיא התעשיינים החדש. את גורלה של ברית היצרנים נדע מעט מאוחר יותר, כשיתחיל לפעול. ההסתדרות מפגינה אחריות לצמיחה ומוכנה לטנגו. אם הנשיא החדש יחליט לא להצטרף לריקוד, הוא לא צפוי לפגוע רק בעובדים, אלא גם בתעשייה. אם יחליט לשלב כוחות, ייתכן שניתן יהיה להחליט על רפורמות מרחיקות לכת כבר בהסכמים הקואליציוניים שאחרי הבחירות.

Leave a Reply

Name *
Email *
Website