עדי טיגר – מיילדת: “אני רוצה שאישה תצא מהלידה בהרגשה שהיא כבשה את האוורסט”

שם: עדי טיגר | גיל: 47 | מקום עבודה: חדר הלידה בבית החולים ‘פוריה’ | נשואה + ארבעה בנים | מקום מגורים: קיבוץ מחניים 

מה התפקיד שלך?
"התפקיד שלי הוא ללוות את האישה ובן או בת זוגה באחד מהתהליכים הכי משמעותיים שהאישה עוברת בחייה, לתת לה את כל מה שהיא צריכה מבחינה מקצועית, מנטלית, רוחנית, ובעצם מכל אספקט שאת יכולה לחשוב עליו, מתוך מטרה שהאישה תצא בתחושת חוויה מעצימה. האופן שבו האישה ילדה ממש לא משנה. בין אם זו לידה ללא משככי כאבים או עם, לידה מכשירנית או בניתוח קיסרי. אני מאמינה שהחוויה שממנה יוצאת אישה אחרי לידה הולכת איתה הלאה, להמשך החיים שלה ושל המשפחה שלה. אני רוצה שאישה תצא מהלידה בהרגשה שהיא כבשה את האוורסט."

מדוע בחרת במקצוע הזה?
"מה שיפה במקצוע המיילדות זה שזה מקצוע מאד דינמי. האפשרויות להתפתחות וללמידה הן אין-סופיות. לאורך השנים שאני מיילדת הדברים משתנים, והסיבות שבגללן בחרתי להיות מיילדת בתחילת הדרך הן לא בדיוק אותן סיבות שבגללן אני מיילדת היום. אבל בגדול, זה קשור לרצון שלי להיות שם ברגע הכל כך משמעותי הזה עבור הנשים."

מה את אוהבת בעבודה שלך?
"אני מאד אוהבת את העבודה עם הצוות שאני חלק ממנו. יש לנו צוות מאד רב-גוני ויש לנו קשר מאד טוב עם הרופאים. עבודה בבית חולים זה המקום שבו עושים שלום, כי פוגשים כל כך הרבה מגזרים ותרבויות, והמטרה היא אותה המטרה. בבית החולים באמת שאין שום משמעות למי אתה ומה אתה ומאיפה אתה בא. זה מקסים בעיני. אתה נמדד על פי המקצועיות והאנושיות שלך. זה דבר מאד משמעותי עבורי."

מה קשה לך בעבודה?
"הקשיים הם בעיקר החוסר בכוח אדם, וזה משליך על הכל. מדובר בעומסים בלתי נתפסים. מערכת הבריאות בארץ נמצאת על הקצה. השירות הוא מקצועי וברמה גבוהה, אבל בעיית חוסר התקנים יוצרת מצב בו לעתים קרובות אי אפשר לתת את השירות שאני רוצה לתת לאישה. לעתים אני צריכה לעבור בין ארבע נשים, וכך גם החברות שלי. אני מוצאת את עצמי עובדת עם אישה ובאופן אבסורדי מתנצלת בפניה שאני חייבת לצאת רגע החוצה, לעבור למקום אחר, וזאת המציאות שלנו.

"חוץ מזה, אני חושבת שהפריפריה נמצאת במקום אחר לגמרי מהמרכז. ההשקעה שיש שם, בכל הנושא של השתלמויות ולימודים וכמובן גם התקינה. אמנם זה קשור גם למספר הלידות, אבל עדיין, יש הבדל עצום בין מה שקורה במרכז למה שקורה בפריפריה.

"לדעתי המיילדות בארץ נמצאת במקום מאד בעייתי. מיילדות צריכות להיות גם במרפאות, בליווי ההיריון. מרגע התכנון ועד הלידה ואחריה. בארץ המודל הזה לא כל כך קיים, והקשר של המיילדות עם הנשים נעשה רק בחדר הלידה."

ספרי על חוויה משמעותית ומרגשת שחווית בעבודה?
"לצערי איבדתי את אמא שלי לפני שילדתי את הילדים שלי, ולא זכיתי שהיא תהיה נוכחת בלידות שלי ובשלב שאחרי הלידות, שזה שלב משמעותי בו האישה כל כך זקוקה לאמא שלה. זכורה לי לידה שהאמת היא שאפילו לא יילדתי אותה, רק נכנסתי לעזור למיילדת. וגיליתי שהיולדת איבדה את אמא שלה זמן קצר קודם לכן. היא לא הפסיקה לבכות ולקרוא לאמא שלה במהלך כל הלידה. נולדה לה בת, ואני זוכרת שהיא אמרה שזה משהו שאמא שלה נתנה לה. כל כך הזדהיתי עם התחושות שלה. התפרקתי שם לחלוטין. חדר לידה זה מקום שהכל פתוח בו, תרתי משמע. זה מה שעלה לי בראש עכשיו, אבל באמת שכל לידה היא פשוט עולם ומלואו ומרגשת וממלאת. אם לא הייתי מרגישה את זה לא הייתי עובדת בזה."

מה היית רוצה לומר לציבור הישראלי לרגל שבוע האחיות?
"כל אחד נולד. אני חושבת שמקצוע המיילדות בארץ לא נמצא במקום שמגיע לו מבחינת תשומת הלב, המשאבים, הרצינות וההשקעה. אפשרויות הבחירה של אישה כיצד היא רוצה ללדת הן מאד מוגבלות. רוב הנשים מגיעות לחדרי לידה בבתי חולים. לכל אישה יש את הזכות לבחור איך ללדת בצורה בטוחה, מוגנת ומקצועית. להבדיל מארצות אחרות שבהן הנושא של לידות בית מקובל ומעוגן בחוק, אנחנו פה יורים לעצמנו כדור ברגל. העומסים הם בלתי אפשריים. זה מביא אותנו למצבים רפואיים שלאו דווקא חייבים לקרות. המערכת נמצאת על הקצה. זה לא מאפשר התפתחות, התייעלות ומחשבה קדימה. עד שמערכת הבריאות לא תיקח בחשבון את סדר העדיפויות הציבורי, אנחנו נהיה בבעיה."