מה שלא חיסלה הקורונה תעשה הרכבת הקלה: באחד הרחובות השוקקים בת”א מתרבים שלטי “להשכרה”

כבר אחרי הפניה מרחוב אלנבי, כשנכנסים לרחוב בן-יהודה, ניתן להבין שזה כבר לא מה שהיה. בן-יהודה, שהיה הפנינה של העיר, שייצג את מהות החיים התל-אביביים, נראה עכשיו נטוש, עצוב ומסוגר. על רבים מבתי הקפה הקטנים, המסעדות הייחודיות, הבארים, הגלריות ומקומות הבילוי שכל כך מאפיינים את הרחוב – מתנוסס כעת שלט "להשכרה", ותריסיהם סגורים.

לקראת הסגר מתארים בעלי עסקים ברחוב חשש כבד. הם לא קיבלו פיצוי הולם בסגר הקודם, וחוץ מהקורונה, הם חוששים גם מתחילת העבודות על "הקו הסגול" של הרכבת הקלה שיעבור ברחוב. גם על זה, לא הוצע בינתיים כל פיצוי, ובשני המקרים בעלי העסקים לא סומכים על המדינה.

רח’ בן-יהודה בת"א. העבודות על הרכבת הקלה מבריחות בעלי עסקים (צילום: הדס יום טוב)

"גם אם נקבל מהמדינה, זה יהיה פירורים"

"בקרוב תתחיל ברחוב גם הבנייה של הרכבת הקלה. עסקים יודעים שזה גם יגמור עליהם בנוסף לקורונה, אז מי שנגמרת לו השכירות ברחוב לא מחדש", מסביר ל’דבר’ קובי חיל, אחד מהבעלים של מותג היוגורט והארטיקים הטבעיים "תמרה", מוסד ידוע עם מספר סניפי יוגורטיות בעיר ומחוצה לה, כולל בבן-יהודה.
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"הסניף הזה מדאיג אותי מאוד, אני לא יודע אם נצלח את זה. גם עניין הרכבת הקלה, גם בסגר עכשיו. עוד אין לי תכניות. אני חושב שנתחיל שוב עם וולט ונראה", הוא אומר. "בסגר הקודם קיבלנו פעימה אחת של 100 אלף שקלים. זה מעט מאוד ביחס לגודל של העסק. רק השכר דירה שלנו לכל החנויות זה מעל 70 אלף שקלים, זה לא פתרון. עכשיו לא הצלחתי להבין אם ממשיכים עם המענקים ואם לנסות להגיש שוב. אני לא מבין כלום".

קובי חיל, מבעלי "תמרה" (צילום: הדס יום טוב)

"יש לנו לא מעט עובדים. מוכרים בסניפים, אנשי שיווק, מנהלי חשבונות, מפיצים ונהגים. ניאלץ להוציא אותם שוב לחל"ת. אני לא מרחם על העובדים הצעירים שלי והסטודנטים, אני דואג לאלה שיש להם משפחות", אומר חיל ומביט באנה, מנהלת הכספים שיושבת לידו.

חיל מתאר חוסר אמון גדול במדינה ובשלטון, ויודע כי עליהם לא יוכל לסמוך. "אני כבר לא מצפה לכלום מהמדינה, זו מדינה של רמאים, מושחתת מהיסוד. אנחנו לא סומכים עליהם, יודעים שהכל פוליטיקה ולאף אחד שם למעלה לא באמת אכפת מבעלי עסקים או מאף אחד. אני כבר יודע לסמוך רק על עצמי ועל השותפים שלי, כי גם אם נקבל מהמדינה זה יהיה פירורים".

חנות להשכרה ברח’ בן-יהודה (צילום: הדס יום טוב)

"אני כבר בזה, אבל לא הייתי ממליץ לאף אחד להיות עצמאי בישראל, בטח שלא בתחום המזון. אתה משלם כל כך הרבה ומקבל כל כך מעט, זה סיוט. בסוף אתה מוצא את עצמך רק מזיז כסף ממקום למקום, לא באמת מרוויח".

"לא נותר אלא לקוות שזה יגמר"

את אותו חוסר האמון מתאר גם מתן כהן (51), אב לשניים מתל אביב ואחד מבעלי המסעדה, בית הקפה והמאפייה "לחם ושות’". לכהן יש מספר עסקי מזון באזור המרכז והשרון, ולדעתו הכל פוליטיקה. "לצערי הרב אני חושב שכל ההחלטות שמתקבלות פה במדינה הן פוליטיות, הן לא באות לדאוג לא לי ולא לבעלי עסקים ועצמאים אחרים. בסוף חלק גדול מההחלטות שמתקבלות הן פלסטר, לא משהו שבא להתמודד עם הבעיה השורשית ולהציע פתרון אמיתי ומשמעותי. שום דבר לא אמיתי, הכל הצגה", הוא אומר.

לחם ושות’ (צילום: הדס יום טוב)

"גם אם יהיה עכשיו סגר אז נפתח עוד חודש חודשיים ונחזור בדיוק לאותו העניין, כי אין פתרון והתמודדות אמיתית. אף אחד לא עושה דבר מעבר לסגירה הזו, אז מה זה משנה? זאת קטסטרופה. לפתרונות שהמדינה נותנת לנו מבחינה כלכלית אין בשר והם לא מספיק תואמים את הסיטואציה. לא נותר אלא לקוות שזה יגמר", אומר כהן בטון מותש.

הענף מעסיק מעל 200 אלף עובדים ולדברי כהן, הוא נמצא בהפסד תמידי. "נראה שאין מי שבאמת דואג לנו, רק רוכבים עלינו בלי חשבון: מיסים, תשלומים, חברות כמו ‘תן ביס’ ו’סיבוס’ שמתחזרות עלינו בלי שום רגולציה. כולם מרוויחים על חשבוננו, ולמסעדנים ולעצמאים אין שום כוח".

כהן טוען שמדובר במדיניות מכוונת, ומתאר מצב המקשה על בעלי העסקים לפעול ולהעסיק עובדים. "קיבלנו עד עכשיו ממש מעט, זה כמובן לא באמת עזר, אני מתבייש אפילו להגיד כמה זה היה. זה בגלל שיש פה שיטה מעוותת. אם אתה סוגר אתה מקבל חצי מיליון שקל בחודשיים, אם אתה נשאר פתוח ומנסה להתמודד – קרוב לכלום. בנוסף, אני עכשיו מחפש עובדים ולא מוצא. אני כרגע יכול להציע חצאי משרה, ובגלל שאין איזשהו מודל מסודר וזה בעצם או לעבוד בחצי משרה או לקבל חל"ת, עובדים מעדיפים לא לבוא".

"אי-אפשר לעצור לגמרי את החיים"

בהמשך הרחוב ניצבת הגלריה הקטנה והייחודית בנוף של דליה חדד (67), אם לשלושה וסבתא מתל אביב, מעצבת ואמנית רב-תחומית. בחלל הקטן של הגלריה, אליו נכנסים בקושי שני אנשים, ניתן למצוא תכשיטים, מפות, מוצרי יודאיקה, ציורי שמן וכתבי קליגרפיה רבים, כולם מעשה ידיה של חדד. "לי ולבעלי, אמן המייצר כלי כסף, הייתה גלריה במתחם ‘דיזיין סנטר’", אומרת חדד. "השכירות הייתה גבוהה לנו מדי ופתחתי כאן. היה לי חשוב לא להסתגר באיזו גלריה ולפתוח מקום בעיר, שיכולים להגיע אליו אנשים, שיהיה מפגש".

דליה חדד בגלריה שלה (צילום: הדס יום טוב)

"למדתי בשנקר והתחלתי בעיצוב אופנה. בגלל המשפחה, שעוסקת ביודאיקה, נמשכתי לכיוון. עיצבתי מפות וכשעיצבתי כיסוי חלה מיוחד לבר המצווה של בני, יצירתי התפרסמה יותר ומכרתי והשתתפתי בתערוכות ברחבי העולם. עסקתי גם בעיצוב פנים, וכמו כל אמן שאוהב לגעת בחומרים ולהתפתח, הגעתי גם לתכשיטים, לציור ולקליגרפיה. היום אני מאוד אוהבת את הגלריה הקטנה שלי, אני מבסוטה".

סיוע לא ממש היה, מספרת חדד, היא ובעלה קיבלו מענק קטן, רק פעם אחת, שלא מאוד עזר. "אני ממש לא סומכת על הממשלה, אני סומכת עכשיו רק על עצמי ועל בורא עולם. זה לא קל, אבל אני אדם אופטימי. אני את העסק שלי כבר הגשמתי, יש משפחה, זה הכי חשוב".

חנות להשכרה ברח’ בן-יהודה (צילום: הדס יום טוב)

"אנחנו מקווים לטוב, משתדלים לפחות, ביחס לזה שבשישי נסגור שוב את המקום. אני לא חושבת שצריך סגר. הכלכלה צריכה לעבוד, ואנשים צריכים לשמור על עצמם. אני בקבוצת סיכון ואני מאוד נשמרת. מסכה, מרחק. אי-אפשר לעצור לגמרי את החיים".

"כמו אקמול לחולה סרטן"

גם ערן אחדות (44), אב לארבעה מתל אביב והבעלים של "פרחי אביב", מגחך ומגלגל את עיניו כשנשאל אם הוא מאמין שמישהו בממשלה יסייע הפעם. "מה שקורה פה זו ההצגה הכי גרועה שראיתי בחיים. בעלי עסקים בשביל הממשלה הזו הם כמו פרות. חולבים וחולבים וכשאין יותר חלב, שוחטים", הוא אומר.

אחדות הוא דור שלישי לפרחי אביב, שפועלת במקום כבר כ-70 שנה. "סבא שלי היה פה, אבא שלי ועכשיו אני. דור שלישי של פרחנים", הוא אומר בגאווה, אך לא יודע מה צופן העתיד. "אני לא יודע מה יהיה מותר ומה אסור. נעשה כמובן משלוחים אם יתאפשר, אבל אין לי מושג מה הולך להיות".

ערן אחדות, פרחי "אביב" (צילום: הדס יום טוב)

"הסגר הזה זה כמו להביא אקמול לחולה סרטן. התוצאה ידועה מראש, זה לא יעזור לאף אחד. אני לא יודע אם הסגר יעזור, כי זה תלוי במה שיעשו אחרי הסגר ואיך שיתנהלו, ובזה לא ממש טובים. הכל פה לא מובן ולא מוגדר, אני מנסה להבין ולא מצליח. מה יצא מזה?".

"אני לא רוצה פיצוי ואני לא רוצה טובות, אני רוצה לקום בבוקר ולעבוד, להתפרנס בכבוד", אומר אחדות. "עד עכשיו קיבלנו פיצוי זעום שלא הספיק, אני לא סומך על אף אחד. זה לא שאני ימני או שמאלני, אין פה קשר לשום דעה פוליטית. ההתנהלות פה מפגרת מאחור, כושלת, של כל המפה הפוליטית".

למרות זאת, לדבריו הוא לא מתכוון לעבור על החוק. "אני הולך לסגור, זה החוק. יש לי ארבעה ילדים וחשוב לי לחנך אותם שלא עוברים על החוק. כמה שהחוק מטומטם ואידיוטי ושרירותי. כמה שזה כואב, אני לא רוצה לעבוד מהכעס, אני עובד מהראש".

Leave a Reply

Name *
Email *
Website