מוצף ומפוצל: כך הופך השיח הציבורי למכשיר בשירות השלטון

סיזר סאיוק אינו טייקון רב זרועות, פוליטיקאי רב השפעה או מדען פורץ דרך. למרות שהוא בסך הכל אדם מן השורה, נטול משאבים או הישגים מיוחדים, הוא הפך בסוף אוקטובר האחרון לכוכב מהדורות החדשות בארה"ב וברחבי העולם: בתוך שבוע זכתה פעילותו לכ-30 מיליון אזכורים בכלי התקשורת, ושמו ל-4.5 מיליון אזכורים. בעשר אצבעותיו הוא הצליח להאפיל על הדיון בסוגיות חשובות כמו משבר האקלים, הגירה, רפורמת המס, ביטוח בריאות והמתח הגזעי בארה"ב.

האם תרומתו לעולם של האמריקאי בן ה-56 מפלורידה מצדיקה את תשומת הלב שקיבל? ספק רב. סאיוק נחשד במשלוח מקטרות נפץ לדמוקרטים מובילים, בהם ברק אובמה, הילארי קלינטון וג’ורג’ סורוס. גם אם תומכי הדמוקרטים יטענו בלחש שהוא סייע להם לנצח את בחירות האמצע לבית הנבחרים, ובכך חשיבותו, יהיה קשה למצוא מי שיצדיק את מעשיו או יציע להפוך אותם לשיטה.

הסיבה לאזכורו של סאיוק היא היותו דוגמה עדכנית וקיצונית לקלות המפתיעה שבה ניתן להשתלט על השיח הציבורי. בעוד שהטרור הוא כלי הנשק של החלשים, בעלי הכוח נדרשים להרבה פחות כדי לעשות זאת. "השיח הציבורי משמש לעתים קרובות להסחת דעת", אמר לאחרונה ההיסטוריון יובל נח הררי, בראיון לשחקן ואיש התקשורת הבריטי ראסל ברנד. "כמו כל הסחת דעת, הוא מנצל את החולשות של המוח שלנו, ולעתים יש פער עצום בין מה שחשוב למה שמושך ומעניין. כדי למשוך תשומת לב של בני אדם אתה צריך ללחוץ על כמה כפתורים – כפתור הפחד, כפתור השנאה, כפתור תאוות הבצע. אתה יכול לעשות זאת די בקלות".

בהמשך הראיון הציב הררי תחזית קודרת. "אתה צופה בדיון הפוליטי, ואתה נדהם בכל פעם מחדש איך, בכל רחבי העולם, הדיון הפוליטי מתמקד בסוגיות הלא נכונות", אמר, "כשבעוד 20 שנה נסתכל אחורה ונשאל למה לא עצרנו את ההתחממות הגלובאלית בזמן, ולמה לא גיבשנו בזמן רגולציה על הבינה המלאכותית, ניזכר שהיה לנו את העניין הזה של הברקזיט, ששאב את תשומת הלב שלנו במשך חמש שנים".

פייק ניוז? הבעיה הגדולה היא דווקא החדשות האמיתיות

לדבריו של הררי מצטרף מאמר שפירסם בספטמבר האחרון רוב ווינברג (Rob Wijnberg), מייסד מגזין האיכות ההולנדי De Correspondent. המאמר נפתח באמירה פרובוקטיבית: "תשכחו מפייק ניוז, המושג הרעיל. החדשות האמיתיות הן בעיה גדולה אף יותר". ווינברג ושותפיו, שגייסו ב-2013 מיליון יורו בתוך שבוע על בסיס התחייבותם ל"חדשות לא מתפרצות" (Unbreaking News), נהנים כיום מתמיכתם של 60 אלף קוראים משלמים בהולנד לבדה, ומשיקים בימים אלה פעילות בארה"ב.

"האובססיה שלנו לחדשות", כתב ווינברג, "מרחיקה את העיתונות מייעודה המקורי: לאפשר לכל אחד מהציבור להבין את העולם טוב מספיק כדי להצטרף לשיחה הציבורית על מה שיש לעשות". לדבריו, הצופים בחדשות השוטפות – בשונה מצרכני עיתונות מעמיקה – מקבלים תמונת מציאות שטחית ומעוותת, מנותקת מההקשר הרחב, משום שמרבית התוכן העיתונאי ממוקד בסנסציוני, בשלילי, ביוצא הדופן ובעכשווי.

לכך יש להוסיף את עליית הרשתות החברתיות, המרגילות אותנו לצרוך תכנים קצרים, מהירים ומעוררי ריגוש. התחרות העזה בין הפלטפורמות מעלה את סף הגירוי, ומתגמלת שחקנים שמוכנים למתוח את הגבולות באמירות ומעשים קיצוניים יותר ויותר. דונלד טראמפ מוביל את המגמה בארה"ב, ובישראל מירי רגב, אורן חזן ואף ראש הממשלה בנימין נתניהו נוקטים באותה שיטה.

כך, הטרור מקבל תשומת לב גדולה הרבה יותר מנזקי הסוכר, למרות שהאחרון מסוכן בהרבה לבני האדם; קונפליקטים בין קבוצות (ימין-שמאל, אשכנזים-מזרחים) הופכים למרכז השיח, על חשבון נושאים "משעממים" כמו חדרי מיון בפריפריה; ותהליכי עומק זוכים להתעלמות כל עוד אינם מבשילים לכדי אירוע גדול ומטלטל, כמו קריסת ליהמן ברד’רס, התפרקות ברית המועצות, פרוץ האינתיפאדות או פרוץ מחאה חברתית רחבה. הסיקור העיתונאי השוטף, אומר ווינברג, מייצר אזרחים ציניים ומדוכאים.

הצפת מידע משתקת ומתעתעת

קריאת מציאות נכונה היא הבסיס להתמודדות עם בעיות אישיות, עסקיות, מדעיות וגם לאומיות. ממשלות שאינן מטפלות בבעיות החשובות ביותר יאבדו את אמון הציבור, ויחשפו את מדינותיהן לסיכון שבגלישה לפופוליזם. זה כבר קורה. 50% מהבריטים מביעים רצון ב"איש חזק שימשול ולא יצטרך להתעסק עם בחירות ופרלמנט", 71% מהאמריקאים סבורים שהדמוקרטיה שלהם מצויה בנקודת שפל, ו-25% מהם יתמכו בהפיכה צבאית כתגובה למעשי פשע נרחבים.

תפיסת מציאות מדויקת של אזרחי מדינות מחייבת התמודדות עם אתגר דמוקרטי שכמעט אינו מדובר: הצפת המידע. מליאת הממשלה בישראל מקבלת כ-900 החלטות בשנה במאות נושאים, הכנסת מאשרת כ-150 חוקים, ויחד עם זרועות ממשלה אחרות מדובר באלפי החלטות, שלרובן אנו לא מודעים. כשמצרפים למורכבות הגדולה את מגבלות האנוש, את חולשות העיתונות, ואת המניפולציות המופעלות על השיח הציבורי, אנו האזרחים נותרים במצב קבוע של כאוס תודעתי משתק ומתעתע.

ישיבת הממשלה, אוקטובר 2017. (צילום: עמית שבי)

דוגמה לכך היא הרשומון שבו אנו חיים. אין לנו יכולת להסכים אפילו על התשובה לשאלה הפשוטה אם המצב בישראל מופלא כפי שמתאר אותו ראש הממשלה, מדורדר ומסוכן, כפי שחשים לא מעט אזרחים, או איפושהו באמצע. לאף אחד מאיתנו אין אפשרות לאסוף מידע מדויק על הטיפול במאות סוגיות ציבוריות, לדרג את מידת החשיבות של כל סוגיה, ולשקלל את איכות הטיפול בכל אחת מהן לכדי חוות דעת כללית מבוססת. גם העיתונות אינה עושה זאת.

לכך יש להוסיף את האמונות, הצרכים והציפיות הייחודים לכל אזרח ואזרחית, המשפיעים גם הם על תיאור המציאות. מהי עמדתך בסוגיות שלום וביטחון? מהו הפער בין המצב הרצוי במדינה לדעתך, לבין המצב המצוי? האם אתה אידיאליסט לינקולני, המאמין באפשרות להגשים במציאות את "שלטון העם, על ידי העם, למען העם", או שאת צ’רצ’ליאנית, המשלימה עם כך ש"דמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר, פרט לכל האחרות שנוסו"?

שואפים לצדק, אבל לא יודעים מה קורה סביבנו

אחד המחקרים המוכרים שלהם היה שותף פרופ’ דן אריאלי עסק בתפיסות הציבוריות של אי-שוויון וצדק חברתי. במסגרת המחקר נשאלו כ-300 אלף אמריקאים איך נראית לדעתם חלוקת העושר במדינה. התשובות שהתקבלו היו רחוקות מאוד מהמציאות. התברר שאזרחי ארה"ב סבורים שהעשירונים 1-4 מחזיקים 9.3% מהעושר, כשבמציאות יש בידיהם 0.3% בלבד, וששני העשירונים העליונים מחזיקים 58.5% מהעושר, בעוד שבפועל הם מחזיקים 84.4% ממנו.

כשנשאלו איך היו מחלקים את העושר בחברה שבה אינם יודעים לאיזה מעמד הם שייכים, כלומר מהי חברה שבה כדאי לחיות ללא קשר למצב כלכלי, התקבלו תשובות המתנגשות לכאורה עם האתוס הקפיטליסטי האמריקאי, ורחוקות מהמציאות כמו המרחק בין דונלד טראמפ לזהבה גלאון. בחברה צודקת אמיתית, אמרו האמריקאים, ארבעת העשירונים הנמוכים היו מחזיקים 24.6% מהעושר, פי 82 מבפועל, ושני העשירונים הגבוהים היו שולטים ב-31.9% מהעושר בלבד.

המחקר העלה שחוסר הידע על חלוקת העושר דומה בקרב כל האוכלוסיות – דמוקרטים ורפובליקנים, עניים ועשירים, נשים וגברים. פילוח התשובות לשאלה על המצב הרצוי חשף לקח חשוב נוסף: הפערים האידיאולוגיים המשמשים צידוק לשסעים החברתיים הם מסך עשן. חלוקת העושר האידיאלית לטעמם של אנשי ימין ושמאל, ואף עשירים ועניים, כמעט זהה. לדברי אריאלי, ממצאים דומים עלו גם בבריטניה, באוסטרליה ובישראל, שבה העשירון העליון משלם 68% ממס ההכנסה ושלושת העשירונים העליונים משלמים יחד 95% מהמס.

עודף במידע שלילי יוצר תפישת מציאות מעוותת

המחקר של אריאלי מעלה כי למרות (ואולי בגלל) שאנו חיים בעידן המידע, רבים מאיתנו מחזיקים בתפישה שגויה לגבי עובדות פשוטות שמעצבות את חיינו. נתונים שפרסמה ענקית המחקר IPSOS בסוף 2016 חשפו כי אזרחי פולין סבורים שהאוכלוסיה המוסלמית במדינה מהווה 7% מ-38 מיליון האזרחים, כלומר כ-2.6 מיליון איש, ושהיא צפויה לגדול ל-5 מיליון עד 2020. בפועל, מספר המוסלמים במדינה קטן פי 74, ומסתכם ב-35 אלף איש בלבד. הפער בין התפיסות למציאות נוצר במידה רבה בגלל תעמולה של ממשלת הימין הפופוליסטית במדינה נגד "הגל המוסלמי", שנתמכה על ידי תקשורת צייתנית, המרבה לתאר את המוסלמים כטרוריסטים. כתוצאה מכך, זינק ב-2016 מספר מקרי התקיפה נגד מוסלמים פי ארבעה, ל-80 מקרים בחודש.

הנתונים על דעת הקהל הפולנית נאספו במסגרת פרויקט רחב בשם "סכנות התפיסה" (Perils of Perception), שבחן את הפערים הגדולים שבין אמונות לעובדות בקרב יותר מ-100 אלף אזרחים ב-40 מדינות. הפרויקט העלה כי אף שפולין היא מקרה קיצון, היא אינה ייחודית. הנשאלים הצרפתים העריכו את אוכלוסיית המוסלמים במדינה בפי ארבעה משיעורם האמיתי, האמריקאים פי 17 והבריטים פי שלושה. חברת המחקר העריכה שהתוצאות נובעות מכך שגם במדינות אלה 80%-90% מהסיקור התקשורתי של מוסלמים הוא שלילי, מה שתרם להעצמת החשש מפניהם.

פערים גדולים נמצאו בעוד עשרות שאלות. כך, הנשאלים סברו ש-23% מהנערות בנות 15-19 במדינותיהם יולדות מדי שנה, בעוד שהשיעור הממוצע הוא 2%, ומרביתם העריכו שמספר מקרי הרצח במדינותיהם גדל מאז שנת 2000, אף שמספר מקרי הרצח הצטמצם ב-29% בממוצע. בדרום אפריקה נמצאה ההטיה החזקה ביותר, כש-85% סברו שמספר מקרי הרצח במדינתם גדל, אף שהוא הצטמצם בשיעור זהה לממוצע הכללי.

בחברת המחקר מסבירים שהטעויות נובעות מהנטייה האנושית להסב את תשומת הלב למידע שלילי, המעצבת את הסיקור התקשורתי, ומהקושי האנושי לזהות מגמות חיוביות המתרחשות על פני זמן, כמו ירידה של יותר מ-50% במספר הנערות הנכנסות להיריון מדי שנה בארה"ב מאז 1990.

תמריצים לפגוע בציבור

שיח ציבורי בריא הוא הכרחי כדי שמקבלי ההחלטות ישרתו את הציבור במקום את עצמם ואת מקורביהם ותורמיהם העשירים, אך השגתו נראית רחוקה ממימוש. התמריצים של מרבית בעלי ההון המחזיקים בכלי תקשורת הם למקסם רווחים והשפעה, לעתים קרובות תוך קיום יחסי גומלין לא בריאים עם פוליטיקאים. גם טייקונים שאינם בעלי כלי תקשורת משפיעים בעוצמה על השיח הציבורי בדרכים מגוונות – החל בכוחם הרב בשוק הפרסום, דרך החזקתם בחברות עסקיות המשפיעות על השיח, מימון פוליטיקאים, ארגונים מוטים וקמפיינים ציבוריים; וכן באמצעות מניפולציות על השיח המתקיים באינטרנט, כפי שקרה בהיקף נרחב לקראת הבחירות האחרונות בברזיל.

מערכת ידיעות אחרונות בראשון לציון (ללא קרדיט)

לבעלי ההון, כמו גם לעורכים הבכירים, לא בוער לשריין נתח ניכר מהסיקור לטובת סוגיות כמו צמצום אי השוויון הכלכלי – בין אם משיקולי רייטינג נקודתיים, מחוסר אכפתיות, או משום שהנפגעים מחלוקה צודקת יותר של העושר יהיו בעלי ההון עצמם.

גם לפוליטיקאים תמריצים אחרים, שבראשם ההנאה ממנעמי השלטון זמן רב ככל האפשר. זוהי "בעיית הסוכן" הידועה, הגורמת לחלק ניכר מנבחרי הציבור להעדיף את האינטרס האישי על פני הציבורי, ומדרדרת את האמון בשלטון ובדמוקרטיה. התוצאה היא ש-80% מהישראלים סבורים שהפוליטיקאים משרתים בעיקר את עצמם, 54% מהבריטים לא מאמינים כלל לפוליטיקאים, ו-32% נוספים מייחסים לדבריהם אמון נמוך.

במדינות שבהן אתיקה פוליטית נמוכה נבחרי הציבור ירשו לעצמם לפרוץ יותר גבולות לצורך שימור וחיזוק מעמדם, תוך שהם מזהמים את השיח באמצעות פגיעה בממלכתיות, מאבק בשומרי הסף ובעיתונות, הפצת תעמולה שקרית ונרמול השחיתות.

שיח ציבורי מפוצל מונע מהרוב להיאבק על עמדותיו

השיח הציבורי האיכותי, הפונה לכלל האוכלוסיה, מתקשה להתרומם גם בגלל אתגר מבני. הריבוי העצום של כלי תקשורת ופלטפורמות דיגיטליות, גורם לכך שאין שיח אחד אלא הרבה שיחות נפרדות, שחלקן מתארות מציאות הפוכה בתכלית. הדבר נכון לתיאור הפער שבין פוקס ניוז ל-MSNBC ובין הפער בין ישראל היום להארץ, באותה מידה שהוא נכון לתיאור הפער הגדול בין המידע המוצג בעמודי הפייסבוק של ימנים ושמאלנים. במציאות כזאת, לדעת הקהל אין כמעט דרך להתלכד לשם סיכול או קידום מהלכים נקודתיים.

הביזור מתקיים גם בקרב קבוצות של בעלי עמדות דומות. דוגמה לכך מתקבלת בשיטוט באתר "עצומה" הישראלי, בו מופיעות יותר מ-100 עצומות בעד תחבורה ציבורית בשבת, 25 עצומות נגד הפגיעה בשוויון שיוצר חוק הלאום, ו-10 עצומות להגבלת כהונת ראש הממשלה. פיצול הכוח רק מחמיר כשמכניסים למשוואה את מיליוני הפוסטים שהתפרסמו בנושאים הללו בבועות הסגורות הנוצרות ברשתות החברתיות, בעיקר בפייסבוק.

בשלושת הנושאים הללו יש רוב ברור הדורש תיקון. כ-80% מהישראלים תומכים בתחבורה ציבורית בשבת, כולל 75% מהמגדירים את עצמם מסורתיים. 70% מהיהודים מתנגדים לזכויות יתר ליהודים, ויחד עם האזרחים הלא-יהודים אפשר להניח שלפחות 75% מהישראלים תומכים בעיגון השוויון בחוק יסוד. להגבלת כהונות ראש הממשלה רוב תומך של 58% מהאזרחים, לעומת 31% שמתנגדים.

במציאות מתוקנת, הרוב הגדול התומך בתיקונים הללו היה מתלכד בזירה דיגיטלית אחת לכדי מאסה קריטית המאתגרת את הממשלה. בפועל, הממשלה מפילה פעם אחר פעם הצעות חוק בנושאים הללו, ללא חשש מתשלום מחיר ציבורי, בגלל נזקי הביזור, הצפת המידע, והיכולת להשפיע בעוצמה על השיח הציבורי, בהתאם למשפט הידוע: "אם אתה לא מרוצה ממה שאומרים עליך, שנה את נושא השיחה".

המשאב המבוזבז של דעת הקהל

מלבד תפקידו של השיח הציבורי ליידע את האזרחים על הסוגיות העומדות על הפרק, תוך הבלטת הסוגיות החשובות והתשתיתיות, הוא נועד לאפשר לדעת הקהל להשפיע על השלטון גם בין מערכות בחירות. כל רודן מתחיל יודע שדעת הקהל, כשהיא במיטבה, היא הגורם החזק והמאיים ביותר בזירה הציבורית. לכן עצר נשיא טורקיה רג’פ טאיפ ארדואן מאות עיתונאים בשנים האחרונות, והשתלט באופן כמעט מוחלט על התקשורת בטורקיה. מציאות דומה, ולעתים גרועה יותר, מתקיימת ברוסיה, בהונגריה, בפולין ובמצרים של עבד אל פתאח א-סיסי, שאותה זיכה השנה ארגון ‘עיתונאים ללא גבולות’ בתיאור המפוקפק "אחד מבתי הכלא הגדולים בעולם לעיתונאים".

כשדעת הקהל במיטבה, היא משלבת כמה מאפיינים: היא מאסיבית, ממוקדת מטרה, מייצגת קונצנזוס ציבורי ויציבה לאורך זמן, עד למימוש דרישותיה. דעת קהל יכולה להשפיע גם כשהיא מייצגת רק את הציבור הקובע את גורלם של מקבלי ההחלטות. כך היה בביטול מתווה הפליטים שסיכם נתניהו עם האו"ם, לאחר לחץ חזק מה"בייס", וככל הידוע זהו המקרה גם בסוגיית הנסיעות השיתופיות. על פי סברה זאת, שר התחבורה ישראל כץ מונע מחברת אובר ודומותיה להיכנס לישראל, משום שהוא תלוי בקהל נהגי המוניות, שלהם השפעה חזקה בקרב מתפקדי הליכוד.

כשהעם דרש צדק חברתי

מקרה נדיר של דעת קהל חוצת מחנות התרחש בחלקה הראשון של המחאה החברתית בקיץ 2011, שנועדה להניב הישגים לכל האזרחים הסובלים מיוקר המחיה, מכל המגזרים. כשבועיים לאחר פרוץ המחאה בישרו הסקרים כי 88% מהציבור תומכים בה, כולל 85% ממצביעי הליכוד. נתניהו, לאחר ההפתעה הראשונית, פצח באמצעות מקורביו בקמפיין "הפרד ומשול" אפקטיבי, ששיכנע רבים בימין כי מדובר במחאת "אוכלי הסושי ומעשני הנרגילות", הנתמכת על ידי הקרן החדשה לישראל. בסקר שפורסם באתר הימין "סרוגים" כשנה לאחר המחאה, כבר עמדה התמיכה בחידושה על 52% בלבד. לא מן הנמנע שהסקר הוזמן על ידי בעלי עניין שהיטו את תוצאותיו, כדי להחליש את דעת הקהל ולמנוע יציאה נוספת לרחובות.

המחאה החברתית בבאר שבע,
קיץ 2011 (צילום: שי רוזן).

חולשה נוספת של דעת הקהל במחאה החברתית נבעה מהקושי לגבש רשימת דרישות קצרה וממוקדת, על רקע קיומן של מאות סוגיות מורכבות הדורשות טיפול. הקושי הזה תורגם לתיוגה כמחאת "העם דורש כל מיני דברים", תיוג שספק אם הומצא כחלק מהומור פנימי של תומכי המחאה, או כחלק ממהלך של מתנגדיה, שניסו לציירה כמחאה לא בוגרת של אנשים שאינם מבינים את מגבלות הכלכלה ותקציב המדינה. למרות זאת, מכיוון שהמרכיב של המאסה התקיים בהיקף חסר תקדים, עם מאות אלפים ברחובות ומיליונים שתמכו מהבית, התחוללה רעידת אדמה ציבורית שהותירה רושם והשפעה עד היום, כמו גם הישגים דוגמת חינוך חינם בגני הילדים.

שיטת הבחירות תורמת לפילוג ומחלישה את האזרחים

עיוות נוסף שיש לתת עליו את הדעת, מתגלם בשיטת הבחירות בפתק אחד כללי בקלפי פעם בכמה שנים. בסיס השיטה, הבא לידי ביטוי בטרמינולוגיה של בחירה ב"מפלגות", משליט היגיון של פילוג בין חלקי החברה, ומסייע לאנשי ציבור וכלי תקשורת מוטים, התופסים את השדה הפוליטי כמאבק שבו "המנצח לוקח הכל", להשתמש בטכניקה העתיקה של הפרד ומשול. האזרחים, שאינם רואים אפשרות אחרת, מאמצים גישה צ’רצ’ליאנית של השלמה עם הרע ההכרחי, ומקבלים כחוק טבע את הגבלתם לבחירה על בסיס מספר זעום של סוגיות חשובות, תוך התעלמות מרצונותיהם המגוונים והפיכתם בעל כורחם לחברים אנונימיים וצייתנים ב"שבט" או ב"מחנה".

ביטוי מזוקק לכך ניתן בפרומו של תאגיד השידור "כאן" לקראת הבחירות המקומיות, שלווה בקריינות הבאה: "בכל יום, כשאתם יוצאים מהבית, בכל מקום שאתם גרים בו, יש דברים שאתם רוצים לשנות. לתקן. לשפר. אבל יש רק יום אחד שבו אתם באמת יכולים להשפיע". משמע, לכם האזרחים נתונה הזכות להשתתף בחיים הציבוריים רק פעם בכמה שנים, בפתק כללי המשטיח את מורכבותכם, ובשאר הזמן עליכם להסתפק בתפקיד של צופים בלבד בקרקס הפוליטי הרועש של סיסמאות, ספינים, עיוותים, שחיתות וחוסר צדק. מה הפלא שרוב האזרחים לא חשים כורח להבין את המציאות לעומק?

כפי שמוכיחה ההצלחה של מדינות כמו פינלנד, ניו זילנד, קנדה ובמידה רבה גם ישראל, לדמוקרטיית הנציגים, הכוללת בירוקרטיה מקצועית ומוסדות המשמשים שומרי סף, יש יתרונות רבים, ואין כאן קריאה לבטל אותה. אלא שהדמוקרטיה במדינות שבהן לכידות חברתית חזקה ואתיקה פוליטית גבוהה שונה מאוד מאותו מודל במדינות שבהן אתיקה פוליטית נמוכה. בראשונות, השיח הציבורי פחות מפלג ומטעה מבאחרונות, ולמרבית ההנהגה הבכירה יש מצפן פנימי המניע את חבריה לשרת את טובת הכלל. באחרונות, קיימת סכנה אמיתית לקריסת הדמוקרטיה עצמה, וחשיבותם של שומרי הסף, העיתונות, ארגוני החברה האזרחית ודעת הקהל גבוהה בהרבה. בישראל, למרבה המזל, יש עדיין שפע של שחקנים אידיאליסטים ומקצועיים המגבילים את כוחה של השררה, כולל נבחרי ציבור לא מעטים.

כשהממשלה פועלת בשם הציבור, כנגד רצון הציבור

הניסיון להפוך את דמוקרטיית הנציגים לשיטה שבה "המנצח לוקח הכל" הוא אחד המהלכים הנפוצים של מנהיגים בעלי אתיקה נמוכה. ד"ר יאשה מונק, מרצה לממשל בהרווארד ומחברו של ספר משפיע בשם "העם נגד הדמוקרטיה", מייחס לעיוות הזה את המגמה העולמית של עליית "הדמוקרטיה האי־ליברלית". בראיון ל"כלכליסט" באוגוסט האחרון אמר מונק כי עליית הפופוליזם מתגלמת במנהיגים המכריזים "’אני מדבר בשם העם, אני מביע את דעת האנשים ואת הקול שלהם. כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להיפטר מכל החסמים לביטוי הרצון העממי שאני מייצג’… וזה מסוכן מאוד".

העיוות הזה, העושה שימוש בבלבול שיוצרת הצפת המידע, מתאר במדויק את אופן פעולתה של שרת המשפטים איילת שקד, הטוענת כי היא המייצגת הבלעדית של הציבור בכל הקשור להחלשת בג"ץ, אף ש-58% מהישראלים תומכים בשימור סמכותו לפסול חוקים. כך נוהגת שקד גם ביחסה ליועצים המשפטיים לממשלה, וזהו גם הרקע לפעילות הממשלה נגד רצון רוב הציבור בסוגיות השוויון, הגבלת הכהונות, התחבורה הציבורית בשבתות וחגים, הפערים החברתיים, מצוקות הנכים והקשישים, מונופול הכשרות והאישות של הרבנות, וסוגיות רבות נוספות.

כדי להסוות את המציאות הזאת, ולצייר את עצמה כמגנת העם וכמייצגת הבלעדית שלו, משקיעה הממשלה משאבים עצומים בצמצום חופש הביטוי, באמצעות שלל חוקים, התבטאויות ופעולות, שתכליתם סירוס שומרי סף, פגיעה בעיתונות, הגבלת ארגוני חברה אזרחית, והשלטת שיח "נאמנות" מיותר ומזיק. כדי להצליח בכך היא מנתבת זעם, פחד ושנאה כלפי כל "אויב" אפשרי, ממבקשי המקלט והקרן החדשה, ועד נשיא המדינה, אנשי ביטחון ופקידים בכירים, המעזים להסתייג מהמגמות. וכשהסכנות החיצוניות והפנימיות מעוררות הריגוש רבות כל כך, למי יש ראש להתעכב על כך שאפילו בקרב מצביעי הבית היהודי יש תמיכה של 58% בזכותם של זוגות גאים להפוך להורים באמצעות פונדקאות, ש-72% מהאזרחים סבורים שהממשלה מושחתת, ש-60% חושבים שהפערים החברתיים פוגעים בדמוקרטיה, ש-64% חושבים שהממשלה כושלת בטיפול בבעיות החשובות, ושחריגות התקציב של מטוס ראש הממשלה לבדן מספיקות למימון חדר מיון קדמי בקריית שמונה למאה השנים הבאות?

הדמוקרטיה הליברלית עלולה לקרוס

כפי שטען צ’רצ’יל, הדמוקרטיה היא אכן שיטת הממשל הטובה ביותר, וערכיה, המגולמים במגילת זכויות האדם, המסמך המכונן של האו"ם, הם המתאימים ביותר לניהול הפוליטיקה הבינלאומית. אבל הדמוקרטיה המדינתית והגלובלית נדרסת על אוטוסטרדת המידע, ונכון להיום כושלת במניעת סבל אנושי רב, כולל אירועים של רצח עם כמו אלה המתרחשים בסוריה, דרפור ובורמה. המשבר כה גדול, אמר מונק, שאנשים מתחילים להפנים שהדמוקרטיה הליברלית, היציבה לכאורה, "עלולה לעבור טרנספורמציה ואף לקרוס. כשהאכזבה ממוסדות פוליטיים מגויסת בידי כוחות פוליטיים, יכול מאוד להיות שב־2030 העולם יהיה שונה מאוד ממה שנראה ב־2015. והוא יהיה שונה באופן שלא היה עולה על דעתנו בשנת 2000".

Leave a Reply

Name *
Email *
Website