עדויות של טכנאי הנשמה: “העומס במחלקות הקורונה הוא על סף חוסר היכולת לטפל”

"חולה שמתנתק מצינור הנשמה זה דבר שקורה, ובדרך כלל מזוהה ומתוקן תוך כמה שניות", אומר ל’דבר’ ג’ורג’ דאוד, טכנולוג רפואי בבית החולים רמב"ם בחיפה, על המקרה בבית החולים איכילוב בו חולה קורונה בן 47 נפטר לאחר שמכונת ההנשמה שלו התנתקה והצוות הרפואי לא הבחין בכך. "בלי לדעת את העובדות, אני אגיד רק שהעומס במחלקות הוא על סף חוסר היכולת לטפל."

דאוד ועשרות טכנולוגים רפואיים בבתי החולים בארץ עוסקים בתפעול ותיקון מכונות הנשמה ומכשור רפואי, ובייעוץ לאחיות ולרופאים על השימוש בהן. כעת, כשמספר המונשמים במחלקות הקורונה הגיע לשיא, הוא ועמיתיו למקצוע מתמודדים עם עומס כבד. "בדרך כלל ביחידת טיפול נמרץ בת 18 מיטות יש ארבעה-חמישה מקרים מאוד קשים, אבל היום ברמב"ם יש 18 מונשמים, ו-14 מתוכם הם חולים קשים מאוד, שדורשים המון תשומת לב. זה לא פשוט, אלו לא מספרים שאנחנו ממציאים. גם אם נתוני העומס במחלקות לא עוברים את ה-100%, פה כמעט כל חולה קורונה שמונשם הוא חולה מאוד מסובך."

לדברי דאוד, גם חולי קורונה שאינם מונשמים הם "לא פחות מסובכים". "אלו חולים שדורשים השגחה מאוד אינטנסיבית, כי הם מחוברים למכשירים שנותנים חמצן בזרימה גבוהה, ויקרסו אם יתנתקו מהמכשיר. היום ברמב"ם אנחנו מתקרבים ל-40 חולים שדורשים השגחה אינטנסיבית, וזה לא פשוט."
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

דאוד, בן 52 ואב לשני ילדים, עובד ברמב"ם כבר 33 שנים. "אנחנו אחראים על כל תחום מכשור ההנשמה ומכשירים תומכי נשימה בבית החולים", הוא מספר, "אנחנו מכינים את המכונות, בודקים אותן, מחברים אותן לחולים, מזהים תקלות תוך כדי הנשמה, מחברים כל מיני אביזרים, עונים לקריאות על בעיות ותקלות בהנשמה. אנחנו נותנים מענה ועוקבים אחרי חולים. יש את הרוטינה: לתחזק את המכונות, לבדוק אותן, להחליף צינורות ופילטרים, מעקב קבוע של חולים מונשמים. ויש גם אירועים דחופים – חיבור של חולה שפתאום צריך הנשמה, אם חולה שמידרדר פתאום והרופא רוצה לבדוק אם זה קשור לתקלה במכונת ההנשמה, או ללוות חולים קשים לבדיקות."

"התקופה האחרונה היא קשה ועמוסה", הוא מספר, "בשבועיים האחרונים מחלקות הקורונה דורשות המון תעסוקה. כל העבודה במתכונת הזאת מתישה, כי בכל קריאה ממחלקת קורונה לוקח 20 דקות להתלבש ולרדת, אז צריך לתכנן טוב את העבודה שם. חלק מהעבודה עם מחלקת קורונה אנחנו עושים דרך שיחת וידאו עם הרופא, אבל אנחנו גם נמצאים לא מעט בתוך המחלקה. היום אנחנו 14 איש עם עשרה וחצי תקנים, ויש טכנולוג בבית החולים 24/7."

"אין לנו מספיק כוח אדם כדי להיות בתוך המחלקה כל הזמן. ככל שיש יותר עומס, אנחנו נמצאים בפנים יותר שעות. כשיש תקלה במכונה, אנחנו נקראים לשם לבדוק. כל פעם שמכשיר מצפצף, אנחנו שם. כשאנחנו בפנים אנחנו מגיבים יותר מהר, ואנחנו פשוט עוד עין ועוד יד שנמצאת ויכולה לזהות תקלות או בעיות עוד לפני שהן קורות."

זיהוי מקדים של תקלות, אומר דאוד, הוא קריטי. "לפחות פעמיים במשמרת אנחנו עוברים על כל החולים שמחוברים למכשירים כדי לחפש תקלות, שזה עוד יותר חשוב עכשיו, מכיוון שבגלל העומסים יש היום בצוותי קורונה אחיות שפחות מיומנות בעבודה עם מכשירים. אני יודע לזהות שצינור שמונח בזווית מסוימת עלול להתנתק. אין ספק שנוכחות של טכנולוג מיומן יכולה לשפר טיפול ולצמצם תקלות בצורה משמעותית, וזה לא תמיד קיים 24/7 בכל בתי החולים"."

בנוסף לתפעול השוטף, דאוד והטכנולוגים בבית החולים עוסקים כל הזמן גם בהדרכת הצוותים הרפואיים. "צוות מודרך טועה פחות", הוא אומר.

"עד שחולים לא מבינים כמה זה קשה"

במהלך הגל השני, דאוד חלה בעצמו בקורונה ואושפז ברמב"ם. גם בהיותו מאושפז, הוא מצא את עצמו מסייע בתיקון המכונות במחלקה אותה הוא מכיר היטב: "באיזשהו שלב שמעתי שצריך טכנאי הנשמה, קמתי מהמיטה והלכתי לעזור", הוא מספר.

חוויית המחלה של דאוד מאפשרת לו להבין את החולים. "אני חושב שעד שחולים לא מבינים עד כמה זה קשה", הוא מספר, "יכול להיות שהיום, כשאני מגיע לחולים שהם בהכרה, אני מבין אותם יותר. אני מסביר להם שהייתי חולה, ויכול להיות שזה עוזר, כי במחלה הזאת חלק מהעניין הוא פסיכולוגי. זאת מחלה מפחידה. אני מקווה שהשיחות איתי קצת עוזרות להם".

"לא היינו ערוכים נפשית לעבודה אינטנסיבית ארוכה כל כך"

אחרי מעל שלושים שנה עם מכונות הנשמה, דאוד אומר שהקורונה אתגרה את כל מה שהכיר בעבודה עם מכונות ההנשמה, גם מבחינת דרישות העבודה, וגם מבחינה נפשית. "לא היינו ערוכים נפשית לעבודה באינטנסיביות הזאת לתקופה ארוכה כל כך. ראיתי בזמני כל מיני דברים – פיגועים, מלחמות – אבל זה תמיד היה בום חזק לשבועיים-שלושה, חודש, חודש וחצי. בהתחלה הייתה תחושה שגם הקורונה תהיה ככה, אבל היא נמשכת ונמשכת וגם מתעצמת. אז אני תוהה מתי זה יסתיים ואיך אנחנו משכללים את העבודה, כי זה סוג עבודה שונה. בנינו את כל המערך ואת נהלי העבודה תוך כדי, ואנחנו לומדים כל הזמן. וגם העבודה הרגילה מעבר לקורונה נמשכת, ויש לנו את אותו מספר המונשמים מחוץ למחלקת קורונה, כמו שתמיד היה."

מקום ראשון הספירת הצעדים בבית החולים

רותי סייג, מנהלת מערך ההנשמה בבית החולים ‘לגליל’ בנהריה, התחילה את דרכה כטכנאית הנשמה במחלקה עמוסה בחולים מונשמים. "התחלתי לעבוד בבית החולים רמב"ם בחיפה בשנת 1982, כשמלחמת לבנון הראשונה היתה בעיצומה. היו לנו בטיפול נמרץ 18 חיילים מהמלחמה מאושפזים במצב קשה. שם למדתי והתחילה דרכי המקצועית".

סייג, תושבת מעלות ואם לחמישה, מספרת שהעבודה שלה כוללת תנועה בלתי פוסקת במסדרונות בית החולים. אני לא יושבת במשרד. "באפליקציית ‘עובדים בריא’ של ההסתדרות יש ספירת צעדים, ואנחנו חברים בה בקבוצה של בית החולים, וחברים לעבודה כל פעם רואים אותי ואומרים לי ‘את עושה כל כך הרבה צעדים, את משיגה את כולם, איך זה יכול להיות? אז אני אומרת להם, זה יום העבודה שלי".

סייג מספרת בנימה משועשעת שהנוכחות הרבה במחלקות הקורונה גרמה לשיבוש ספירת הצעדים. "כשאני נכנסת למחלקת הקורונה אנחנו מתמגנים כמו שצריך, אז שעות אני שם בלי טלפון, וכל הצעדים האלה לא נספרים ולא נחשבים באפליקציה, זה לא פייר", היא צוחקת, "ברוך השם מצליחים לשמור עם המיגון על עצמנו. אני ממש שומרת גם כשעשינו בדיקות סרולוגיות לפני שקיבלנו חיסונים ברוך השם אין לי נוגדנים זא שלא נחשפתי להדבקה שלא הייתי מודעת אליה או משהו אפשר לעשות את הדברים נכון וברוך השם לא יצאתי לשום בידוד לאורך כל התקופה זה לא עניין של מה בכך".

"בסך הכל זו עבודה מאוד מאתגרת. לאורך השנים כל אחד יוצק לתוכה את היכולות האישיות שלך, את היכולות המקצועיות, את האני מאמין שלך ואת מה שיש לך לתרום.  זה מקצוע שמתאים למי שחי שינוי. יש כאלה שנורא פוחדים משינויים. אבל במקצוע שלי למשל אתה חייב לחיוב את השינוי ואת הקידמה את הכנסת הטכנולוגיות החדשות. בואי נאמר שאני הייתי די מוכנה מהבחינה הזו."

כדוגמה לחדשנות רפואית סייג נותנת את מכשיר ההיי-פלואו שהכניסה לבית החולים ומסייע מאוד לחולי קורונה. "זה מכשיר שתומך מאוד במטופלים שצריכים חמצון טוב, להעלות סטורציות (אחוז החמצן בדם), אלו מכשירים שהכנסתי כבר לפני כמה שנים טובות ממש בתחילת דרכם, שמונה תשע שנים, כשהתחילו להשתמש במכשירי הייפלואו."

"צריך כל הזמן לחפש את הדברים החדשים, והחוכמה היא להכניס אותם רוחבית. אם אני משתמשת בהייפלואו, אני לא משתמשת בו רק בטיפול נמרץ, כי אני רוצה למנוע את ההנשמות. אז אני אתחיל מהמיון, אני אתחיל בפנימיות, ואז מטופל יתחיל שם את השימוש בהייפלואו כשהוא זקוק לו כבר במיון, ויילך איתו למחלקה, ומהמיון יבואו וימשכו מפה מכשיר, וכך הלאה. כשהמטופל סיים את הטיפול בטיול נמרץ, הוא עובר למצב של תמיכה נשימתית מסוג אחר, הוא מקבל את המכשיר יחד איתו, על מנת שהוא לא יחזור לטיפול נמרץ אלא יתקדם. כלומר הראייה היא כלל בית החולים באופן רוחבי וטובת המטופל."

"מעדיפה לא לספור כמה שעות הייתי במחלקת קורונה"

סייג אינה זוכרת במדויק כמה שעות בשבוע היא נמצאת בתוך מחלקות הקורונה. "זה מאוד תלוי, אני מעדיפה לא לספור להגיד וואי, היום הייתי כך וכך שעות. כל השעות שצריך להיות אני שם, זה יכול להסתכם גם בחמש שעות ביום. זה חלק מהעבודה ומהתפקיד, זה חלק מהצרכים כרגע של המטופלים ואני שם בשבילם ולידם, ואין תחליף לטיפול על יד המטופל. לא במסכים. צריך להיכנס ולטפל בציוד, בדברים שאנחנו צריכים, לחבר אותו ל-NO, לחבר לפריזמה, לטפל בציוד לדאוג שיהיה לקדם."

הצוות של סייג כולל חמישה טכנולוגים רפואיים. הם לא נמצאים פיזית בבית החולים 24/7, אך זמינים לבעיות וצרכים שמתעוררים בכל זמן. "אנחנו נותנים מענה לבית החולים למטופלים לצוותים למחלקות בצורה מאוד איכותית. עם הגעה מיידית, עם טיפול במה שצריך איך שצריך. זה חלק מהחיים שלנו, זה לא משהו שכופים עלינו ואנחנו לא רוצים. אנחנו רוצים את זה בשמחה."

"בהתחלה אמרתי, אני לא מבינה למה אנשים לא משתפים פעולה ושמים מסכות. זה דבר מאוד מאוד פשוט, כי אולי הם לא מודעים למצב שבו יש לך חולה קורונה. ברוך השם רובם בסדר, רובם מחלימים, משתפרים, אפילו לא זקוקים לבתי חולים. אבל המקרים הקשים הם מקרים קשים מאוד. אז למה לא להימנע מהם? למה לעשות חתונות המוניות? המניעה מלכתחילה היא מאוד פשוטה. זה מציק לי. להגיד חברים, תבינו. יש לנו אחוז מסוים של מטופלי קורונה קשים. זה פועל יוצא של חשיפת יתר."