עִנְיָן שֶׁל טַאצְ׳

וּבְכָל פַּעַם כְּשֶׁאַתְּ שָׁבָה לְקַרְקָעִית מִשְׁכָּנֵךְ –

אַתְּ מְרִיחָה קֹר רֵאוֹמָטִי?

הַמָּחוֹג הַקָּטָן נוֹזֵף בַּגָּדוֹל?

הַיָּחִיד הוּא טִפְטוּף אָחִיד?

זֶה הַכֹּל עִנְיָן שֶׁל טַאצְ׳ רִהוּטִי!

נַסִּי עַל שֻּׁלְחָן הָאֹכֶל לְהָנִיחַ כַּמָּה פֵּרוּרֵי פְּגִיעוּת,

עַל מִשְׁעֶנֶת כִּסֵּא הַמִּטְבָּח זִרְקִי מַגֶּבֶת חֶמְלָה מְשֻׁמֶּשֶׁת,

אֶת קִירוֹת הַחֶדֶר קַשְׁקְשִׁי בְּצִבְעֵי חֹסֶר וַדָּאוּת,

בֵּין הַבָּלָטוֹת חִרְצִי בּוּשָׁה

וּפַזְּרִי עֲלֵיהֶן כַּמָּה שְׁטִיחוֹנֵי צַעַר וְאַכְזָבָה מְרֻפָּטִים.

עַכְשָׁו בּוֹאִי, סַיְּרִי בְּתוֹךְ הֶחָשׂוּף,

מַשְּׁשִׁי אֶת הַמֻּנָּח בְּאוֹר,

הַמֵּקֵל עָלַיִךְ לִהְיוֹת רְאוּיָה –

וַחֲיִי.

הִנֵּה – אַתְּ יְכוֹלָה לְהַתְאִים, לְחַבֵּק, לְהַכִּיר (גַּם תּוֹדָה)

וְלֶאֱהֹב.