משפחת אברהם ממודיעין

אורית (54) ואיתן (56) אברהם גרים במודיעין. בן-לי (25) חזר לתקופת הקורונה לבית ההורים.
איתן מחנך ומורה לאזרחות בתיכון. בשעות הבוקר הוא מעביר שיעורים בזום ובצהריים משרת במילואים בתור מפקד היחידה לקישור עם הרשות המקומית. אורית (54) היא ספרנית בבית ספר יסודי בעיר. בתקופת הקורונה היא מושבתת מעבודה. הילדים הגדולים שיניה (26) וסתיו (31) מתגוררים בתל אביב ובקיבוץ בצפון.

איך מעבירים את הזמן בבית?
אורית: "תמיד עסקתי באומנויות ובמסגרת הסגר אני באמת מוצאת את עצמי מחפשת ‘פרוייקטים’, למשל עכשיו אני סורגת שמיכה. אני גם סטודנטית לטיפול חברתי ויועצת משפחה אז אני מנצלת את הזמן כדי לקרוא ספרות מקצועית. אני גם המון במטבח. החלטתי להעביר את כל הבית לארוחות בריאות ואני כל יום מנסה מתכונים חדשים שיהיה מעניין ובעיקר בריא".

"רגע לפני הסגר, אמצנו כלב" מוסיפה אורית. "ככה שאנחנו מתעסקים גם בו הרבה בתקופה הזו. בינואר הוא התרגל להיות לבד בבית ופתאום כולם סביבו כל היום. כל פעם שחוזרים לשגרה ויוצאים לעבודה זה טראומטי עבורו שוב להיות בבית לבדו".
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

בן-לי: "אני משתדל כמה שאפשר להעביר את הזמן עם חברים בהתאם למגבלות. לעשות הרבה ספורט כי זה מה שמותר לעשות מחוץ לבית. אין לי איזה עיסוקים יותר מדי מעניינים כרגע – מנסה להעביר את הזמן בטוב, להפיק ממנו את המקסימום וגם לנוח. מנסה להישאר אופטימי".

איתן: "אני מתחיל את היום בבית בשיעורי זום עם תלמידים ובדרך כלל לקראת הצהרים אני יוצא לתפקידי כמפקד היקל"ר (יחידת הקישור לרשות). גויסתי כבר בגל הראשון באמצע מרץ. השילוב בין ההוראה והמילואים יצר מצב של עבודה ממש סביב השעון, ולא ממש חוויתי את המצב של להיות מנוטרל בבית בגלל הנגיף".

איך זה לחזור לגור יחד בתקופה הזו?
אורית: "האמת שלנו זה עשה ממש טוב. בסגר הראשון כשבן-לי חזר אחרי חצי שנה בקנדה ו-3 חודשים בהודו, פתאום נהיה לנו מנהג של ארוחות משותפות. בישולים משותפים. שיחות נפש ליד השולחן. זה עשה לנו ממש טוב".

בן-לי: "באופן כללי אני אדם שמסוגל להסתדר גם בשקט שלי לבד, אבל זה נחמד שיש מישהו בבית ואפשר לדבר ולשתף. חזרתי מהטיול ממש בתקופה שהתחילה המגיפה העולמית, מעט לפני שהתחיל הבלאגן בישראל. הספקתי קצת לעבוד עם תיירים בהוסטל בתל אביב, אבל אז הכל התחיל להסגר, וחזרתי לכאן. אנחנו לא בית של חיכוכים ואני גם לא בגיל הזה היום. יש גם מספיק מרחב לכולם וכולם גם עסוקים. בהתחלה זה היה מאוד נחמד וכיף, אבל אנחנו כבר בשלב שיש תחושת מיצוי".

מה למדתם על עצמכם מהתקופה הזו?
איתן: "הקורונה גילתה שגם אפשר להישאר באותו מתחם בבית בלי להשתגע ובלי לטפס אחד על השני. לא שאני רוצה שזה יימשך, לגמרי להיפך".

אורית: "תמיד חשבנו לעצמנו: ‘אנחנו קרובים לגיל הפנסיה. מה נעשה? איך נהיה כל הזמן בבית?’ למרות שלשנינו יש מלא תחביבים. אבל חשבנו שזה לא יהיה פשוט לעבור מחיים של עבודה לחיים של בית. הבנו שאפשר לעשות את זה, שאנחנו כל הזמן עושים ולא משתעממים – כל אחד בתחומים שלו. אנחנו מוכנים לפנסיה! לא שרוצים לצאת עכשיו, אבל יודעים שזה לא כזה נורא".

איתן: "שרק יפתחו את השמיים ונסתדר…"

מבחינה כלכלית הקורונה השפיעה עליכם?
איתן: "ליבי יוצא למאות אלפים שאיבדו בתקופה הזו פרנסה, עבודה ואפילו את חייהם. אצלנו ברמה האישית, אני איש צבא קבע בדימוס ונכנסת גם הפנסיה הצבאית וגם המשכורת של משרד החינוך. לפני הקורונה לא חיינו ברמת חיים מנקרת עיניים, אבל חיינו ברמת חיים גבוהה – אכלנו בחוץ, טסנו לחו"ל. עכשיו כשאין מסעדות, אין הצגות ואין חו"ל, ושתי המשכורות נכנסות, זו דווקא תקופה שאנחנו חוסכים".

אורית: "אני עובדת דרך העירייה, והחליטו שלא מוציאים אנשים לחל"ת אלא שמי שנשאר בבית מקבל 70% משכורת. זו אמנם ירידה מסוימת, אבל כיוון שאני לא המפרנסת היחידה בבית, זה פחות מורגש. את הקניות אנחנו עושים פה בסופר ליד הבית שהוא קטן ואינטימי ומאוד מקפיד על החוקים, וזה עיקר ההוצאות".

בן-לי: "אני חיפשתי עבודה אבל זה היה מאוד קשה, בטח למי שאין לו מקצוע. מודיעין היא גם לא ממש עיר עם הרבה היצע עבודה. ועכשיו שוב סגר".

מה הדבר שאתם הכי מתגעגעים אליו?
בן-לי: "אני מתגעגע לטיולים ולתחושת העשייה, וגם ליכולת להכניס כסף לחשבון. אני מתגעגע גם לראות כדורגל וספורט שזה חלק חשוב מהבית – המשפחה שלנו מזוהה מאוד עם הפועל תל אביב ושנים אני ואבא הולכים לכל משחק – גם כדורגל וגם כדורסל".

אורית: "קשה לא לראות את ההורים שלנו כבר כל כך הרבה זמן. וגם כשרואים זה עם מסיכות, ומרחק, ובלי להרגיש אחד את השני".

איתן: "גם המשפחה הגרעינית, חמשתנו, לא נפגשנו כבר המון זמן. סתיו גרה בצפון ושיניה גר בתל אביב, ונהגנו להפגש אחת לכמה זמן לארוחה משותפת. אבל כמחנך, יש לי געגוע ברמה הלאומית לאחדות וחיבור בין אנשים. גדלנו בראשון לציון ולא ידענו מי ‘ימני’ ומי ‘שמאלן’, מי שחור ומי לבן. גדלנו ביחד, שיחקנו ביחד. אני מאוד חרד מהמצב החברתי שבו אנחנו נמצאים, מהשסעים שבתוכנו".

טיפים למשפחות אחרות
אורית: "חשוב שלכל אחד יהיה את הפינה שלו, הדבר שהוא יודע שכיף לו לעשות. כדאי גם לנצל את הזמן להתקרבות כי זה באמת חד פעמי. אני מקווה שלא יהיו עוד אירועים כאלה".

איתן: "הקורונה תיעלם, וזו הזדמנות להסתכל פנימה לתוכך. זה מה שאני אומר גם לתלמידים. אני מפציר בהם לקחת יוזמות: להתקשר לאנשים מבוגרים, להתנדב, לדאוג לאחר. מה שיישאר אחרי הקורונה זה מה שעשינו בתקפה הזו, והעזרה שהצלחנו לתת".