למי קראת אפרטהייד?

השבוע נפתח בקול תרועה כביש חדש סמוך לירושלים וזכה מיד לכינוי "כביש האפרטהייד" בזכות החומה הגבוהה המפרידה לאורכו בין חלקו של הכביש המותר לשימוש ישראלים לחלקו המיועד לפלסטינים.

המלה אפרטהייד נדחקה מעט מהשיח לאחרונה, עד לא מזמן שמענו אותה יותר. לאחרונה היינו עסוקים כל כך בחקירות של ביבי ובמפלגות החדשות שצצות חדשות לבקרים וכמעט שכחנו ממנה. בכלל, זו לא רק המילה אפרטהייד שנזנחה. כל עניין השטחים והסכסוך והכיבוש הוא משהו שכמעט לא קיים בשיח הציבורי בישראל. אורח מפלנטה אחרת שיגיע לכאן יוכל בשקט להתרשם שהעניין הזה עם הפלסטינים הוא בעיה שולית למדי, משהו בדרגת החשיבות של צליות למתקני שעשועים או תקצוב ענף הג’ודו. שניהם אגב דברים חשובים אבל לא ברמה שאנחנו מדברים עליה – זו שכוללת בין היתר את דמותה של מדינת ישראל, קווי היסוד שלה, זכויות האדם בה ויחסיה עם יתר העולם.

הכביש החדש למי שאיננו מכיר הינו כביש קצר שמחבר את אזור גבע בנימין, שנמצא מעט צפון מזרחית לירושלים, אל כביש 1, בין הגבעה הצרפתית למנהרת הר הצופים. את הכביש חוצה חומה בגובה שמונה מטרים המפרידה בין מתנחלים לפלסטינים. זה נראה רע ממש כפי שזה נשמע אם כי כאשר מקשיבים לברכות שהושמעו בטקס פתיחת הכביש נדמה שזה אירוע נפלא. כרגיל הגדיל לעשות השר לביטחון פנים גלעד ארדן שהסביר שהכביש הוא "דוגמא לחיים משותפים בין ישראלים לפלסטינים". המשפט הזה הוא כל כך אורווליאני שנדמה שהוא נלקח היישר ממיניסטריון האמת של אוקיאניה: מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בערות היא כוח, הפרדה היא חיים משותפים. זה קצת מטריד, אפילו בהתחשב ברמת השיח שארדן אימץ בשנים האחרונות, זה שמכוון ישירות אל הבייס צמא הדם ואל רגשות השנאה והנקם שלו. מעניין מה עובר לו בראש כשהוא אומר שחומה בגובה שמונה מטרים שמפרידה בין מתנחלים לפלסטינים היא דוגמא ליצירת חיים משותפים. האם הוא באמת מאמין לעצמו? כל תשובה לשאלה הזו היא מטרידה, בין אם הוא מאמין ובין אם לא.

כשמדברים על אפרטהייד בהקשר של ישראל וטוענים שישראל היא מדינת אפרטהייד או שהיא איננה כזו, צריך להתחיל משתי שאלות בסיסיות: מה זה בכלל אפרטהייד ואיזו מידת דמיון נדרש שתהיה בין שני המקרים. משמעות המילה אפרטהייד היא הפרדה. זו הייתה המדיניות הרשמית של ממשלת דרום אפריקה החל משנת 1948. שלטון האפרטהייד מיסד והעמיק את האפליה שכבר הייתה קיימת בין לבנים ושחורים. כמובן שזה נעשה לכאורה על מנת לאפשר לכל קבוצה אתנית להתפתח בנפרד ולטפח את המורשת והתרבות שלה ועוד כל מיני נימוקים מהסוג הזה. מרבית הגזענים לא נוטים להצהיר באופן פתוח וכן על הגזענות שלהם. הם מעדיפים לעטוף אותה במלים יפות ונייטרליות לכאורה, עם עדיפות למלים יפות מהסוג שליברלים אוהבים להשתמש בהן. בפועל זו הייתה מערכת שבה מיעוט לבן שלט ברוב שחור שלא היה רשאי ליטול חלק במשחק הפוליטי, שהורשה לגור באזורים מסוימים בלבד, שחופש התנועה שלו הוגבל, שהעבודות שהיו פתוחות לפניו הוגבלו ושבאופן כללי הופלה לרעה בכל תחום אפשרי. כשאתם שומעים את המילה הפרדה בהקשר של קבוצות אוכלוסייה, גם אם היא עטופה במלים יפות, תניחו שהיא לא באה לשרת את כל הקבוצות. זה נכון בין אם מדובר בשחורים ולבנים, גברים ונשים או בני דתות שונות. הפרדה נוטה לבוא עם אפליה, מין צמד חמד שכזה.

ומה בישראל? כאמור, זה תלוי במידת הדמיון הנדרש. מי שרוצה לחשוב שאין כאן אפרטהייד יצביע על כך שמדובר במקרים שונים לחלוטין. בדרום אפריקה דובר על לבנים מול שחורים ועל מיעוט קטן ששלט ברוב חסר זכויות. זה הרי לא המקרה בישראל. אצלנו גם לא תמצאו שלטים שמכריזים על גן משחקים או חוף רחצה או מגרש ספורט המיועדים ללבנים בלבד. אז מה לנו ולאפרטהייד?

דמיון מוחלט בודאי שאין והשאלה היא אם יש בישראל מאפיינים של משטר אפרטהייד, כזה שמבחין בין קבוצות אוכלוסייה שכולן ילידות המקום, ומעניק להן זכויות שונות. קשה להתעלם מהמאפיינים האלו בישראל, במיוחד כאשר חוצים את הקו הירוק מזרחה לכיוון הגדה המערבית. שם מתקיימות זו לצד זו אוכלוסיות הנבדלות אחת מהשנייה במערכת החוקים החלה עליהן, בזכות לבחור בשלטון ולהיבחר אליו, במחויבות השלטון כלפיהן, בחופש התנועה ובעוד זכויות אדם (או העדרן). מן הסתם הן גם חיות באזורים נפרדים ומוגדרים. אין עירבוב מהבחינה הזו אלא אם כן יהודים חושקים באדמות פלסטיניות או סתם רוצים לחיות בלב יישוב פלסטיני, חברון נניח. גם כבישים נפרדים תוכלו למצוא ביהודה ושומרון. הכביש שנחנך השבוע לא מחדש דבר מהבחינה הזו אלא רק נותן ביטוי ויזואלי ומונומנטלי לפרקטיקה קיימת.

הביטוי הויזואלי הזה בולט כיוון שאנחנו משתדלים להיות יותר מעודנים ומתוחכמים כאשר אנחנו מפלים לרעה. אם למשל מגיעים ערבים מהסביבה לפארק ציבורי בעפולה העירייה לא תתלה שלטים לפיהם הכניסה לפארק מותרת ליהודים בלבד, זה בוטה מדי. במקום זה היא תגדיר שהכניסה לפארק היא לתושבי העיר בלבד. במקביל היא תאבק נגד רכישת בתים בעיר על ידי ערבים ואחר כך יישבעו חבריה אמונים לשמור על צביונה היהודי. זה אולי כבר קצת פחות מעודן. באופן לא נוח במיוחד אפשר למצוא דמיון בין חוק בסיסי מאוד של משטר האפרטהייד לבין חוק ישראלי שקיים מראשית המדינה. חוק איסור נישואי תערובת אסר תחת שלטון האפרטהייד על נישואים בין לבנים לבני גזעים אחרים. אצלנו יהודי ומוסלמית שירצו להתחתן באופן המוכר על ידי המדינה לא יוכלו לעשות זאת בישראל. המדינה אמנם לא אוסרת עליהם להתחתן, אנחנו לא דרום אפריקה אחרי הכל, היא פשוט לא מאפשרת להם לעשות את זה. כאמור, אנחנו הרבה יותר מתוחכמים.